אבו מנה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-dialog-error.svg ערך זה דורש שכתוב מפני אי התאמת אופיו או תכניו למדיניות המכלול. ייתכן שהמידע המצוי בערך זה מכיל דברי כפירה, כתוב מנקודת מבט חילונית, או שאין בו הבדלה בין קודש לחול ובין דת ישראל לדתות העמים.
ניתן להיעזר בשכתוב ערך זה במדריך לעריכה באספקלריה תורנית. אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אבו מנה

Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
מדינה מצריםמצרים  מצרים
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 4
הערות הוכנס לרשימת האתרים בסיכון ב-2001


אַבּוּ מֵנָה, או אַבּוּ מִינַאערבית: أبو مينا), הייתה עיר, מנזר ומתחם עלייה לרגל נוצרי חשוב בשלהי העת העתיקה במצרים, במרחק 45 קילומטרים דרומית-מערבית לאלכסנדריה. שרידי האתר הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1979. מבין המבנים המקוריים שרדו מעטים בלבד, אך ניתן להבחין ביסודות של הבניינים העיקריים, כגון הבזיליקה.

בעקבות פעילויות חקלאיות באזור חלה עלייה משמעותית במפלס המים, דבר שגרם למספר בניינים באתר להתמוטט או לאבד מיציבותם. בשנת 2001 הוסף האתר לרשימת אתרי המורשת העולמית המצויים בסיכון.

היסטוריה

מינא הקדוש היה מרטיר שחי בשלהי המאה ה-3 או בתחילת המאה ה-4. מספר מקורות מהמאה ה-5 ותקופות מאוחרות יותר נחלקים במקצת באשר למקום קבורתו והקמת הכנסייה על שמו שהתרחשה לאחר מכן. המרכיבים החשובים בסיפור הם שגופתו נלקחה מאלכסנדריה על גבי גמל שהובל אל תוך המדבר מעבר לאגם מריוט. בנקודה מסוימת, הגמל סירב להמשיך ללכת למרות כל הניסיונות לדרבן אותו. דבר זה נתפס כאות אלוקי, ומלווי הגופה קברו אותה באותו מקום בדיוק.

ברוב גרסאות הסיפור נטען שמיקום הקבר נשכח עד הגילוי מחדש הנסי על ידי רועה צאן מקומי. לפי תרגום של סינקסריום אתיופי:

ואלקים רצה לגלות את (המקום של) גופתו של מינא הקדוש. והיה היה במדבר רועה צאן מסוים, ויום אחד אחד הכבשים שסבל ממחלה הלך למקום זה, ושיקע את עצמו במי המעיין הקטן שהיה בקרבת מקום, והוא התגלגל על גבו ונרפא מיד. וכאשר הרועה ראה זאת, והבין את הנס, הוא התפעל ונדהם. לאחר מכן הוא נהג לקחת קצת מהאבק שבמקדש, ולערבב אותו עם מים, ולשפשף את הכבשים, ואם הם היו חולים במחלה, הם היו נרפאים מיד. הוא עשה זאת כל הזמן, וכך ריפא את כל החולים שהגיעו אליו

השמועה על סגולות הריפוי של הרועה התפשטה במהירות. הסינקסריום מתאר כיצד קונסטנטינוס הגדול שלח את בתו החולה לרועה על מנת שזה ירפא אותה. כמו כן, מסופר גם כיצד הבת מצאה את גופתו של מינא, כאשר לאחר מכן קונסטנטינוס הורה לבנות כנסייה באתר זה (בחלק מהגרסאות האחרות של הסיפור מופיע הקיסר זנון, אך ארכאולוגים הצליחו לתארך את היסודות העתיקים של המבנים לאמצע המאה ה-4). בשלהי המאה ה-4 האתר כבר היה מקום עלייה לרגל חשוב עבור נוצרים שהיו זקוקים לרפואה ונסים אחרים[1][2].

במהלך שלטונו של ארקדיוס הארכיבישוף המקומי קבע שהעולים לרגל גורמים לעומס יתר על הכנסייה הקטנה. הוא כתב לקיסר האימפריה הביזנטית, שהורה על הרחבה משמעותית של המבנים, הרחבה שהייתה הראשונה מבין שלוש ההרחבות של הכנסייה שהיו עתידות להתרחש. בסוף שלהי העת העתיקה אבו מנה הפך לאתר העלייה לרגל החשוב ביותר בכל מצרים[3][4].

אבו מנה נחרב על ידי הכובשים המוסלמים שהגיעו לאזור באמצע המאה ה-7.

חפירות ארכאולוגיות

החפירות הראשונות באתר נערכו בין 1905 ל-1907. במהלך החפירות נחשפה כנסיית בזיליקה גדולה, כנסייה סמוכה שבה ככל הנראה נשמרה גופתו של מינא, ובית מרחץ רומי[5].

סדרת חפירות ארוכה יותר, שנערכה על ידי המוסד הגרמני לארכאולוגיה, הסתיימה ב-1998. במהלך החפירות האחרונות התגלו מתחמי מגורים גדולים עבור עולים לרגל שהיו עניים, ובמתחמים אלו היו אזורים נפרדים לגברים, נשים וילדים. מתחם גדול שהתגלה בכיוון דרום מהבזיליקה היה ככל הנראה מקום המגורים של ראש המנזר. בעקבות החפירות האחרונות הועלתה השערה שהקסנודוכיון (אזור קבלת הפנים במנזר) היה במקור בית קברות. לפי הממצאים נראה כי אגן הטבילה שהיה ליד הכנסייה המקורית עבר שלושה שלבי התפתחות. כמו כן, במקום התגלה מכבש יין, כולל חדרי אכסון תת-קרקעיים, המתוארך למאה ה-6 והמאה ה-7[3].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו אבו מנה בוויקישיתוף.

הערות שוליים

  1. ^ Alice-Mary Talbot, Pilgrimage to Healing Shrines: The Evidence of Miracle Accounts, Dumbarton Oaks Papers, 2002, volume 56, pp. 153-173
  2. ^ Gregory T. Armstrong, Constantine's Churches, Gesta, 1967, volume 6, pp. 1-9
  3. ^ 3.0 3.1 Roger S. Bagnall, Archaeological Work on Hellenistic and Roman Egypt, 1995-2000, American Journal of Archaeology, 2001, volume 105, issue 2, pp. 227-243
  4. ^ Kurt Weitzmann, The Late Roman World, The Metropolitan Museum of Art Bulletin, 1977, volume 35, issue 2 pp. 2-96
  5. ^ Donald N. Wilber, The Coptic Frescoes of Saint Menas at Medinet Habu, The Art Bulletin, 1940, volume 22, issue 2, pp. 86-103