אווה יוסטין
אווה יוסטין (בגרמנית: Eva Justin; 23 באוגוסט 1909 – 11 בספטמבר 1966) הייתה אנתרופולוגית גרמנייה, שפעלה בגרמניה הנאצית. היא התמחתה בגזענות מדעית. עבודתה תרמה לפשעי הנאציזם נגד עמי הסינטי (אנ') והרומה.[1]
ביוגרפיה
"מחקר" הצוענים
אווה יוסטין נולדה בדרזדן והייתה בתו של פקיד בכיר ברכבת. היא הוכשרה במקור כאחות ושימשה כעוזרת לפסיכולוג הנאצי רוברט ריטר (אנ'). ב-1936 קיבל ריטר את ניהול "לשכת המחקר להיגיינה גזעית וביולוגית של האוכלוסייה", שפעלה במסגרת משרד הבריאות של הרייך השלישי. על פי דיווחו של ריטר, משרד הפנים, שמשרד הבריאות היה כפוף לו, הסמיך את לשכת המחקר לקדם במהירות את הבהרת הבעיה של ה"א־סוציאליים", שבהם נכללו גם הצוענים, "כדי לבחון אם ניתן יהיה, באמצעות מניעת צאצאים הלוקים במחלות תורשתיות, להגביל את הגידול שחל באחרונה בא-סוציאליים ובפושעים".[2] ב-1937 החלו צוותים של "לשכת המחקר להיגיינה גזעית" לאסוף נתונים על הצוענים בכל רחבי גרמניה, בשיתוף פעולה עם המשטרה הפלילית ועם המרכז הכלל־ארצי ללוחמה בצוענים, שהחל לפעול במסגרתה. מטרת המחקר הייתה לאסוף חומר על צוענים, ועל גורמים א־סוציאליים אחרים, שיאפשר לסווג את האוכלוסייה הצוענית מבחינת ערכה החברתי ויסייע בקביעת מדיניות המשטרה הפלילית כלפיה.[3]
יוסטין קיבלה תואר דוקטור באנתרופולוגיה מאוניברסיטת ברלין בשנת 1943, אף על פי שלא פעלה לפי הנוהל האוניברסיטאי הרגיל לשם כך. אויגן פישר (אנ') הדריך אותה בעבודת הדוקטורט שלה ובחינות הסיום, והאתנולוג ריכרד תורנוולד (אנ') היה סוקר. יוסטין הייתה מהאחיות המוסמכות הראשונות שזכו לתואר דוקטור.[4] בהיותה דוברת רומאני, היא זכתה באמונם של אנשי רומה וסינטי. כותרת עבודת הדוקטורט שלה הייתה "גורלות ביוגרפיים של ילדי צוענים וצאצאיהם שהתחנכו באופן שאינו מתאים למיניהם" ("Lebensschicksale artfremd erzogener Zigeunerkinder und ihrer Nachkommen"). יוסטין קבעה כי בקרב הסינטי התערב דם גרמני, אולם עדיין ניכרים מאפיינים של מוצאם ההודי, בעוד שלגבי הרומה, מאפייניהם הגופניים הם אוריינטליים וקדמת־אסייניים, והם אינם נראים כלל כצוענים אלא כמזרח־אירופים ואחדים מהם אף נראים כיהודים.[5] בדיסרטציה שלה היא קבעה כי "אין להשוות בין 'הבעיה הצוענית' לבין 'הבעיה היהודית', במובן זה, ש'המין הצועני', שלא כ'אינטליגנציה היהודית', אינו יכול לסכן או לערער את העם הגרמני בשלמותו".[6]
יוסטין הייתה חברה בכירה ב"לשכת המחקר להיגיינה גזעית וביולוגית של האוכלוסייה", שפעלה במסגרת משרד הבריאות של הרייך. היא כתבה בהקדמה לעבודת מחקר שהיא מקווה לספק את הבסיס לחוקי היגיינה גזעית (אנ') נוספים, שיעצרו את הזרם של "יסודות פרמיטיביים לא-ראויים" לתוך האוכלוסייה הגרמנית. עמדתה הייתה שלא ניתן להטמיע צוענים מכיוון שהם בדרך כלל נעשים א-סוציאליים כתוצאה מחשיבתם הפרמיטיבית, ושיש לעצור ניסיונות לחנכם. יוסטין הציעה עיקור עבור צוענים, מלבד אלה שיש להם דם צועני טהור. היא הייתה נוכחת כשאורגנו משלוחי הסינטי והרומה למחנות הריכוז.
