לדלג לתוכן

אוריאל ליטואר

ערך טוב
מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
אוריאל ליטואר
Uriel Z. Littauer
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה תל אביב, ארץ ישראל המנדטורית בריטניהבריטניה
פטירה 29 ביולי 2012
רחובות, ישראל ישראלישראל
מדינה ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים
מנחה לדוקטורט ארנסט דוד ברגמן
עיסוק ביוכימאי, נוירוביולוג
מעסיק מכון ויצמן למדע
פרסים והוקרה פרס השירות המצוין מטעם האיגוד הבינלאומי לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית (2000)
תרומות עיקריות
חקר חומצות גרעין בדגש על RNA, חקר נוירובלסטומה ומחלת פרקינסון

אוריאל זאב (אורי) לִיטוֹאֶר (24 בפברואר 1924 – 29 ביולי 2012) היה ביוכימאי ונוירוביולוג ישראלי, פרופסור בפקולטה לביוכימיה במכון ויצמן למדע ומייסד המחלקה לנוירוביולוגיה. נודע כחוקר חומצות גרעין ובהמשך היה מחלוצי חקר המוח בישראל. בצעירותו היה איש הפלמ"ח וחיל המדע.

ביוגרפיה

שנותיו המוקדמות

ליטואר נולד בשכונת הכובשים בתל אביב (לימים חלק מכרם התימנים), בנם היחיד של רגינה (גינה, לבית להרפרוינד) וד"ר פרנץ שמעון ליטואר (לטר) שעלו מגרמניה ב-1923.[1] אביו היה מהנדס כימיה ואגרונום במכון וולקני, שהמציא פטנט לשימור תפוזים לצורכי ייצוא. אמו הייתה גננת שהביאה את שיטת מונטסורי לארץ ישראל והקימה את גן מונטסורי הראשון בתל אביב.[2][3] שני ההורים היו חברים בארגון הציוני "בלאו-וייס".[3] ב-1936, בהיותו כבן 12, עבר עם משפחתו לרחובות אך המשיך את לימודיו בתל אביב.[3]

למד בבית הספר היסודי "שלווה" ואת לימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה הרצליה.[3] במקביל, הצטרף ל"הגנה" כאלחוטן ועם סיום לימודיו ביצע הכשרה בקיבוץ רמת יוחנן. ב-1939 התגייס לפלמ"ח, למחלקה בפיקודו של יצחק רבין, והוצב בקיבוץ תל יוסף. לאחר מכן הצטרף לפלי"ם, ועסק בהברחת ספינות מעפילים. בשנה האחרונה לשירותו חלה במלריה, והרופאים יעצו לו להחליף אקלים. וכך, ב-1946 החל את לימודיו לתואר שני בכימיה ובקטריולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בעידודם של האחים אפרים ואהרן קצ'לסקי (קציר) הצטרף לחיל המדע והתמנה למפקד היחידה הכימית. עם סיום המלחמה השלים את לימודיו בהצטיינות.[4]

ב-1949 המשיך ללימודי תואר שלישי בביוכימיה, בהנחיית פרופ' ארנסט דוד ברגמן. את המחקר ביצע במעבדות מכון ויצמן והתואר הוענק לו מטעם האוניברסיטה העברית ב-1954.[5] עבודת הדוקטורט שלו נשאה את הכותרת "חקירת מנגנון התססת פנטוזות בחיידקים".[6]

כחוקר עצמאי

ב-1955 יצא ליטואר לארצות הברית ושהה כעמית בתר-דוקטורט באוניברסיטת וושינגטון בהנחיית פרופ' ארתור קורנברג, לימים חתן פרס נובל.[3] עם שובו לישראל ב-1957 הצטרף לסגל מכון ויצמן.[4] באופן מקרי, משרדו בבניין אריסון מוקם מול המשרד ששימש בעבר את אביו, בתקופה שבה שכנה ברחובות תחנת מחקר חקלאית, שעל שטחיה הוקם מכון ויצמן.[4]

