אולף השני, מלך נורווגיה
 | |||||||||
| דמותו של אולף השני על מטבע מהשנים 1023–1028 | |||||||||
| לידה |
995 מחוז רינגריקה, נורווגיה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
29 ביולי 1030 (בגיל 35 בערך) סטיקלסטאד, נורווגיה | ||||||||
| שם מלא | אולף האראלדסון | ||||||||
| מדינה |
 נורווגיה | ||||||||
| בת זוג | אסטריד, נסיכת שוודיה | ||||||||
| שושלת אולף ה"קדוש" | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
אולף השני האראלדסון (בנורווגית: Olav II Haraldsson, נודע מאוחר יותר כאולף ה"קדוש", בנורווגית: Olav den hellige; 995 – 29 ביולי 1030) היה מלך נורווגיה מ-1015 ועד 1028. לאחר מותו ניתן לו התואר "המלך הנצחי של נורווגיה" (בלטינית: Rex Perpetuus Norvegiae) והוא הוקדש בטרונדהיים על ידי הבישוף גרימקל, שנה אחת לאחר מותו בקרב סטיקלסטאד ב-29 ביולי 1030. שרידי גופתו נשמרו בקדושה בקתדרלת נידארוס, שנבנתה על אתר קבורתו.
ההקדשה המקומית של אולף אושרה ב-1164 על ידי האפיפיור אלכסנדר השלישי, ובכך ניתנה לו הכרה עולמית כקדוש של הכנסייה הקתולית. אולף הוכר גם כקדוש של הכנסייה האותודוקסית, שם הוא אחד ה"קדושים" האחרונים המפורסמים ממערב אירופה לפני פילוג הכנסייה הנוצרית.[1] מיקומו המדויק של קברו של אולף ה"קדוש" בנידרארוס היה ידוע מאז שנת 1568, עקב איקונוקלאזם לותרני שהתרחש בשנים 1536 – 1537. את אולף ה"קדוש" מסמל הגרזן שמופיע על סמל נורווגיה ועד היום ה-29 ביולי הוא יום חג בארצות צפון אירופה. מסדר אולף ה"קדוש" קרוי על שמו.
היסטוריונים מודרניים נוטים להסכים בדרך כלל שאולף נטה לאלימות ולברוטליות והם מאשימים חוקרים קודמים על הזנחת צד זה באישיותו.[2] בעיקר במהלך תקופת "הלאומיות הרומנטית הנורווגית" (Nasjonalromantikken, באמצע המאה ה-19), היה אולף סמל לעצמאות ולגאווה לאומית.
שמו
שמו של אולף השני בנורדית עתיקה היה Ólafr Haraldsson. במשך חייו הוא היה ידוע כ"אולף השמן" או כ"אולף הגדול" (בנורדית עתיקה Ólafr digri ובנורווגית מודרנית Olaf digre).[3] בנורווגיה של ימינו הוא נקרא בפשטות "אולף ה"קדוש"" (בנורווגית ספרותית: Olav den hellige, בנורווגית חדשה: Heilage-Olav).[4]
שמו הפרטי של אולף בנורדית עתיקה היה "אולפר" (Anu – אב קדמון, Leifr - יורש). השם אולף (Olav) הוא המקבילה בשפה המודרנית לשם זה ובעבר הוא נכתב Olaf. שמו באיסלנדית הוא Ólafur, בפארואזית Ólavur, בדנית Oluf ובשוודית Olof. באנגליה נכתב שמו באופן מסורתי Olave ואיות זה השתמר בכנסיות מימי הביניים שהוקדשו לו. בגרסאות נוספות של שמו, כמו Oláfr hinn helgi, Olavus rex ו-Olaf, נעשה שימוש לסירוגין (במחזור העולם של סנורי סטורלוסון). לעיתים הוא מוזכר כ"מלך הנצחי של נורווגיה" (בלטינית: Rex Perpetuus Norvegiae, תואר שנעשה בו שימוש החל מהמאה ה-13. המונח המקובל להאנשתה של נורווגיה, Ola Nordmann, מקורו ככל הנראה במסורת זו, שכן השם אולף היה במשך מאות שנים השם הפרטי השכיח ביותר לזכרים.
