אייקוצ'ו
  למעלה: פלאסה דה ארמאס דה אייקוצ'ו, למטה: קשת הניצחון של אייקוצ'ו | |
| מדינה |
 פרו |
|---|---|
| מחוז | אייקוצ'ו |
אייקוצ'ו (בספרדית: Ayacucho, בקצ'ואה: Ayak'uchu) היא עיר הבירה של מחוז אייקוצ'ו ושל פרובינציית ואמנגה (אנ') במרכז פרו. היא שוכנת בעמק בגובה של 2,761 מטר מעל גובה פני הים, כ-570 קילומטרים דרומית-מזרחית ללימה. בעיר חיו 95,371 תושבים בשנת 2017, ובמטרופולין חיו 218,444 נפשות.
בתקופות אימפריית האינקה ומלכות המשנה של פרו נודעה העיר בשם ואמנגה (בספרדית: Huamanga, בקצ'ואה: Wamanga),[1] שם שממשיך להיות שמה החלופי של העיר.
שמה של העיר שונה רשמית לאייקוצ'ו, לאחר ניצחון גדול של הצבא המהפכני בראשות סגניו של סימון בוליבר נגד המלוכנים. סימון בוליבר פרסם את הצו לשינוי השם ב-15 בפברואר 1825, ובהתאם שונה השם מ"ואמנגה" ל"אייקוצ'ו",[2] בהתייחסות לקרב אייקוצ'ו (אנ') שחישל את העצמאות המוחלטת של הרפובליקה הפרואנית, כפי שנאמר בצו של בוליבר:[2] "בהתחשב בכך [...] שהניצחון הזה הושג במחוז ואמנגה, יש לסמן את שמו, באופן שיזכיר לתושבים ההם [שבמחוז] באופן נצחי את מקור החופש שלהם". השם אייקוצ'ו נגזר מהלחם בסיסים בקצ'ואה: "אייה" (aya, "מוות" או "נשמה") וקוצ'ו (k'uchu "פינה") לכבוד חללי הקרב.
אייקוצ'ו מפורסמת בזכות 33 הכנסיות שלה, שכל אחת מייצגת שנה בחייו של ישו. באייקוצ'ו יש חגיגות דתיות גדולות, במיוחד במהלך השבוע ה"קדוש" של חג הפסחא. חגיגות אלו כוללות מרוצי סוסים הכוללים את גזע הסוסים הפרואני "Caballos de Paso" ואת הריצה המסורתית של השוורים, הידועה במקום כחלאטורו (jalatoro) או פסקואטורו (pascuatoro). החלאטורו דומה לאנסיירו (אנ') הספרדי (כמו זה של פמפלונה), אלא שהשוורים מובלים על ידי סוסי המורוצ'וקוס (Morochucos, בוקרים פרואנים).
היסטוריה
שרידים של יישובים אנושייםנמצאו באתר פיקימצ'אי (אנ'), כ-25 קילומטרים צפונית לאייקוצ'ו. אזור אייקוצ'ו היה מיושב על ידי תרבויות ילידים שונות במשך אלפי שנים.
במהלך תקופת הביניים המוקדמת (200 לפנה"ס – 600 לספירה) קמה תרבות נסקה (אנ') מדרום-מערב ליישוב של ימינו, ותרבות וארפה (ספ') קמה במרכז אזור אייקוצ'ו. אימפריית וארי צצה בתקופה שתרבות הווארפה קיימה אינטראקציה של סחר חילופין בין-אזורי אינטנסיבי עם תרבות נסקה הסמוכה.[3] בתקופת האופק האמצעי (600 – 1000 לספירה), שלטה מדינת וארי בשיאה על רוב הרמות והחופים של פרו ממרכזה ליד העיר אייקוצ'ו (ואמנגה) של ימינו. תרבות וארי הפכה לתרבות השלטת הגדולה ביותר באזור האנדים לפני קום האינקה. תרבות וארי קרסה בערך בשנת 1000 לספירה, ועיר הבירה של הווארי (אנ') ננטשה.
