רבן שמעון בן גמליאל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבן שמעון בן גמליאל
קבר רבן שמעון בן גמליאל השני, ורבי יששכר דכפר מנדי, בכפר מנדי
קבר רבן שמעון בן גמליאל השני, ורבי יששכר דכפר מנדי, בכפר מנדי
תקופת הפעילות דור רביעי לתנאים
בני דורו רבי מאיר, רבי יהושע בן קרחה
נשיא הסנהדרין ה־שנים עשר
שותף לשלטון רבי נתן - אב בית הדין

רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל (רשב"ג) השני היה נשיא הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא, בנו של רבן גמליאל. תנא בדור הרביעי, חברם של רבי מאיר, רבי יהושע בן קרחה ושאר תלמידי רבי עקיבא. בנו היה רבי יהודה הנשיא.

ייחוסו

רבן שמעון בן גמליאל השני היה נצר לשושלתו של הלל הזקן, שהחזיקה בנשיאות מאז הלל עצמו. סבו, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, היה מנהיג הפרושים בתקופת המרד הגדול, ונהרג במהלכו. הוא היה מתומכי המרד וממנהיגיו, אם כי מהמחנה המתון יותר - הפרושי ולא הקנאי.

אביו, רבן גמליאל השני, ירש את הנשיאות מקודמו, הנשיא הזמני שלאחר המרד הגדול, רבן יוחנן בן זכאי, מייסד המרכז הסנהדראי ביבנה. רבן גמליאל היה מתון בדעותיו הפוליטיות, ולמעשה היה פרגמטיסט בכל הנוגע למערכת היחסים עם הרומאים. רבן גמליאל זכה, כך דומה, להכרה רומית של נשיאותו, לפחות דה-פקטו, והנהיג את הסנהדרין במשך 35 שנה בתקופה די סוערת, מהשתקמות החברה היהודית לאחר המרד הגדול, אל תוך מרד התפוצות. תפקודם של נשיאים ביהודה שירת במידה רבה את האינטרסים הרומיים מן הטעם הפרגמטי של מידרג סמכויות, כשהנציב הרומי אינו צריך להתעסק בזוטות, כגון הטיפול ביהודים, ולצורך כך הוסמך הנשיא, מי שהיה כתובת רשמית מקומית עבור הרומאים.

אך רק במחצית הראשונה לכהונת רבן גמליאל, עד שנת 86 לספירה (16 שנה לחורבן), הניחו להם טיטוס ודומיטיאנוס לעסוק בשיקום חיי הדת ועריכת המשנה, אך לאחר ועד בו ביום וריבוי באי המתיבתא ביבנה - תחת מלכותו של דומיטיאנוס - נרדפו החכמים ביהודה, והצטרכו לברוח לאושא ושאר ערי הגליל עד שנת 96 לספירה (26 לחורבן), ואף שחזרו ליבנה בשנת קיסרותו של נרווה, הצטרכו לברוח שוב בתקופת הקיסר טריאנוס, הפעם ללוד. רבן גמליאל דיבנה נפטר בערך בשנת ג'תתס"ה (105 לספירה; 35 לחורבן)[1].

ראשית ימיו

כ"בן הנשיא"

לאחר פטירת רבן גמליאל מילא רבי אלעזר בן עזריה את מקומו כנשיא, מאחר שמונה מכבר לתפקיד בהדחתו הזמנית של רבן גמליאל[2], אך אף הוא לא הצליח לכנס את הסנהדרין, וניסיונו הסתיים בבריחה לגליל. גם לאחר פטירת רבי אלעזר לא הקימו עליהם נשיא, לאחר שלא היה כל משמעות לתפקיד בתקופה זו, לא משמעות רוחנית - באין סנהדרין, ולא משמעות הנהגתית - כשהשלטון רדף את מוסד הנשיאות בתוקפה זו, ובפרט במרד התפוצות ופולמוס קיטוס[3] בשנותיו האחרונות של טראיאנוס. בשנת ג'תתע"ז (117 לספירה; 47 לחורבן), בראשית ימי אדריאנוס האיר פניו לעם בארץ ישראל, ואף שקל לחזור ולבנות את בית המקדש. בשלב זה החליטו לחזור לאושא שבגליל לכנס את החכמים למתיבתא כוללת. אך גם בשלב זה לא מינו את רבן שמעון בן גמליאל לנשיא - מחמת מורא השלטון, וכן משום היות רבן שמעון בן גמליאל בן הדור הבא[4].