המידע בסאגות
מידע כתוב אודות אולף מצוי בשפע. המקור הקדום ביותר שמצוי בידינו הוא היצירה Glælognskviða ("פואמת הים הרגוע") שחוברה על ידי המשורר האיסלנדי בן המאה ה-11, תוררין לופטנגה. היצירה מהללת את אולף ומזכירה כמה מעשי ניסים מפורסמים המיוחסים לו. אולף גם מוזכר במקורות היסטוריים נורווגיים. אלה כוללים את "ההיסטוריה של המלכים" (Ágrip af Nóregskonungasögum, 1190 לערך) את "ההיסטוריה הנורווגית" (Historia Norwegiæ, 1160 – 1175 לערך) ואת הטקסט הלטיני "היסטוריה של הממלכה העתיקה הנורווגית" (Historia de Antiquitate Regum Norwagiensium, 1177 – 1188 לערך) מאת הנזיר תאודוריק.
גם בספרות האיסלנדית נכתב רבות אודות אולף וקיימות כמה סאגות איסלנדיות אודותיו. אלה כוללים את "מגילת הקלף" (Fagrskinna, 1220 לערך) ואת "הקלף העבש" (Morkinskinna, 1225 – 1235 לערך). מחזור העולם המפורסם (1225 לערך), שנכתב על ידי סנורי סטורלוסון, מסתמך בדיווחים שלו על אולף בעיקר על "מגילת הקלף" שקדמה לו. כמו כן קיימת גם "הסאגה הראשונה על אולף ה"קדוש"" (1200 לערך), שהיא מקור חשוב לחוקרים בשל שירת ההלל שמוקדשת ברובה לאולף.
לבסוף, קיימים גם מקורות הגיוגרפיים רבים המתארים את אולף ה"קדוש", אך אלו מתמקדים בעיקר במעשי ניסים שמיוחסים לו ולא ניתן לעשות בהם שימוש לתיאור מדויק של מהלך חייו. מבין אלה בולט "הסבל והניסים של אולף המבורך".
ראשית חייו
אולף נולד במחוז רינגריקה.[5] מצד אביו, הראלד גרנסקה, הוא היה בן-נינו של האראלד הראשון, מלך נורווגיה ואמו הייתה אוסטה גודבראנדסטאר. אביו של אולף מת עוד לפני לידתו. אמו נישאה לזיגרוד סיר, שאתו היא הביאה לעולם ילדים נוספים, כולל האראלד הארדרדה, לימים האראלד השלישי, מלך נורווגיה.
מלכותו
בערך בשנת 1008 נחת אולף באי האסטוני סארמאה. תושבי האי, שהופתעו על ידו, הסכימו בתחילה לשלם את דרישותיו הכספיות של אולף, אך לאחר מכן הם קיבצו צבא שהתארגן במהלך המשא ומתן ותקף את הנורווגים. עם זאת, אולף ניצח בקרב.[6]
עוד כנער צעיר יצא אולף לארצות הבלטיות, לאחר מכן לדנמרק ומאוחר יותר לאנגליה. על פי משוררי החצר שלו, התקפותיו הימיות היו מוצלחות ובמסגרתן נהרס גשר לונדון, אף על פי שאין לכך כל אישור במקורות האנגלו-סקסיים. ב-1014 שוקמה לונדון והכתר האנגלי הושב לאתלרד השני במקום קנוט.[7]
אולף ראה את יעודו כמאחד של נורווגיה כממלכה אחת, כפי שעשה זאת סב-סבו, האראלד הראשון. בדרכו הבייתה הוא בילה את החורף עם רישאר השני, דוכס נורמנדיה. אזור זה נכבש על ידי הנורמנים בשנת 881. רישאר היה בעצמו נוצרי אדוק והנורמנים המירו את דתם לנצרות עוד קודם לכן. לפני שהמשיך בדרכו, הוטבל אולף בעצמו ברואן.[5]
ב-1015 שב אולף לנורווגיה והכריז על עצמו כמלך, כשהוא משיג את תמיכתם של חמש ממלכות המשנה של האזורים ההרריים של ממלכתו. ב-1016, בקרב נסייר (Nesjar), הוא הביס את סוון הוקונסון, אחד מרוזני לאדה ועד אז השליט למעשה של נורווגיה. הוא ייסד את העיר בורג, שמאוחר יותר נודעה בשם סרפסבורג, ליד מפל סרפספוסן שבמחוז אסטפולד. תוך כמה שנים הוא צבר יותר כוח בהשוואה לקודמיו לכס המלכות.
