אברהם עמיצור
ערך זה עוסק בסופר ומשורר ישראלי יליד איראן. אם התכוונתם למתמטיקאי שמשון אברהם עמיצור, ראו 
אברהם עֲמיצוּר (במקור: אברהם הכהן מזרחי) (י בטבת תרנ"א, 21 בדצמבר 1890, נובנדגאן, איראן – ד באב ה'תשכ"ט, 19 ביולי 1969, פתח תקווה) היה סופר ומשורר ישראלי יליד איראן, שכתב על קורות יהודי פרס.
ביוגרפיה
עמיצור נולד בכפר נובנדגאן (אנ') שבמחוז שיראז באיראן. כשהיה בן תשע התייתם מאביו, שלמה הכהן, ונשלח עם דודיו לעבוד ברוכלות, ולעזור בפרנסת משפחתו, שכללה את אמו, אחיו ואחותו. עוד בילדותו אהב ללמוד ולקרוא, ובין ספרי אביו גילה את התנ"ך. הקריאה בספר הותירה בו רושם, והוא ביקש לדעת מה אירע לעם ישראל לאחר חורבן בית המקדש השני; אלא שבני כפרו לא היו יודעי ספר, והוא לא קיבל תשובות. מאז התפתח בו רצון עז לעלות לירושלים ולהכיר את ההיסטוריה של עם ישראל.
בשנת ה'תרע"א (1911) כשהוא בן 20, עלה לארץ ישראל עם אשתו, אסתר, בשיירה מאיראן, ושינה את שם משפחתו ממזרחי לעמיצור, שם המעיד על חלומותיו הציוניים. עם הגיעו לארץ השתכן בירושלים למשך שלושה חודשים. לאחר מכן עבר למושבה כפר סבא, שם רכש כרם שקדים עוד בטרם בואו ארצה. הכרם לא היה רווחי כלל, ובשנת 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פתח חנות מכולת. בסוף המלחמה לא היה זכר לכרם, שכן הטורקים עקרו את העצים לצורכי דלק לרכבות. לאחר המלחמה עבר עמיצור למושבה פתח תקווה, שם עבד כפועל בפרדסי העיר. לאחר תקופה פתח חנות בגדים, ושם עבד בשארית חייו. במהלך השנים ניסה לשקם את כרמו עוד פעמיים: פעם אחת מלחמת העולם השנייה גרמה גם היא לכישלון העסק, ופעם נוספת נאלץ לוותר על החלום החקלאי, כאשר בתום מלחמת העצמאות כשכבר שיקם את הכרם, באו תושבי המעברות הסמוכות, ואכלו את הפֵרות. לאחר כל זה, בלית ברירה, מכר את הפרדס במחיר אפסי. לעמיצור נולדו שבעה ילדים, חמש בנות ושני בנים, והוא שאף שכולם יקבלו השכלה; ואכן, ילדיו גדלו והיו למורים ולגננות.
על הקריאה בתנ"ך כתב בזקנותו למשורר ישורון קשת:
לא הנחתיו עד שסיימתי את דברי הימים, אם כי קצרה דעתי מהבין את מרביתו. אבל הוא עשה עלי רושם כביר, ומאז ביקשתי לדעת מה קרה לעמנו אחרי בית שני. לא היה איש בכפר שידע לענות על שאלתי, ובי גברה התשוקה לירושלים ולדעת ההיסטוריה הישראלית, ששתיהן רחוקות היו כחלום.
— הנידחים, עמ' 4
עמיצור נפטר בפתח תקווה ב-1969, בגיל 78. נקבר בעירו.[1]
כתביו
את שירו הראשון פרסם בכתב העת הספרותי "הדים" בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, ולאחר מכן הדפיס שירים וסיפורים בכתבי עת נוספים: "כתובים", "מאזנים", "הארץ", "בוסתנאי", "הדואר", "גליונות", קובצי "קטיף", "הד המזרח" ועוד.
שלושה ספרים מפרי עטו ראו אור, האחרון בהם לאחר מותו:
- לבטים: רומן מחיי עולי פרס, 2 כרכים, תל אביב: אמנות ('ספריה לכל'), 1933. (תחת השם א' כהן-מזרחי)
- הנידחים: רומן, ירושלים: אגודת שלם, 1969.[2] (רומן מחיי יהודים בפרס ועלייתם ירושלימה; הופיע חודשים אחדים לפני מותו)
- הנדר: סיפורים מחיי יהודי פרס ועלי פרס, ירושלים: ר' מס, 1973. (קובץ סיפורים שנכתבו בארבעים השנים האחרונות לחייו)
הנצחה
עיריית פתח תקווה הנציחה את עמיצור, שהיה תושב העיר במשך שנים רבות, ברחוב על שמו.
לקריאה נוספת
- ישורון קשת, "על אברהם עמיצור", בצרון סב (תשל"א), 36–42.
- ישורון קשת, "הקדמה: עם סיפורי אברהם עמיצור", בתוך: אברהם עמיצור, הנדר, ירושלים: ר' מס, 1973, עמ' 5–18.
קישורים חיצוניים
משיריו:
- אברהם עמיצור, קטֹנתי, הד-המזרח, 29 בדצמבר 1944
- אברהם עמיצור, דו שיח, הד-המזרח, 1 באוקטובר 1944
- אברהם עמיצור, פליט, הד-המזרח, 14 ביולי 1944
- אברהם עמיצור, מבוך, הד-המזרח, 29 באוקטובר 1943
- אברהם עמיצור, עם עֶרֶב, הד-המזרח, 10 בנובמבר 1944
- אברהם עמיצור, לא אאמין, הד-המזרח, 26 במאי 1944
- אברהם עמיצור, הררי-אל, הד-המזרח, 7 באפריל 1944
- אברהם עמיצור, אם על בנה, הד-המזרח, 28 בינואר 1944
הערות שוליים