יחד עם הפרופסורים דוד אלסון, תאודור ויניק ומרדכי אברון, ייסד את המחלקה לביוכימיה, שהפכה לימים לפקולטה לביוכימיה.[4] העניין של ליטואר בחקר המוח התפתח לאחר שיחה עם דוד בן-גוריון באחד מביקוריו במכון ויצמן. בן-גוריון שאל אותו: ”איש צעיר, מדוע שלא תחקור את המוח האנושי? הרי עליונותו של האדם היא מוחו”, ואכן בשנים הבאות העמיק ליטואר בנושא ודחף להקמתה של מחלקה ייעודית לחקר המוח במכון.[4]

ב-1959 מונה למדען בכיר, ב-1962 היה לפרופסור חבר וב-1966 לפרופסור מן המניין.[7] ב-1988 יצא לגמלאות אך המשיך לעסוק במחקר פעיל גם לאחר מכן.[4]

לאורך השנים שימש חוקר אורח באוניברסיטת סטנפורד, באוניברסיטת הרווארד, בקולז' דה פראנס ובמכונים הלאומיים לבריאות, שם היה לראשון שזכה במלגת שהייה ע"ש פוגרטי ועבד לצדו של פרופ' מרשל נירנברג, חתן פרס נובל.[8][7]

דיוקנו של אוריאל ליטואר בצעירותו. ציור מאת בתו, מיכל ליטואר-גבריאלוב

תפקידים אקדמיים וארגוניים

ב-1968 ארגן במכון ויצמן אולפנה בינלאומית לחומצות גרעין.[9] כיהן כראש המחלקה לביוכימיה ב-1964–1966 ושוב ב-1971–1975.[10] ב-1975 ייסד את המדור לנוירוביולוגיה בפקולטה לביוכימיה,[11] שהפך למחלקה לנוירוביולוגיה, ועמד בראשה עד פרישתו. בתקופה זו קיבלה המחלקה לנוירוביולוגיה תרומה גדולה מידיד נעוריו של ליטואר, תד אריסון, שעל שמו נקרא בניין המחלקה.[3]

ב-1974 נבחר לסגנו של פרופ' גבירול גולדרינג כיו"ר המועצה המדעית של מכון ויצמן[12] וב-1978–1980 כיהן כיו"ר המועצה. ב-1990–1996 שימש מנהל מרכז אהרן קציר. כיהן כנשיא החברה הישראלית לביוכימיה וכחבר הנהלה במספר ארגונים בינלאומיים בתחומי מחקרו: הפדרציה של האגודות הביוכימיות האירופיות (FEBS), הארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית (EMBO) והחברה הביוכימית הבריטית.[7] כמו כן, ליטואר היה ממובילי קבלתה של ישראל ל-FEBS.[13]

מחקר

לאורך השנים פרסם ליטואר עשרות רבות של מאמרים ופרקים בספרים. עם תלמידיו נמנים פרופ' אינדר ורמה ממכון סאלק, פרופ' חרמונה שורק[14] מהאוניברסיטה העברית וכן פרופ' גבריאל קאופמן ופרופ' אילנה גוזס[15] מאוניברסיטת תל אביב. היה עורכם של כתבי העת In Biology ו-European Journal in Chemistry.[7]

בשנותיו כביוכימאי רשם מספר הישגים בולטים, בהם: ההדגמה שריבוזומים מכילים שני סוגים של RNA בעלי משקל מולקולרי גבוה; ביסוס העובדה ש-rRNA ו-tRNA הם חד-גדיליים, וכן קיומו של מבנה שניוני במולקולות אלה; יצירת תכשירים מנוקים של האנזים פולינוקלאוטיד פוספורילאז מחיידק Escherichia coli, האנזים tRNA נוקלאוטידיל-טרנספראז, ואנזים הסינתטאז של tRNA-היסטידין; גילוי שהגנום של בקטריופאג'ים מסוג T-even מקודד למספר סוגים ייחודיים של tRNA; הבידוד הראשון של גן tRNA והשעתוק שלו; ההדגמה שתפקיד הזנב הפולי-(A)+ ב-mRNA של גלובין הוא להאריך את זמן מחצית החיים הפונקציונלי של mRNA.[1] יחד עם חברו מימי החמ"ד, הייני איזנברג, השניים הצליחו לבודד RNA מ-E. coli, ומצאו בשיטות פיזיקליות כי ה-RNA שהתקבל הוא פוליאלקטרוליט בעל אופי מפותל וגמיש, בניגוד ל-DNA, שהוא סליל קשיח.[16]