הוא חיסל את מלכי המשנה בדרום, הכניע את האצולה, תבע את הסוזרניות באיי אורקני וניהל פלישה מוצלחת לדנמרק. הוא כרת על חוזה שלום עם אולוף סקטקונונג, מלך שוודיה ולזמן מה הוא היה מאורס לבתו של אולוף, הנסיכה אינגגרד, ללא אישורה של אביה.
ב-1019 נשא אולף לאישה את אסטריד, בתו של אולוף, ואחותה-למחצה של ארוסתו לשעבר. בתם, ולפהילד, נישאה ב-1042 לאורדולף, דוכס סקסוניה. מצאצאיהם יצאו מספר רב של בני שושלות מלוכה, ושושלות דוכסים, כולל בית סקסה-קובורג-גותה. הנסיכה מוד מוויילס, בתו של אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת, הייתה אמו של אולף החמישי, מלך נורווגיה, והוא ובנו, האראלד החמישי, מלך נורווגיה הנוכחי, הם לפיכך צאצאיו של אולף השני.
אך הצלחתו של אולף הייתה קצרת ימים. ב-1026 הוא נוצח בקרב הלגה וב-1029, תמכו האצילים הנורווגים, שהיו בלתי שבעי רצון לחלוטין משלטונו, בפלישתו של קנוט הגדול מלך דנמרק. אולף נאלץ לצאת לגלות לרוס של קייב.[5] הוא נשאר זמן מה בשוודיה, במחוז נרקה, שם, על פי האגדה המקומית, הוא הטביל לנצרות רבים מתושבי המקום. ב-1029, טבע הוקון אריקסון, מושל נורווגיה מטעמו של קנוט. אולף ניצל את ההזדמנות כדי לקבל בחזרה את כס המלכות, אך ב-1030 הוא נהרג בקרב סטיקלסטאד, בו הפנו נגדו כמה מנתיניו ממרכז נורווגיה את נשקם.
אף על פי שדעתו של קנוט הייתה מוסחת עקב משימת השליטה על אנגליה, הוא הצליח למשול על נורווגיה במשך חמש שנים לאחר קרב סטיקלסטאד, כשבנו, סוון קנוטסון ואמו של סוון, אלגיפו, שמשו כעוצרי הממלכה. עם זאת, תקופת עוצרותם הייתה בלתי-פופולרית וכאשר בנו הבלתי-חוקי של אולף, מגנוס הראשון, תבע את זכותו על הכתר הנורווגי, אולצו סוון ואלגיפו להימלט מנורווגיה.
המלך המנצר
באופן מסורתי, נתפס אולף השני כמי שהוביל את תהליך התנצרותה של נורווגיה. עם זאת, רוב חוקרי התקופה מכירים כיום בעובדה שלאולף עצמו היה חלק קטן בתהליך זה. אולף הביא אתו את הבישוף גרימקל, שלזכותו נזקפת העזרה שהוא הגיש לאולף בארגון הכנסייה הנורווגית. בכל אופן, גרימקל היה רק אחד מאנשי חצרו של אולף ומושב הבישוף נוצר רק בשנת 1100 לערך. ככל הנראה לא הנהיגו אולף וגרימקל חוקים כנסייתיים חדשים בנורווגיה, וכאשר אלה הונהגו מאוחר יותר, הם יוחסו בדיעבד לאולף. סביר להניח שאולף לא ניסה להנחיל את הנצרות בחלקיה הפנימיים של נורווגיה, שם היא הייתה נפוצה פחות.
