איי קרוזה
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| סוג | ארכיפלג |
| שטח | 352 קמ"ר |
| נתונים מדיניים | |
| אוכלוסייה | 0 |
| מגלה | מרק-ז'וזף מריון די פרן |
| תאריך גילוי | 24 בינואר 1772 |
 | |
איי קרוזה (בצרפתית: Îles Crozet), אשר שמם הרשמי הוא ארכיפלג קרוזה (בצרפתית: ארשיפל, Archipel), נמצאים בדרום האוקיינוס ההודי, כ-3,000 ק"מ ממזרח דרום מזרח לקייפטאון. האיים הם חלק מן הארצות הדרומיות והאנטארקטיות של צרפת, ושטחם הכולל הוא 352 קמ"ר. פרט לתחנת מחקר באי הגדול ביותר, האיים אינם מיושבים. הם מהווים בית גידול חשוב ביותר לעופות ים וליונקים ימיים.
גאוגרפיה
איי קרוזה נמצאים באוקיינוס ההודי, כ-3,000 ק"מ ממזרח דרום מזרח לקייפטאון. האיים הם תוצר של פעילות וולקנית, אם כי במרוצת השנים, עד ימינו, פעילות זו שככה. איי קרוזה, אשר שטחם הכולל הוא 352 קמ"ר, כוללים ששה איים עיקריים וכן עוד איים זעירים. אלה מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות, המזרחית והמערבית. המרחק בין קבוצת האיים המערבית למזרחית הוא כ-95 ק"מ.
קבוצת האיים המערבית
קבוצת האיים המערבית כוללת, ממערב למזרח, את אי החזיר, ששטחו 67 קמ"ר, אי הפינגווינים (בצרפתית: Île des Pingouins, איל דה פנגואן), ששטחו שלושה קמ"ר, הממוקם דרומה מזרחה ממנו, ואת איוני (איים קטנים) השליח (בקונוטציה הנוצרית של המושג. בצרפתית: Îlots des Apôtres, אילו ד'זפוטרה), הנמצאים צפונה מזרחה מאי החזיר, אשר שטחם הכולל כשני קמ"ר. אלה כוללים שני איונים, האי הגדול (בצרפתית: Grande Île, גראנד איל) ממזרח, אשר שטחו כ-1.5 קמ"ר, וכן האי הקטן (בצרפתית: Petite Île, פטי איל) ממערב, אשר שטחו כ-300 דונם. כן כוללים איוני השליח כמה איים זעירים, שבחלקם אינם הרבה יותר מסלעים הבולטים מן הים.
קבוצת האיים המזרחית
קבוצת האיים המזרחית כוללת, ממערב למזרח, את אי הבעלוּת (Île de la Possession, איל דה לה פוססיון), הגדול שבאיי קרוזה, אשר שטחו כ-150 קמ"ר. במזרחו של אי זה ממוקמת תחנת המחקר אלפרד פור (Alfred Faure), אשר מאז 1963 נמצאת בו ברציפות אוכלוסייה מתחלפת של חוקרים ואנשי צוות, ואלה, כמה עשרות במספר, בני האדם היחידים היושבים באיים. האי המזרחי ביותר נקרא בהתאם אי המזרח (בצרפתית: Île de l'Est, איל דה ל'סט), ושטחו כ-130 קמ"ר.
האקלים
באיים שורר אקלים טונדרה עם השפעות ימיות הממתנות את משרעת הטמפרטורות. ממוצע הטמפרטורות החודשי נע בין 2.9°c בחורף ל-7.9°c בקיץ. פרט למקרים נדירים, אין הטמפרטורות חורגות מ-18°C כלפי מעלה, ומ-5°C- כלפי מטה. באיים ישנם כ-300 ימים גשומים בשנה, בהם כמות המשקעים היא כ-2,000 מ"מ. כן נושבות בהם רוחות עזות, כאשר בכ-100 ימים בשנה עוצמתן היא 100 קמ"ש או יותר.