כנוירוביולוג, אחד מהישגיו הראשונים היה ביסוס ההבנה שטובולין במוח מציג מיקרו-הטרוגניות נרחבת אשר מבוקרת לפי שלבי ההתפתחות.[1] בהמשך, עסק בנוירובלסטומה, גידול סרטני נפוץ בילדים שמקורו בתאי רכס עצבי ושעלול להתפתח לצורה שפירה יותר בשם גנגליונאומה. מאחר שהתאים מסוגלים לעבור הבשלה ספונטנית, הועלתה השערה שהמחלה נובעת מחסימה בהתמיינות תאים סימפתטיים. ליטואר מצא כי תאים בתרבית עוברים התמיינות בתגובה לגורמים כמו חומצה רטינואית ו-NGF (Nerve Growth Factors). השלב הראשוני בהתמיינות הוא הידבקות ללמינין דרך רצף בשם YIGSR, באמצעות קולטן בשם kDa 67 שמדוכא בעת התמיינות. נוסף על כך, בהתמיינות נצפו שינויים בשלד התא, ובפרט בחלוקה של חלבוני MAP (Microtubules-Associated Proteins) וזוהה איזופור חדש בשם MAP2d שמופיע בתאים עובריים ובגידולי נוירובלסטומה, אך לא במוח בוגר או בגנגליונאומה. לעומת זאת, MAP1B נמצא בשניהם. ליטואר טען כי MAP2d והקולטן 67 kDa עשויים לשמש כסמנים ביולוגיים להתמיינות ולחיזוי מהלך המחלה.[1]

בשנותיו האחרונות עסק בחקר מחלת פרקינסון.[4]

פרסים והוקרה

  • פרס סומך-זקס לכימיה (1958)[7]
  • חבר הארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית (1964)[17]
  • מלגת שהייה ע"ש פוגרטי במכונים הלאומיים לבריאות (1969)[8]
  • הקתדרה לביוכימיה ע"ש ג'ולס מאלון (1972)[18]
  • מדליית הצטיינות של המכונים הלאומיים לבריאות (1989)[8]
  • פרס השירות המצוין מטעם האיגוד הבינלאומי לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית (2000)[19]

חיים אישיים

מ-1946[20] ועד לפטירתה חודשים אחדים לפניו, ליטואר היה נשוי לעתידה (לבית איזנברג), בת למשפחה ותיקה ברחובות וצאצאית של ישראל ב"ק.[3][1] הם היו הורים לשתי בנות, תהל ומיכל, ובן, דן.[3]

בתו האמצעית, מיכל ליטואר-גבריאלוב, היא אמנית, הנשואה לזמר מיקי גבריאלוב.[2] נכדתו היא הזמרת שירה גבריאלוב.[2]

אוריאל ליטואר נפטר בגיל 88 ביולי 2012 ונטמן בבית העלמין בעירו רחובות.[21]

מאמרים נבחרים

  • Kirsch, J., Zutra, A. and Littauer, U.Z. (1990): Characterization and intracellular distribution of microtubule-associated protein 2 in differentiating human neuroblastoma cells. J. Neurochem. 55: 1031-1041.
  • Kirsch, J., Langosch, D., Prior, P., Littauer, U.Z., Schmitt, B. and Betz, H. (1991): The 93-kDa glycine receptor-associated protein binds to tubulin. J. Biol. Chem. 266: 22242-22245.
  • Littauer, U.Z. (1993): Co-chairman's remarks: Reflections on RNA. Gene 135: 209-214. Bushkin-Harav, I., Garty, N.B. and Littauer, U.Z. (1995): Down-regulation of a 67-kDa YIGSR-binding protein upon differentiation of human neuroblastoma cells. J. Biol. Chem. 270: 13422-13428.
  • Littauer, U.Z. and Grunberg-Manago M. (1999): Polynucleotide Phosphorylase. In: Encyclopedia of Molecular Biology (Ed. Thomas E. Creighton) John Wiley and sons, New York, vol. 3: 1911-1918.
  • Littauer, U.Z. (2000): The unfolding of our understanding of RNA structure: a personal reflection. Bioph. Chem. 86: 259-266.
  • Gozes, I., Walker, M.D., Kaye, A.M. and Littauer, U.Z. (2002): Editorial. Protein synthesis in nuclei, when did the story start? J. Mol. Neurosci. 18: 167.
  • Littauer, U.Z. (2003): RNA enzymology and beyond. In: Comprehensive Biochemistry Vol. 42: (Semenza, G. and Jaenicke, R., Eds.) Elsevier, Amsterdam.
  • Littauer, U.Z. (2003). The 15th International Congress of Biochemistry, 1991 Jerusalem, Israel. IUBMB Life, 55: 190.