בנוסף הועלו שאלות בנוגע לאמונתו הנוצרית של אולף. נראה שאולף, כמו מלכים סקנדינבים אחרים, עשה שימוש באמונה הנוצרית כדי לחזק את כוחה של המלוכה ולמסד שלטון ריכוזי בנורווגיה. קטעי שירת החצר שהוקדשו לאולף לא מזכירים את הנצרות כלל וכלל ולמעשה היו בהם אזכורים פגניים שתיארו יחסי זוגיות בכמה מקרים, וזאת בשל העובדה שככל הנראה אולף היה נשוי לכמה נשים.
בספרו "המרת הדת של סקנדינביה", מנסה ההיסטוריון השוודי מאוניברסיטת ייל, אנדרס ווינרות', למצוא את ההיגיון מאחורי הדילמה הזאת באמצעות טענה שהיה "תהליך מתמשך של הטמעה, שבו אימצו הסקנדינבים, באופן יחידני, את האמונה הנוצרית". ווינרות' לא טוען שאולף לא היה נוצרי, אך הוא גורס שלא ניתן להעלות על הדעת שהסקנדינבים המירו את דתם באופן מלא כפי שתואר בהגיוגרפיות וסאגות מאוחרות. אולף עצמו מתואר במקורות מאוחרים כדמות של קדוש שחולל ניסים, תיאור שנועד לתמוך בטענה להמרת דת מהירה של נורווגיה, למורת שאולף, כפי שהוא מצטייר במקורות ההיסטוריים, לא פעל בדרך זו.
הקדשתו
עד מהרה הפך אולף להיות הקדוש המגן של נורווגיה. הקדשתו התבצעה שנה אחת בלבד לאחר מותו על ידי הבישוף גרימקל. פולחנו של אולף לא רק איחד את הממלכה, אלא גם היה מרכיב חשוב בהפיכתה של נורווגיה לממלכה נוצרית, תהליך שלמענו לחם המלך המנוח ביתר עוז בימי חייו.
עובדת היותו של אולף ה"קדוש" המגן של נורווגיה וחשיבותו בהיסטוריוגרפיה המאוחרת של ימי הביניים ובפולקלור הנורווגי, מקשה להעריך את חשיבותו של אולף כדמות היסטורית. אם לשפוט מקווי המתאר המצומצמים של העובדות ההיסטוריות, נראה, יותר מכל דבר, שהוא היה שליט בלתי מוצלח, שמעמדו היה מבוסס על סוג של ברית עם המלך החזק יותר, קנוט הגדול, שיצא לגלות כאשר הוא טען לכתר בזכות עצמו ושניסיונו לכבוש מחדש את נורווגיה עלה בתוהו.
מתוך כך ניתן להסביר את המעמד שאולף זכה לו לאחר מותו. לתהליך הפיכתו לקדוש קדמו שלושה גורמים: המיתוסים המאוחרים שסבבו סביב תפקידו בהתנצרותה של נורווגיה, מערכות היחסים השושלתיות השונות בקרב המשפחות השולטות והצורך בלגיטימציה שלו בתקופה מאוחרת יותר.[8]
התנצרותה של נורווגיה
אולף השני ואולף הראשון נחשבים יחדיו באופן מסורתי ככוחות המניעים מאחורי התהליך הסופי של התנצרותה של נורווגיה. עם זאת, הימצאותם של צלבי אבן גדולים ושל סמלים נוצריים אחרים מעידים שלפחות באזורי החוף של נורווגיה הייתה השפעה נוצרית זמן רב לפני תקופתו של אולף, עם יוצא מן הכלל אחד: כל שליטי נורווגיה החל מהוקון הראשון היו נוצריים ויריבו העיקרי של אולף, קנוט הגדול, היה שליט נוצרי לכל דבר ועניין. מה שנראה ברור הוא שאולף עשה מאמצים למסד מבנה ארגוני כנסייתי באופן רחב יותר משהיה קודם לכן, בין השאר על ידי הבאתם של בישופים מאנגליה, נורמנדיה וגרמניה ושהוא ניסה לכפות את הנצרות גם על האזורים הפנימיים, שלהם היה קשר רופף יותר עם שאר חלקי אירופה ושכלכלתם הייתה מבוססת יותר על חקלאות, כך שהנטייה להחזיק בפולחן הפריון הקודם הייתה חזקה יותר בחלקים המערביים של הארץ.