עם סופה של תרבות וארי, התחילה תקופת הביניים המאוחרת (1000 לספירה – 1476 לספירה). בעוד שחלק מהתרבויות שלאחר הווארי המשיכו להתפתח בתקופה זו, במיוחד תרבויות בחוף פרו, מאופיינת תקופת הביניים המאוחרת על ידי ירידה באוכלוסייה ונסיגה תרבותית מהותית על פני אזורים נרחבים של הרמה הפרואנית. אזור אייקוצ'ו הפך לאחד האזורים המושפעים ביותר מתופעה זו; התושבים נטשו כמעט את כל הערים, אם לא את כולן, והתפזרו ליישובים כפריים.[4] תרבויות שבטיות חדשות - נבדלות היטב מהווארי הישנה – קמו לתחייה באזור אייקוצ'ו. עם הזמן הפכו אלו לסדרה של משטרי צ'יף לוחמניים חזקים יחסית ששלטו באזור. לפי כרוניקות מהתקופה הקולוניאלית אוחדו שבטים אלו לקונפדרציה, במקביל לתקופה שממלכת האינקה החלה להתרחב, המכונה בדיווחים הספרדיים "קונפדרציית צ'אנקה", ברית שנוצרה על ידי תרבויות צ'אנקה, פארינאקוצ'ה, וילקה, סורה ורוקאנה (לוקאנה), בין שאר חמולות אייו אחרות. לאחר סדרה של קרבות עזים הצליחו האינקה להביס ולכבוש את הקונפדרציה ולשלב את האזור באימפריית האינקה. האינקה הקימו את המרכז המנהלי וילקסוומאן (אנ') בתוך שטחה של תרבות וילקה (Vilca), והיא הייתה אחת הערים המאוכלסות ביותר שידוע כי היו קיימות באימפריית האינקה,[5] ושימשה בירת מחוז האינקה (ואמני) וילקאס.[6] ואמנגה הייתה עוד אחד מהמרכזים המנהליים, שנוסד במקום שנקרא פוקרה (Pocra).[5]
בתקופה הקולוניאלית ייסד הקונקיסטאדור פרנסיסקו פיסארו את היישוב ואמנגה ב-25 באפריל 1540, וקרא לו סן חואן דה לה פרונטרה דה ואמנגה (San Juan de la Frontera de Huamanga). בשל המרד המתמשך של האינקה בראשות מאנקו אינקה יופאנקי נגד הספרדים באזור, מיהר פיסארו לאכלס את היישוב במספר קטן של ספרדים שהובאו מלימה ומקוסקו. על פי צו מלכותי זכתה אייקוצ'ו ב-17 במאי 1544 בתואר La Muy Noble y Leal Ciudad de Huamanga (העיר האצילה והנאמנה ביותר של ואמנגה), הדרגה הגבוהה ביותר בהיררכיה הספרדית של שמות הערים. האוניברסיטה הראשית של העיר נוסדה ב-3 ביולי 1677, בשם אוניברסיטת סן קריסטובל דה ואמנגה (כיום האוניברסיטה הלאומית סן קריסטובל דה ואמנגה (Universidad Nacional de San Cristóbal de Huamanga)). לעיר אייקוצ'ו הייתה חשיבות בעידן הקולוניאלי בהיותה מרכז מנהלי, משום ששימשה כנקודת עצירה בין לימה וקוסקו, והייתה מקום מגוריהם של כורי כספית מוואנקבליקה (אנ'), כמו גם בעלי קרקעות מקומיים.
ב-15 בפברואר 1825 שינה סימון בוליבר את שמה של העיר לאייקוצ'ו, לאחר קרב אייקוצ'ו (אנ') ההיסטורי. אזרחים כינו את אזור הקרב בשם אייקוצ'ו לאחר שראו כל כך הרבה נפגעים בשדה הקרב. בקצ'ואה אייה פירושו "מת", וקוצ'ו פירושו "פינה". קרב אייקוצ'ו היה הקרב האחרון בין הצבא הספרדי (שהורכב בעיקר בני תערובת וילידים) ולוחמי עצמאות במהלך מלחמת העצמאות של פרו, וניצחון לוחמי עצמאות הבטיח את עצמאות המדינה. הקרב התנהל בפמפס הסמוך של לה קינוּאה ב-9 בדצמבר 1824. כוחות לוחמי העצמאות הונהגו על ידי אנטוניו חוסה דה סוקרה, סגנו של סימון בוליבר. המשנה למלך חוסה דה לה סרנה אה אינוחוסה נפצע, ולאחר הקרב חתם המפקד השני חוסה דה קנטרק על הכניעה הסופית של הצבא המלכותי הספרדי. הניצחון הבטיח את עצמאותן של פרו ומדינות אמריקה הדרומית. גם שמה של לה פאס, כיום מקום מושבה של ממשלת בוליביה, שונה בדומה ל"לה פאס דה אייקוצ'ו" (La Paz de Ayacucho) בעקבות קרב זה.