לקריאה נוספת

  • סיפורו של איש צעיר, הספד לאוריאל ליטואר באתר "מסע הקסם המדעי", 1 במרץ 2012
  • RNA Enzymology and Beyond, מאמר אוטביוגרפי-מדעי מאת אוריאל ליטואר, 2003 (ראה אור במסגרת הספר "Selected Topics in the History of Biochemistry: Personal Recollections VII" בהוצאת Elsevier)

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Uriel Littauer, Geni
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 דינה חלוץ, "התחשק לי לדחוף אצבע בעין לאנשים שאומרים לי 'איך היית פעם'", באתר ynet, 21 במאי 2025
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 Uriel Z. Littauer, Chapter 5 - RNA Enzymology and Beyond, Comprehensive Biochemistry 42, 2003, עמ' 221-284
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 סיפורו של איש צעיר, באתר מסע הקסם המדעי, ‏1 במרץ 2012
  5. ↑ תארים אקדמאיים הוענקו ל-395 בוגרי האוניברסיטה, באתר חרות, ‏18 באפריל 1955
  6. ↑ אוריאל זאב ליטואר, חקירת מנגנון התססת פנטוזות בחיידקים, באתר הספרייה הלאומית, ‏1954
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 Departments of Labor and Health, Education, and Welfare Appropriations for 1971, גוגל ספרים
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Jim Bryant, First Fogarty Scholar Revisits NIH from Israel, The Record, ‏07-03-1989
  9. ↑ אולפנה בינלאומית לחומצות גרעין - במכון ויצמן, באתר דבר, ‏30 באוגוסט 1968
  10. ↑ שורה של מינויים חדשים והעלאות בדרגה במכון, באתר אל מאת המכון, ‏1972
  11. ↑ מדור חדש לנוירוביולוגיה הוקם במכון, באתר אל מאת המכון, ‏1972
  12. ↑ פרופ' גולדרינג נבחר ליו"ר המועצה המדעית, באתר אל מאת המכון, ‏1974
  13. ↑ Lothar Jaenicke, A tribute to Ephraim Katzir (Katchalski) (1916 – 2009), EMBO, ‏winter 2009/2010
  14. ↑ חרמונה שורק, חקר מבנה ותפקיד אתרים של RNA שליח באמצעות תכשיר מנוקה של האנזים POLYNUCLEOTIDE PHOSPHOTYLASE, באתר ספריות מכון ויצמן למדע, ‏תשל"ה 1975
  15. ↑ אילנה גוזס, מנגנוני בקרה בהתבטאות הטובולין במערכת העצבים המתפתחת, באתר ספריות מכון ויצמן למדע, ‏תשל"ט 1979
  16. ↑ יהונתן ברקהיים, המדען שצמח עם המדינה, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, ‏7 במרץ 2025
  17. ↑ Uriel Z. Littauer, EMBO
  18. ↑ ⁨קתדרה ומעבדה לביוכימיה נחנכו במכון ויצמן, באתר על המשמר, ‏8 באוקטובר 1972
  19. ↑ Distinguished Service Award & Life Time Special Members, IUBMB
  20. ↑ אוריאל ליטואר ועתידה איזנברג מאורשים, באתר דבר, ‏14 באפריל 1946
  21. ↑ פרופ' אוריאל זאב ליטואר ז"ל, באתר אבלים

אוריאל ליטואר41723825Q135640162

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אוריאל_ליטואר&oldid=3484588"