החי והצומח
בשל האקלים הקר, מוגבל מגוון הצמחייה באיים לעשב, טחב וחזזיות. באשר לחי, פרט לחרקים, קיימות באיים אוכלוסיות גדולות מאד של עופות ים, כלבי ים ופינגוויים. האיים שהם מבתי הגידול החשובים בעולם לאותם בעלי חיים, הוכרזו כשמורת טבע ב-1938.
עופות ים
ישנם באיים ארבעה מינים של פינגווינים. המין הנפוץ ביותר הוא פינגווין הסלעים, ממנו נמצאים באיים כשני מיליון זוגות. באי החזיר שבאיי קרוזה חיו ב-1980 כ-700,000 זוגות של פינגווין מלכותי, כחצי מן האוכלוסייה העולמית. אולם באוגוסט 2018 פורסם כי מושבת הפינגווין המלכותי באי הצטמצמה ב-90% בתוך שלושה עשורים, מכשני מיליון פרטים לכ-200,000 פרטים בלבד[1]. הסיבות להתמעטות מהירה זו אינן ברורות. משלחת מחקר מתוכננת להגיע לאזור לקראת סוף חורף 2019.
כן ניתן למצוא באיים פינגווין לבן אוזן ותת מין של פינגווין מצויץ מערבי. באשר לעופות ים בעלי כושר תעופה, האיים מהווים את אחד האתרים החשובים בעולם לקינונם. בין אלה ניתן למצוא כיאוניסיים, אלבטרוסים ועוד.
יונקים
בין היונקים ניתן למצוא באיים דובי ים, כמו גם פיל ים דרומי. במים שסביב האיים ניתן למצוא את הלוויתן הקטלן. בני אותו מין למדו לצוד את כלבי הים גם במים רדודים.
היסטוריה
האיים נתגלו ב-24 בינואר 1772 על ידי חוקר הארצות הצרפתי מרק-ז'וזף מריון די פרן (Marc-Joseph Marion du Fresne). ז'יל קרוזה, סגנו של פרן, היה הראשון לנחות על האיים, אשר נקראו על שמו. עם נחיתתו, הכריז קרוזה על בעלותה של צרפת על האיים, והאי עליו נחת נקרא בהתאם אי הבעלות. מבחינה מנהלית, האיים נשלטו עד אמצע המאה ה-20 ממדגסקר. ב-1955 הפכו האיים לחלק מן הארצות הדרומיות והאנטארקטיות של צרפת.
בחלקה הראשון של המאה ה-19 פקדו את האיים ציידי כלבי ים, עד שתוך כמה עשורים אוכלוסיית כלבי הים במקום כמעט נכחדה. באמצע המאה הגיעו למקום ציידי לוויתנים, רבים מהם מארצות הברית, עד שגורל דומה פקד גם בעלי חיים אלה. במרוצת השנים טבעו לא מעט ספינות בסמוך לחופי האיים, ובשל שכיחות התופעה הבריטים שיגרו אחת לכמה שנים ספינות כדי לבדוק אם ישנם ניצולים.
ב-1961 הוקמה תחנת מחקר באיים, והחל מ-1963 החלה לפעול במזרחו של אי הבעלות תחנת אלפרד פור, המאוישת בקביעות. צוות התחנה עוסק בתצפיות ובמחקרים בתחום הביולוגיה, מטאורולוגיה וגאולוגיה.
לקריאה נוספת
- Church, Ian (1985). Survival on the Crozet Islands: The Wreck of the Strathmore in 1875. Waikanae, New Zealand: Heritage Press. ISBN 0-908708-02-5.
- LeMasurier, W. E.; Thomson, J. W., eds. (1990). Volcanoes of the Antarctic Plate and Southern Oceans. American Geophysical Union. ISBN 0-87590-172-7.
קישורים חיצוניים
מקבץ של אתרים העוסקים באיי קרוזה, כולל מפות ומידע נוסף, באנגלית:
הערות שוליים
