היגיינה גזעית
המונח היגיינה גזעית שימש לתיאור גישה לאיגניקה בתחילת המאה ה-20, שמצאה את יישומה הנרחב ביותר בגרמניה הנאצית. על ידי גישה זו ניסו הנאצים, שדגלו בתורת הגזע למנוע נישואים בן-גזעיים (אנ'), והקבילו ניסיון זה לניסיונם של מגדלי חיות למנוע הכלאות כדי לשמר את מה שהם כינו "טוהר הגזע" של חיות (כגון כלבים או פרות). ניסיון זה הונע לעיתים קרובות על ידי האמונה בקיומה של היררכיה גזעית והחשש שבנים למה שכונה "גזעים נחותים" "יזהמו" "גזעים עליונים". כמו רוב האיגניסטים באותה תקופה, הדוגלים בהיגיינת הגזע האמינו שאי יישומה של איגניקה יוביל לניוון חברתי מהיר ושקיעת הציוויליזציה על ידי התפשטות מאפיינים "נחותים" בקרב הפרטים באוכלוסייה.
שורשי המונח
הגרמני הדוגל באיגניקה אלפרד פלוץ (Alfred Ploetz) הציג את המונח "היגיינה גזעית" (Rassenhygiene) בשנת 1895 בספרו "קווים מנחים להיגיינה של הגזע" (Grundlinien einer Rassenhygiene). הוא דן בחשיבות ההימנעות מ"כוחות-נגד סלקטיביים" כמו מלחמה, רביית כלאיים, שירותי בריאות חינם לעניים, אלכוהוליזם ומחלות.[1] ראשוני האיגנים היו מודאגים יותר מהירידה בשיעור הילודה בגרמניה, מהתרבות חולי נפש ונכים במוסדות המנוהלים על ידי המדינה ומעלויותיהם למדינה, מאשר מאשר היו מודאגים ממה שכינו "השאלה היהודית" ו"התנוונות הגזע הנורדי" (Entnordung) שלימים שלטה בפילוסופיה בגרמניה משנות ה-20 ועד מלחמת העולם השנייה.
בסוף המאה ה-19, התאורטיקנים של תאוריית היגיינת הגזע הגרמנית אלפרד פלוץ ווילהלם שלמאייר ראו באנשים מסוימים נחותים והתנגדו לאפשר להם להתרבות. תאורטיקנים אלה האמינו שכל ההתנהגויות האנושיות, כולל פשע, אלכוהוליזם וגירושים, נגרמות על ידי גנטיקה.[2]
גרמניה הנאצית
במהלך שנות ה-30 וה-40, מכוני מחקר בגרמניה הנאצית חקרו גנטיקה, יצרו רישומים גנטיים וחקרו תאומים. גם מדענים נאצים חקרו דם ופיתחו תיאוריות על הספציפיות הגזעית כביכול של סוגי הדם, במטרה להבדיל בין "ארי" ליהודי על ידי בדיקת דם. בשנות ה-30 סיפק יוזף מנגלה, רופא באס אס, שרידי אדם שנלקחו מאושוויץ - דם, גפיים וחלקי גוף אחרים - למכוני מחקר. ברותמם את ההיגיינה הגזעית כהצדקה למחקריהם, השתמשו המדענים באסירים מאושוויץ ומחנות ריכוז אחרים לשם ניסויים בבני אדם.[2]
בתעמולה הנאצית, המונח "גזע" שימש לעיתים קרובות לסירוגין כדי להצביע על בני "הגזע הארי", "העל-אדם", "האדם העליון" (Übermenschen), שנאמר כי הוא מייצג גזע עליון, אידיאלי וטהור שעדיף מבחינה ביולוגית על כל הגזעים האחרים.[3] בשנות ה-30, תחת האיגניסט ארנסט רודין (Rüdin), האידאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית אימצה פרשנות ל"היגיינה גזעית" שדרשה טוהר גזעי ארי וגינתה את נישואי התערובת. אמונה זו בחשיבותו של טוהר הגזע הגרמני שימשה עמוד השדרה התאורטי של מדיניות נאצית לגבי עליונות גזע ומאוחר יותר שימשה אחת ההצדקות לרצח עם. יישומה של המדיניות החל בשנת 1935, כאשר הנאצים חוקקו את חוקי נירנברג, אשר עיגנו בחוק טוהר גזעי על ידי איסור על נישואים בין ארים ללא-ארים, וקבעו זאת כראסנשאנדה (Rassenschande - חילול הגזע, או בושה גזעית).