רבים מאמינים שאולף חוקק את החוקים הנוצריים בנורווגיה ב-1024, וזאת בהתבסס על הכתוב על גבי "אבן קולי" (Kulisteinen). את הכתוב על גבי אבן זו קשה, בכל אופן, לפרש ולא ניתן להבין באופן מלא את כל הכתוב עליה. בכל אופן, הקודיפיקציה של הנצרות כדת המדינה מיוחסת לאולף והסידורים החקיקתיים של הכנסייה של נורווגיה קיבלו מעמד חשוב בעיניהם של העם והכמורה, שב-1074 – 1075, כאשר האפיפיור גרגוריוס השביעי ניסה לכפות חיי פרישות על הכמרים במערב אירופה, התעלמו ממנה הנורווגים ככלל, שכן לא היה כלל אזכור לפרישות בחקיקה הכנסייתית של אולף. רק ב-1153, לאחר שנורווגיה הפכה לארכיבישופות מטרופוליטנית, מהלך שמחד הפך את הכנסייה הנורווגית לעצמאית יותר בהשוואה למלך נורווגיה, אך מאידך היא הייתה כפופה יותר לאפיפיור, קיבל החוק הקאנוני השפעה בולטת יותר על הכנסייה הנורווגית.
הסופרת הנורווגית, סיגריד אונדסט, ציינה שאולף הוטבל לנצרות ברואן, בירת נורמנדי והציעה שאולף עשה שימוש בכמרים הנורמנים למהלכי המסיונריות שלו. כמרים אלו היו קשורים למורשת הנורדית, שלטו בשפה ויכלו לחלוק את התרבות של העם הנורווגי שאותו היה עליהם לנצר. מאחר שהנורמנים עצמם הגיעו לנורמנדי רק שני דורות קודם לכן, יכלו הכמרים הללו, לפחות במקרים מסוימים, להיות קרובי משפחה רחוקים של חברי קהילותיהם ולפיכך יכלו לשרוד ביתר הצלחה. כתבי היד המועטים ששרדו וספר התפילות המודפס שנמצא בשימוש בנורווגיה, מצביעים על תלות ברורה בסדר התפילות שהיה נהוג בנורמנדי.
חשוב לציין שניסיונותיו של אולף השני לנצר את נורווגיה היו כרוכים בכפייה ובשימוש בכוח, כפי שתואר במחזור העולם ובמקורות נוספים.
שושלת אולף
מסיבות שנות, בעיקר מותו של קנוט הגדול ב-1035, אך אולי גם חוסר שביעות רצון בקרב האצולה הנורווגית מהשלטון הדני בנורווגיה בשנים שלאחר מותו של אולף, תפסו את השלטון בנורווגיה בנו מפילגשו אלבהילד, מגנוס הראשון, וכתוצאה מכך גם בדנמרק. כנסיות אין ספור בדנמרק הוקדשו לאולף במהלך תקופה זו והסאגות מספקות מידע על מאמצים דומים של מגנוס לקדם את פולחנו של אביו. מצב זה יהפוך לאופייני בממלכות הסקנדיניביות. יש לזכור שבתקופה הפגאנית המלכים הסקנדינבים שאבו את זכותם לכתר מעצם היותם לכאורה צאצאיו של האליל הנורדי, אודין, או במקרה של מלכי שוודיה, צאצאיו של האליל פרייר. בעידן הנוצרי הלגיטימציה של שושלת המלוכה התבססה על מוצאה ממלך קדוש. לפיכך מלכי נורווגיה קידמו את פולחן אולף ה"קדוש", מלכי שוודיה קידמו את פולחן, אריק התשיעי ("אריק ה"קדוש"") ומלכי דנמרק קידמו את פולחן קנוט הרביעי ("קנוט ה"קדוש""), ממש כפי שבאנגליה קידמו המלכים הנורמנים ומלכי בית פלנטג'נט את פולחנו של אדוארד המודה במנזר וסטמינסטר, כנסיית ההכתרה שלהם.