מן הגמרא עולה, כי נודעו חכמי סנהדרין מובהקים ומפורסמים כגון רבי עקיבא, הם שהנהיגו את העם והובילו את הסנהדרין והמתיבתא, אם כי שימרו את בית הנשיאות, וכיבדו את רבן שמעון בן גמליאל כ"בן הנשיא" ונהגו בו בגינוני נשיאות בכל דבר שלא יָראו מהרומיים[5]. וכך נהגו עד ימי מרד בר כוכבא.

רשב"ג במרד בר כוכבא

בתקופת מרד בר כוכבא הסתתר רשב"ג מפני המלכות שבקשה את ראש הנשיא. מאמרו בתלמוד[6] מעלה משמעות שהתחנך בביתר "מכולם לא נשתייר אלא אני, ובן אחי אבא", חוקרים שונים הסיקו מכך שהוא היה נער צעיר בעת המרד. אך כבר הוכיח רבי יצחק אייזיק הלוי שהמשפט הנ"ל נוסף מטעות המעתיקים[7], ובאמת היה אז ברום מעלתו, ורק בעקבות המצוד הנרחב אחריו בעת המרד, הוצרך רבן שמעון בן גמליאל לברוח מיהודה, וחזר לבימה ההיסטורית רק כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שנרגעו הרוחות. כך, במסכת תענית[8] מסופר על הסתתרותו של רשב"ג מפני הרומאים.

לאחר הריגת רבי עקיבא בעת גזירות אדריאנוס, התכנסו תלמידיו ב"שלפי השמד" בבקעת בית רימון כדי לעבר את השנה. כינוס זה אירע בלעדי הנשיא שעדיין הסתתר. היעדרותו של זה משמעותית בהתייחס לנושא האמור – עיבור השנה, שכן העיבור נחשב לזכות בלעדית של הנשיא, ועל כן היעדר הנשיא ממפגש שכזה היא בעלת משמעות.

רשב"ג כנשיא

אדריאנוס, קיסר רומא בתקופת מרד בר כוכבא, אשר נהג ביד קשה ביהודה וגזר גזירות שמד שאסרו, בין השאר, על מילה ולימוד התורה, מת שלוש שנים לאחר סוף המרד. יורשו, הקיסר אנטונינוס פיוס, היה יותר סובלני ממנו; הוא ביטל את גזירות השמד והשיב את הסנהדרין. במסגרת הקלות אלה שלטון האימפריה הרומית הכיר ברשב"ג כנשיא הסנהדרין ולכן גם כראש הקהילה היהודית בארץ ישראל.

על מעמדם המיוחד של החכמים בתקופה זו מעידים מקורות חז"ל, כאשר רבי יוסי מורה הלכה לנשיא, וכמותו רבי יוחנן הסנדלר. עם זאת, בתלמוד הבבלי (בבא בתרא קעד ע"א ועוד) נאמר: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו - הלכה כמותו" חוץ משלושה מקרים - "חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה". בתלמוד הירושלמי (בבא בתרא פ"י יז ע"ד) נשאלת מעין שאלה סתמית: "ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג? שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו". "בית דינו" בא במשמעות של התדיינות הנשיא עם חברי הסנהדרין, ולא כנובע מהתדיינות בינו לבין עצמו.