הילדים שיוסטין חקרה נבחרו לגירוש, אך זה התעכב עד שהיא סיימה את מחקרה וקיבלה את הדוקטורט, אז נשלחו הילדים למחנה המשפחות הצועני (אנ') באושוויץ-בירקנאו ב-9 במאי 1944. 39 ילדים מבית יתומים במולפינגן שהיו נושאי עבודת הדוקטור של יוסטין נרשמו באושוויץ ב-12 במאי 1944. חלק מהילדים עברו את הניסויים של יוזף מנגלה ורובם נרצחו בסופו של דבר בתאי הגזים.[4] כולם מלבד ארבעה מתו לפני תום המלחמה,[4] רבים לפני שהתזה שלה פורסמה. היא חיפשה אחר "נושאי מחקר" אנתרופולוגיים במחנות ריכוז.
לאחר המלחמה
ב-1948 נפתחה נגד ריטר ויוסטין, עוזרתו הראשית, חקירה על ידי רשויות התביעה בגרמניה בנוגע לתפקיד שמילאו השניים ברדיפת הצוענים. השניים ניסו לטהר את שמם ממעורבות בגרימת מותם של אלפי צוענים גרמנים במחנות הריכוז בתקופת המשטר הנאצי, וטענו כי ריטר עצמו סיכל כמה תוכניות להשמדה כוללת של הצוענים. הם טענו כי כבר בשנת 1935 התכוונו אנשי המשרד לענייני גזע של האס אס להעלות את כל הצוענים על אונייה ולהטביעה בים התיכון. הם טענו כי בין התוכניות שריטר סיכל בזמן המלחמה הייתה תוכנית לנטוש את הצוענים בשלג הרוסי כדי שיקפאו שם למוות, או באזורי הביצות במזרח. טענות אלו שימשו בידיהם אליבי להצדקת פועלם ברייך השלישי. ייתכן, עם זאת, שמהימנותם של פרטים אלו בעדותו של ריטר מפוקפקת, כמו פרטים אחרים שמסר במהלכה, משום שלריטר היה אינטרס להעלות טענות כאלו, כדי להסביר את המלצתו לעקר אלפי צוענים גרמנים ולכלוא אותם במחנות ריכוז.[7]
בשנת 1958 יזם התובע המחוזי בפרנקפורט חקירה של פעולותיה של יוסטין בזמן המלחמה, אך החקירה נסגרה בשנת 1960, לאחר שהתובע המחוזי הגיע למסקנה כי מעשיה כפופים לחוק ההתיישנות. שופטים בפרנקפורט מצאו שאין ראיות מספקות להעמדה לדין של יוסטין בשנת 1964, והאמינו שיוסטין לא ידעה כי רעיונותיה יובילו לכך שהילדים יישלחו למחנות ריכוז ושהניצולים לא יכולים לזכור במפורש שהיא הכתה אותם. יוסטין ביססה את עבודתה על רעיונותיו של רוברט ריטר וכבר לא האמינה בהם.
בגרמניה המערבית שלאחר המלחמה עבדה יוסטין כפסיכולוגית של משטרת פרנקפורט, ואף שימשה כיועצת למערכת המשפט בתיקי פיצויים לניצולי שואה. היא מתה מסרטן בשנת 1966 באופנבך על המיין, עיר בפאתי פרנקפורט.[8]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ילדים צוענים ששימשו במחקרה של אווה יוסטין, באתר יוטיוב
- הדיסרטציה של אווה יוסטין, 1943 (בגרמנית)
הערות שוליים
- ^ Barth, Fredrik (2005). One Discipline, Four Ways: British, German, French, and American Anthropology (1st ed.). University of Chicago Press. pp. 106. ISBN 978-0226038292
- ^ גלעד מרגלית, ג'נוסייד: גרמניה הנאצית והצוענים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 43–44.
- ^ גלעד מרגלית, ג'נוסייד: גרמניה הנאצית והצוענים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 45.
- ^ 4.0 4.1 4.2 A nurse working for the Third Reich: Eva Justin, RN, PhD, Journal of Medical Biography
- ^ גלעד מרגלית, ג'נוסייד: גרמניה הנאצית והצוענים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 47.
- ^ גלעד מרגלית, ג'נוסייד: גרמניה הנאצית והצוענים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 39–40.
- ^ גלעד מרגלית, ג'נוסייד: גרמניה הנאצית והצוענים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 48, 88.
- ^ Heberer, Patricai (2011). Children During the Holocaust. Rowman Altamira. p. 224, הערה 66. ISBN 978-0759119864.