אולף ה"קדוש"
בין הבישופים שאולף הביא איתו מאנגליה היה גרימקל (בלטינית: Grimcillus). גרימקל היה ככל הנראה היחיד מבין הבישופים המיסיונרים שנותרו בנורווגיה עם מותו של אולף והוא היה זה שעמד מאחורי ההכרזה על אולף כמבורך ב-3 באוגוסט 1031. מאוחר יותר היה גרימקל לבישוף הראשון של העיר סיגטונה שבשוודיה.
באותה תקופה, יכלו בישופים מקומיים וקהל מאמיניהם להכריז על אדם כעל קדוש ותהליך קאנוניזציה רשמי באמצעות קוריה אפיפיורית לא היה מקובל. במקרה של אולף, הפיכתו לקדוש לא אירעה עד ל-1888. בכל אופן, אולף מת לפני פילוג הכנסייה הנוצרית ומערך קפדני של טקסים קתוליים לא מוסד עדיין בסקנדינביה באותה עת. אולף נערץ גם בנצרות האורתודוקסית והוא מהווה מקור גאווה גדול למאמיניה, במיוחד במערב.[9]
בהמשך מונה גרימקל להיות הבישוף של הדיוקסיה של סלסי שבדרום-מזרח אנגליה. זוהי ככל הנראה הסיבה להימצאותם באנגליה של הסממנים המוקדמים ביותר לפולחן אולף ה"קדוש". תפילה לאולף ה"קדוש" נמצאה בספר תפילות שהונהג על פי בקשתו האחרונה וצוואתו של הבישוף לאופריק מאקסטר לקתדרלת אקסטר. נראה שפולחן אנגלי זה היה קצר ימים.
אדם מברמן, שכתב בשנת 1070 לערך, מאזכר עלייה לרגל לקברו של אולף ה"קדוש" בקתדרלת נידארוס, אך זהו הסימן הברור היחיד לפולחן אולף ה"קדוש" בנורווגיה לפני אמצע המאה ה-12. באותה עת קיבל אולף את הכינוי "מלכה הנצחי של נורווגיה". ב-1152 – 1153 הופרדה נידארוס מלונד כארכיבישופות נפרדת. נראה שבין אם באופן רשמי או לאו, פולחן ההערצה לאולף כקדוש, שהתקיים בנידארוס עוד קודם לכן, נעשה רשמי באותה עת.
בפואמה "שירת הים הרגוע", שמתוארכת ל-1030 – 1034, מוזכרים בפעם הראשונה הניסים שבוצעו על ידי אולף ה"קדוש". אחד מהם הוא הריגתו והשלכתו על ההר של נחש הים שניתן היה אז לראותו על המצוק. נס אחר התרחש ביום מותו של אולף, כאשר הושבה לאדם עיוור ראייתו לאחר שעיניו שופשפו בידיים שהוכתמו בדמו של ה"קדוש".
הטקסטים ששימשו לחגיגות הליתורגיות של אולף ה"קדוש" במשך כל ימי הביניים לוקטו או נכתבו ככל הנראה על ידי איסטיין ארלנדסון, הבישוף השני של נידארוס (1189-1161). תשעת הניסים שדווחו ב"שירת הים הרגוע" יוצרות גרעין של מעשי ניסים המיוחסים לאולף.