תיאוריות על היגיינת גזע הובילו לתוכנית עיקור משוכללת, במטרה לחסל את מה שהנאצים ראו כמחלות מזיקות למין האנושי. אנשים מעוקרים, טענו הנאצים, לא יעבירו את מחלותיהם לילדיהם. חוק העיקור, שעבר ב-14 ביולי 1933, הידוע גם בשם החוק למניעת צאצאים חולים במחלות תורשתיות, קרא לעקר, אם יש צורך אז גם בכפייה,[4] כל בעל מחלה גנטית. חוק העיקור נוסח על ידי כמה מבכירי התאורטיקנים של היגיינת הגזע בגרמניה, כולל פריץ לנץ, אלפרד פלוץ, ארנסט רודין, היינריך הימלר, גרהרד וגנר ופריץ טיסן. רוברט נ' פרוקטור הראה כי בין המחלות שנכללו בחוק היו "חולשת נפש, סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, אפילפסיה, מחלת הנטינגטון, עיוורון גנטי" ו"אלכוהוליזם חמור". המספר המשוער של אזרחים שעברו עיקור בגרמניה הנאצית נע בין 350,000 ל-400,000. כתוצאה מחוק העיקור, רפואת העיקור והמחקר הפכו במהרה לאחד מענפי הרפואה הגדולים ביותר.[2]
תאורטיקנים של היגיינת הגזע מילאו תפקידי מפתח בשואה, המאמץ הגרמני הנאצי לטהר את אירופה מיהודים, וכן במאמצי הנאצים להפחית את אוכלוסיות הצוענים באירופה, הסלאבים, השחורים, האנשים ממוצא מעורב וכן אנשים עם מוגבלות פיזית או מנטלית.[5] בתוכנית T4, היטלר הורה להוציא להורג חולי נפש באמצעות המתת חסד ולהציג מוות זה כמוות משבץ ומחלות.[2] השיטות והציוד ששימשו לרצח של אלפי חולי נפש הועברו לאחר מכן למחנות ריכוז, וזאת לאחר הוכחת הצלחתם ויעילותם של החומרים והמשאבים הדרושים להרג המוני ביעילות. האחיות והצוות שסייעו וביצעו את ההרג הועברו לאחר מכן למחנות ההשמדה. אלה נבנו עם תאי גזים, מתקנים ששימשו לפני כן במבצע ההמתה ההמוני של הגרמנים הארים ה"פגומים" (מעורבים, בעלי לקויות, חולי נפש, אלכוהוליסטים ועוד), על מנת להפעילם לשם רציחות המוניות של יהודים, פולנים, רוסים ועוד.[2]
הרופאים שביצעו ניסויים באסירים במחנות ריכוז התמחו בהיגיינה גזעית והקנו חזות מדעית כביכול לניסוייהם הרפואיים. חלק מהניסויים שימשו למחקר רפואי כללי, למשל הזרקה לאסירים עם מחלות ידועות כדי לבדוק חיסונים או ריפוי אפשרי. ניסויים אחרים שימשו לקידום אסטרטגיית המלחמה של הגרמנים על ידי הכנסת אסירים לתאי ואקום כדי לראות מה יכול לקרות לטייסים אם ייפלטו בגובה רב או על ידי טבילת אסירים במי קרח כדי לראות כמה זמן ישרדו ואילו בגדים יכולים לשמש להארכת חייהם אם ילבשו אותם טייסים גרמנים שהופלו מעל תעלת למאנש. [6] המבשרים של רעיון זה היו ניסויים רפואיים מוקדמים יותר שרופאים גרמנים ביצעו בשבויי מלחמה אפריקאים במחנות ריכוז בנמיביה במהלך רצח העם של ההררו והנאמה. [7]
היבט מרכזי של הנציונל-סוציאליזם היה הרעיון של היגיינה גזעית והוא הועלה למדרגת הפילוסופיה העיקרית של הקהילה הרפואית הגרמנית, תחילה על ידי רופאים, במיוחד פסיכיאטרים. רעיון זה קודם ומוסד לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, במהלך תהליך ההאחדה (Gleichschaltung), במסגרתו בוצע ייעול של מקצוע ההיגיינה הרפואית והנפשית (בריאות הנפש) והכפפתו להיררכיה עם מנהיגות נציונל-סוציאליסטית בראשה.