רשב"ג חידש את הנוהג של רבן גמליאל אביו, קודמו בנשיאות, לצאת בלווית חכמי סנהדרין לתפוצה היהודית, כדי לחזק מחד את הקשר בין המרכז באושא לבין התפוצות ולהפגין נוכחות שלטונית-נשיאותית מול התפוצות. ואכן המקורות מעידים שהנשיא יצא לצידון, לכזיב, לעכו ועוד. מול מסעות אלה נודעו מסעותיהם של חכמי סנהדרין לחו"ל, ללא הנשיא, כגון רבי שמעון שיצא לצידון, רבי יוסי לנציבין שבבבל ועוד.

ניסיון הדחה

בסנהדרין היו שלש משרות בכירות: הנשיא והאב בית הדין והחכם. רשב"ג ביקש להבדיל בין שלשת המשרות בשלש דרגות של כבוד: ביוזמתו קבעה הסנהדרין ש"כשהנשיא נכנס כל העם (חברי הסנהדרין) עומדים (מפניו) ואין יושבים עד שאומר להם: 'שבו'. כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו. כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב, עד שישב במקומו" (בבלי, הוריות יג ע"ב).

את יזמתו זה הסביר רבי יעקב עמדין[9] בכך שראה את תפקיד הנשיא כעין מלך, שעליו נאמר בתלמוד "שתהא אימתו עליך".

מהלכו הנ"ל של הנשיא עבר בהתנגדות מצד חברי הסנהדרין. רבי נתן, אב בית הדין, ורבי מאיר, החכם, חברו יחד על-מנת לנסות ולהדיח את רשב"ג, כשם שהסנהדרין הדיחה לפני כיובל שנים את אביו, רבן גמליאל דיבנה. הניסיון נכשל, שכן המזימה נודעה לרשב"ג מבעוד מועד. אך ניסיונו של הנשיא להעניש את גורמי המרידה בהרחקתם מבית המדרש נתקל בהתנגדות מצד חברי הסנהדרין, שמחו על הצעתו באמרם "תורה כזו בחוץ ואנחנו בפנים?". עם זאת, הסנהדרין החליטה להדיח את רבי מאיר מתפקידו כחכם, ומעתה נזכר רבי מאיר בשם "אחרים" ורבי נתן בשם "יש אומרים".

והסביר המהרש"א שרשב"ג ביקש אמנם למחול על כבוד נשיאותו, אך לא היה ביכולתו למחול על כבוד בית אביו שנפגם.

בתלמוד הירושלמי, מסכת מועד קטן, מסופר על ניסיון לנדות את רבי מאיר, אולי בעקבות מהלכיו מול הנשיא. לא התבייש רבי מאיר, קם ממושבו והתריס כנגד המנסים כדלקמן: "איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין, ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין". התרסה זו מקורה בהתמודדות בין הנשיא לבינו, שהרי לנשיא הייתה שמורה זכות הנידוי[דרוש מקור]. בסופו של דבר זכה רבי מאיר בגיבוי ולא נודה.

ממאמריו

דבריו הידועים של רשב"ג השני מובאים בסוף פרק א באבות:

רבן שמעון בן גמליאל אומר :"על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך שלישי, II, פרק מ', "בריחתם לארץ הגליל", עמ' 370.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח עמוד א'.
  3. ^ על-שם המצביא הרומי לוסיוס קווייטוס, מדכא המרד במסופוטמיה, אשר התמנה לנציב יהודה מיד אחר-כך
  4. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך שלישי, III, פרק א', "ימי אושא וראשית ימי אדרייאנוס", עמ' 370.
  5. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך שלישי, III, פרק ה', "רבן שמעון בן גמלאיל ובית הנשיאים אשר באושא", עמ' רכג.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ"ג עמוד א'.
  7. ^ ראו אצל: הרב אהרן הימן, "רבן שמעון בן גמליאל דיבנה", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמודים 1171-1163, באתר היברובוקס.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט עמוד א'.
  9. ^ בהגהותיו לתלמוד בבלי הוריות יג עמוד ב


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0