אולף ה"קדוש" היה אהוד באופן נרחב לא רק בנורווגיה, אלא גם בכל רחבי סקנדינביה. כנסיות אין ספור בנורווגיה, בשוודיה ובאיסלנד הוקדשו לו. נוכחותו הורגשה גם בפינלנד ורבים מחוץ לעולם הנורדי עלו לרגל לקברו. מעבר לעקבות המוקדמים של פולחן אולף ה"קדוש" באנגליה, קיימים אזכורים אקראיים לאולף מחוץ לתחומי סקנדינביה. כמה כנסיות באנגליה הוקדשו לו. כנסיית סנט אולף שביורק מוזכרת בכרוניקות האנגלו-סקסיות ב-1055[10] כמקום קבורתו של מייסדה, סיווארד, רוזן נורת'מבריה. מקובל לחשוב באופן כללי שזוהי הכנסייה הקדומה ביותר המתועדת שהוקדשה לזכרו של אולף וזוהי עדות נוספת לפולחן אולף ה"קדוש" בראשית שנות החמישים של המאה ה-11 באנגליה. כנסיית סנט אולאב הארט סטריט שבסיטי של לונדון היא מקום קבורתו של סמיואל פיפס ושל אשתו. כנסייה נוספת מדרום לגשר לונדון נתנה את שמה לרחוב טולי ול"איגוד הסיוע לעניים על שם אולף ה"קדוש"", ומאוחר יותר נודע אזור זה כרובע ברמונדזי. בית המחסה של האיגוד ברות'רהית' הפך לבית החולים על שם אולף ה"קדוש" ולאחר מכן לבית מחסה לזקנים בקרבת כנסיית אולף ה"קדוש", שהיא הכנסייה הנורווגית של לונדון. ב-1571 הוקם בית הספר היסודי על שם אולף ה"קדוש" שעד 1968 שכן ברחוב טולי ואז הועבר לאורפינגטון שבקנט.
אולף ה"קדוש", יחד עם מרים, אם אותו האיש, הוא ה"קדוש" המגן של הקפלה של הורנגים, ששרתו כשומרי הראש של קיסרי האימפריה הביזנטית. האמונה היא שכנסייה זו הייתה ממוקמת ליד כנסיית הגיה אירנה שבקונסטנטינופול. אולף ה"קדוש" הוא אחרון ה"קדושים" שהתקיים פולחן של הערצתם הן על ידי הכנסייה המערבית והן על ידי הכנסייה המזרחית לפני הפילוג הגדול.
קיימת גם קפלה המוקדשת לאולף ה"קדוש" בבזיליקת סן קרלו אל קורסו שברומא. על המזבח שניצב בה היה מצויר דיוקנו של אולף, המראה מלך ויקינגי המביס דרקון והייתה זו מתנה שהוענקה לאפיפיור לאו השלושה-עשר על ידי מנהל משק הבית האפיפיורי ב-1893 לרגל יובל הזהב להסמכתו כבישוף.
בזיליקת סן קרלו אל קורסו היא הכנסייה הקתולית היחידה שבה קיים מזבח המוקדש לאולף ה"קדוש" מחוץ לנורווגיה. בגרמניה היו מזבחות שהוקדשו לאולף ה"קדוש" בקובלנץ. אלה הוצבו ב-1463 או ב-1464 על ידי היינריך קלטזיין במעון הפרישה שלו, המנזר הדומיניקני בעיר העתיקה של קובלנץ. קלטזיין היה הארכיבישוף של נידארוס בין השנים 1452 – 1458. לאחר מותו ב-1464 הוא נקבר מול המזבח,[11] אך המזבח לא שרד. המנזר הדומיניקני הוסב להיות מבנה חילוני ב-1802 ונהרס ב-1955.