התוכנית הנאצית לגבי בני גזעים אחרים נכתבה על ידי ארווין באור (Erwin Baur), פריץ לנץ (Fritz Lenz) ואוגן פישר (Eugen Fischer) ופורסמה תחת הכותרת תורת התורשה האנושית והיגיינת הגזע (1936).
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה נזנח רעיון "ההיגיינה הגזעית" ברוב ארצות אירופה. האידאולוגיה הגזענית הוקעה כבלתי מדעית,[8] אך נותרו תומכים ואוכפים של האיגניקה גם לאחר שהייתה מודעות רחבה לטבעה של האיגניקה הנאצית. לאחר 1945, תומכי האיגניקה כללו את ג'וליאן האקסלי ומארי סטופס, אך הם בדרך כלל הסירו את ההיבטים הגזעיים של התיאוריות שלהם, או הפחיתו בחשיבותם.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Glad, John (2008). Future Human Evolution: Eugenics in the Twenty-First Century. Hermitage Publishers.
- Joseph, J. (2004). The Gene Illusion: Genetic Research in Psychiatry and Psychology Under the Microscope. New York: Algora. (2003 United Kingdom Edition by PCCS Books)
- Joseph, J. (2006). The Missing Gene: Psychiatry, Heredity, and the Fruitless Search for Genes. New York: Algora תבנית:ISBN?
- Paul, Diane B. (1995). Controlling Human Heredity, 1865 to the Present. New Jersey: Humanities Press תבנית:ISBN?
- Proctor, Robert (1988). Racial Hygiene: Medicine Under the Nazis. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. מסת"ב 978-0674745780ISBN 978-0674745780..
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Turda, Marius; Weindling, Paul (2007). Blood and Homeland": Eugenics and Racial Nationalism In Central and Southeast Europe, 1900–1940. Budapest: Central European University Press. p. 1.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Proctor, Robert N. (1982) "Nazi Doctors, Racial Medicine, and the Human Experimentation", in Annas, George J. and Grodin, Michael A. editors, The Nazi Doctors and the Nuremberg Code: Human Rights in Human Experimentation. New York: Oxford University Press. pp. 17–31.
- ^ Longerich, Peter (2010). Holocaust: The Nazi Persecution and Murder of the Jews. Oxford University Press. p. 30. ISBN 978-0-19-280436-5.
- ^ יד ושם, ארועים משמעותיים שהתרחשו בין השנים 1914–1934, באתר יד ושם
- ^ Gumkowski, Janusz; Leszczynski, Kazimierz (1961). Hitler's Plans for Eastern Europe. Poland Under Nazi Occupation. תורגם ע"י Robert, Edward (first ed.). Polonia Pub. House. p. 219. ASIN B0006BXJZ6. אורכב מ-המקור (Paperback) ב-9 באפריל 2011. נבדק ב-12 במרץ 2014.
{{cite book}}: (עזרה) at Wayback Machine. - ^ Proctor, Robert N. (1982). "Nazi Doctors, Racial Medicine, and the Human Experimentation", in Annas, George J. and Grodin, Michael A. editors, The Nazi Doctors and the Nuremberg Code: Human Rights in Human Experimentation. New York: Oxford University Press. pp. 25–26.
- ^ Lusane, Clarence (2002). Hitler's black victims: The historical experiences of Afro-Germans, European Blacks, Africans, and African Americans in the Nazi era. pp. 44, 217. ISBN 978-0415932950.
- ^ "Racial hygiene: the pseudo-science of Nazi medicine". Medical Humanities Review. 3 (1): 13–18. 1989. PMID 11621731.