אף על פי שהעיר זכתה לשם חדש ולמעט תהילה, הכלכלה דעכה בעקבות העצמאות. היו ניסיונות להחיות את העיר, עם ניסיון לחיבורה לרשת הרכבות של פרו, אך הקו לא נמשך מעבר לוואנקבליקה (אנ'). כביש מהיר לעיר נבנה ב-1968. כלכלת העיר התבססה על חקלאות ותעשייה קלה, כולל טקסטיל, כלי חרס ומוצרי עור. העיר הייתה גם יעד תיירותי אזורי, הידוע בזכות 33 הכנסיות שנבנו בתקופה הקולוניאלית, ובזכות שדה הקרב הסמוך לה קינואה, שבו התחולל קרב אייקוצ'ו בשנת 1824. אוניברסיטת סן קריסטובל נפתחה מחדש בשנת 1959. אוכלוסיית העיר החלה לגדול, אך אי שקט פוליטי אלים ערער את היציבות באזור וכפה הגירה על תושבים רבים.
בשנת 1980 השתמש ארגון הטרור השמאל הקיצוני הידוע בשם "הנתיב הזוהר" (Sendero Luminoso) באייקוצ'ו כבסיס למערכה שלו נגד ממשלת פרו, ואף ביצע תקיפה על כלא אייקוצ'ו בשנת 1982. המערכה דעכה לאחר שהמנהיג אבימאל גוסמן (אנ') נתפס ב-1992 והוכנס לכלא. המחוז שהעיר אייקוצ'ו הוא בירתו הוא כפרי ואחד העניים בכל המדינה. עם הרגיעה של 15 השנים האחרונות, נעשים ניסיונות למשוך מקומות עבודה לאזור.
אקלים
האקלים ממוזג ויבש, עם טמפרטורה ממוצעת של 17.5 מעלות צלזיוס ולחות יחסית ממוצעת של 56%. האזור נחשב לאזור צחיח למחצה. העונה הגשומה היא בין נובמבר למרץ.
| אקלים באייקוצ'ו | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 24 | 24 | 23 | 24.5 | 24.5 | 23 | 22.5 | 24 | 24.5 | 25 | 26.5 | 24.5 | 24.2 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 16.3 | 16.1 | 15.8 | 15.9 | 14.6 | 13.4 | 13.3 | 14.3 | 15.6 | 16.6 | 17 | 16.4 | 15.4 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 111 | 110 | 93 | 31 | 13 | 8 | 5 | 13 | 28 | 39 | 43 | 72 | 564 |
| מקור: climate-data.org[7] | |||||||||||||
תחבורה
את העיר משרת נמל התעופה קורונל חיל האוויר הפרואני אלפרדו מנדיביל דוארטה (אנ'), המשמש לטיסות פנים.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של אייקוצ'ו- אייקוצ'ו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Klaiber, Jeffrey (2009-09-01). The Church, Dictatorships, and Democracy in Latin America (באנגלית). Wipf and Stock Publishers. ISBN 9781606089477.
Furthermore, the citizens of Ayacucho point with pride to the thirty-three churches that go back to colonial Huamanga (Ayacucho's name then).
- ^ 2.0 2.1 statutes, Peru (1861). Coleccion de leyes, decretos y órdenes publicadas en el Perú desde el año de 1821 hasta 31 de diciembre de 1859 reimpr. por orden de materias por J. Oviedo (בספרדית).
- ^ "Wari Empire".
- ^ Adas, Michael (2001). Agricultural and Pastoral Societies in Ancient and Classical History. ISBN 9781566398329.
- ^ 5.0 5.1 Rowe, John Howland (1946). "Inca Culture at the Time of the Spanish Conquest".
- ^ McEwan, Gordon Francis (2006). The Incas: New Perspectives. ISBN 9781851095742.
- ^ CLIMA AYACUCHO (PERÚ)