לאחרונה הוחזר למעמדו נתיב העלייה לרגל לקברו של אולף ה"קדוש" בקתדרלת נידארוס. הנתיב ידוע בשם "נתיב אולף ה"קדוש"" או "נתיב העלייה לרגל" (Pilegrimsleden). הנתיב הראשי, שאורכו כ-640 ק"מ, יוצא מחלקה העתיק של העיר אוסלו ופונה צפונה, לאורך אגם מיוסה, ממשיך דרך רכס הרי דוברפיל ויורד לעמק אורקדל עד לקצהו בקתדרלת נידארוס שבטרונדהיים. קיים משרד ייעוץ לעולים לרגל באוסלו ומרכז עלייה לרגל בטרונדהיים בחסות הקתדרלה שמעניק תעודות לעולים לרגל שמשלימים בהצלחה את המסע. שרידי גופתו של אולף ה"קדוש" לא נמצאים עוד בקתדרלה.
ב-29 ביולי, יום מותו של אולף ה"קדוש", מציינים תושבי איי פארו את ה"אולפסוקה" (Ólavsøka), יום חגם הלאומי, ובו הם זוכרים את המלך שהנהיג את הנצרות באיים. איי פארו הם הארץ היחידה בעולם שמקיימת חג ביום זה.
הנצחות נוספות
- קולג' אולף ה"קדוש" נוסד ב-1874 על יד המהגר הנורווגי, ברנט יוליוס מוס בנורת'פילד, מיניסוטה.
- קתדרלת אולף ה"קדוש" שבאוסלו היא הקתדרלה הקתולית הראשית בנורווגיה.
- כנסיית אולף ה"קדוש" היא הכנסייה הגבוהה ביותר בטאלין, בירת אסטוניה ובין השנים 1549 – 1625 היא הייתה הבניין הגבוה בעולם.
- על גבי סמל הכנסייה הנורווגית מופיעים שני גרזנים, שמסמלים את מות ה"קדושים" של אולף.
- דיוקנו העתיק ביותר של אולף ה"קדוש" מצויר על גבי עמוד שניצב בכנסיית המולד בבית לחם.
- מסדר אולף ה"קדוש" נוסד ב-1847 על ידי אוסקר הראשון, מלך שוודיה ונורווגיה, לזכרו של המלך.
- בארצות הברית פועלות כנסיות על שמו של אולף ה"קדוש" במיניאפוליס, בנורגה, וירג'יניה ובבאונטיפול, יוטה.
- בית הספר היסודי ומועדון האגודה האתלטית הגאלית ברובע בלאלי שדבלין, אירלנד, נקראים שניהם על שמו של אולף ה"קדוש".
- מגדל אולף ה"קדוש" הוא היחיד מבין המגדלים של טירת ויבורג ששרד.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Vladimir Moss. "MARTYR-KING OLAF OF NORWAY - A Holy Orthodox Saint of Norway". www.orthodox.net. Retrieved 14 December 2015.
- ^ Olav den Hellige var en massemorder, NRK
- ^ Guðbrandur Vigfússon and York Powell, Frederick, ed. (1883). Court Poetry. Corpus Poeticum Boreale 2. Oxford: Oxford-Clarendon. p. 117. OCLC 60479029.
- ^ "St. Olaus, or Olave, King of Norway, Martyr (Butler's Lives of the Saints)". Bartleby.com. Retrieved 2012-05-21.
- ^ 5.0 5.1 5.2 "St. Olaf, Patron Saint of Norway", St. Olaf Catholic Church, Minneapolis, Minnesota
- ^ "Saaremaa in written source". Saaremaa.ee. Retrieved 2012-05-21.
- ^ Fact or folklore: the Viking attack on London Bridge
- ^ "Olav Haraldsson – Olav the Stout – Olav the Saint (Viking Network)". Viking.no. Retrieved 2012-05-21.
- ^ "St. Olaf of Norway". OrthodoxWiki.
- ^ "The AngloSaxon Chronicle". Britannia. Retrieved 2012-05-21.
- ^ Audun Dybdahl, "Henrik Kalteisen", in: Norsk biografisk leksikon (בנורווגית)
