אלטינום

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האתר הארכאולוגי אלטינום. שרידי הדקומנוס בשכונה הצפון-מזרחית

אלטינוםרומית: Altinum, ביוונית: Αλτίνον, באיטלקית: Altino) הייתה עיר עתיקה אמידה ששכנה בשפך הנהר סיליס (סילה), בשטח הנוכחי של הכפר קוארטו ד'אלטינו בנפת ונציה שבאיטליה. העיר נמצאת 11.2 ק"מ צפונית לוונציה ו-15 ק"מ דרומית מזרחית מטרוויזו, מצפון לשדה התעופה מרקו פולו. במקור יישוב קדום של הוונטים,[1] אחרי כיבושה על ידי הרומים התפתחה למרכז עירוני ומסחרי חשוב, הודות לעמדתה הגאוגרפית על הלגונה ונטה ובצומת של כמה דרכים חשובות. אחרי המאות ה-4-6 ננטשה בהדרגה על ידי תושביה שעברו לטורצ'לו, מוראנו וונציה. נתגלו במקום שרידים מן העיר העתיקה המהווים יעד לחפירות ארכאולוגיות ולמוזיאון מקומי. הם נמצאים בימינו בשטח השייך לכפר קוארטו ד'אלטינו.

היסטוריה

מקור השם

הטופונים הלטיני "אלטינום" נגזר ככל הנראה ממילה ונטית שתורגמה במילה altus, כלומר "גבוה".

ההתחלות

המקום אוכלס מדי פעם עוד באלפים 8-5 לפנה"ס, אך רק בתקופת הברונזה, במאות 15-13 לפנה"ס הפך ליישוב קבע של בני אדם. בתחילת האלף הראשון לפנה"ס הוקם כיישוב ונטי. החל משלהי המאה ה-6 הייתה אלטינום נמל ידועה, תחנת מעבר חובה להובלות המסחריות שחיברו את האמפוריה ספינה ואדריה עם האזורים הצפוניים. לא ידועים פרטים רבים על תקופה זו. באותם הזמנים לא הייתה, ככל הנראה, לאלטינום מראה של יישוב אחיד והיא כללה מספר גרעינים מורכבים מבקתות שנשענו על תלוליות, כפי שהיו נוהגים בערים הוונטיות הקדומות. מסביב לאזורי המגורים התפתחו נקרופוליס.

התקופה הרומית

אלטינום.שרידים של מקדש קטן ומאחור - בניין המוזיאון

במאה ה-2 לפנה"ס, יחד עם כל האזור, ונטיה סופחה אלטינום ללא קרב לרפובליקה הרומית. תהליך הרומניזציה התחיל בסביבות 131 לפנה"ס, עם בניית ויה אניה בין אטריה ולאקוויליה: מאותם הימים התחיל היישוב לאמץ את האידאולוגיה העירונית של הכובשים והחל מ-89 לפנה"ס עבר שלב ראשון של עיור שהסתיים בשנת 49 לפנה"ס כשאלטינום קיבלה על עצמה את המשפט הרומי, נרשמה כחלק מנחלת השבט הרומי סקאפטיה והוכרזה מוניקיפיום.

בימי אוגוסטוס והקיסרים שבאו אחריו בניית דרכים נוספות כמו ויה קלאודיה אוגוסטה שחיברה את אלטינום עם הלימס בצפון-מזרח על הדנובה ואלו שחיברו אותה ישירות לטרוויזיום ולאופיטרגיום תרמו להפיכת אלטינום למרכז מסחרי חשוב, צומת מרכזי בדרכים בין הים התיכון ולצפון. תהליך זה הושלם במאה ה-1 לספירה.

מלבד העדויות העולות מממצאים ארכאולוגיים, תקופת הפריחה הזאת בתולדות המקום הונצחה בעדויות רבות של בני הזמן. במוזיאון האזורי טורצ'לו נשמר ארכיטרב בו כתוב כי טיבריוס תרם לעיר מקדשים, גלריות וגנים. מרטיאליס באפיגרמות שלו, גם תולדות הטבע של פליניוס הזקן ו"על החקלאות" מאת קולומלה, מציינים את הכלכלה הפורחת של אלינום, שהתבססה על ייצור הצמר, על גידול צדפות מאכל ופרות חולבות. מרטיאליס הזכיר גם את הווילות המפוארות שנבנו והתרבו בעיר הודות לאקלים הנוח שלה שהושוו על ידי סטראבון לאלו שבבאיה (Baiae)[2]. העיר שהייתה מוקפת ביצות התאפיינה גם עבודות הידראוליות שוויטרוביוס וסטראבון[3]- השוו אותן לאלו שברוונה ובאקוויליה. העיר ששכנה באזור ביצתי, נעזרה במערכת יעילה של נהרות ותעלות שהבטיחו את חילופי המים. מרכז העיר עצמו ניצב מעל רשת תעלות שנחצו על ידי גשרים ומעבורות, בדומה לוונציה העתידית.

בסביבות אלטינום מת בשנת 169 הקיסר לוקיוס ורוס ששב לאיטליה יחד עם אחיו מרקוס אורליוס אחרי מסע נגד המרקומנים בזמן המלחמות המרקומניות. בדומה לעוד ערים שבאזור ונציה, החל מן המאה ה-2 התחילה העיר לרדת מגדולתה, כפי השמעידים גם הפחתת הממצאים הארכאולוגיים. לזמן קצר שמר העיר תפקיד מרכזי: "מפת פויטינגר" ממחצית המאה ה-4 מציגה את אלטינום כעיר מוקפת חומות עם שני מגדלים. אצל סרוויוס ניתן לקרוא קטע המתאר איך הציד, לכידת הציפורים ואף עבודות חקלאיות התנהלו בעזרת סירות, מה שמעיד כי מערכת התעלות הייתה עדיין תקינה.

אלטינום הנוצרית

במאה ה-4 כהוכחה לחשיבותה, הועלתה העיר למעמד של מושב בישופות - מרכז הדיוקסיה אלטינום. משלהי אותה המאה הרביעית הגיעו אלינו עדויות על העיר באותה תקופה מהתכתבותם בין הירונימוס ה"קדוש" ולהליודורוס ה"קדוש", הבישוף הראשון של אלטינום. אגרותיהם מספרות על נוכחות נוצרית מושרשת בעיר, שבה פעלו קתדרלה, כנסיות וגם קפולות . ניתן בהן תיאור של הקתדרלה (duomo) המוקדשת ככל הנראה למרים ושהיו לה כניסה מרכזית ושערים צדדיים מכוסים בווילונות, מזבח יחיד, וחדר תשמישי קדושה, רצפות מלוטשות וקירות ללא עבודות גילוף. אולם לא נמצאו על כך עדויות ארכאולוגיות, פרט לכמה חפצים מקושטים בצלבים. במסגרת הכנסייה הקתולית קיימת בימינו בישופות טיטולרית הנקראת "של אלטינום".

קץ העיר

בערוב פלישת ההונים של אטילה, אלטינו, שהצטמצמה באותה תקופה בין הגבולות שבימי אוגוסטוס קיסר, שמרה עדיין צביון עירוני משלו. פאולוס הדיאקון מזכיר אותה בשורה אחת עם הערים אקוויליה, קונקורדיה ופאדואה. ההיסטוריונים בימינו הטילו ספק רב ברעיון הפופולרי לפיו הקמת ונציה הייתה קשורה להרס אלטינום על ידי ההונים בשנת 452. היישוב התגבר בסופו של דבר על האסון והמשיך להתקיים עוד כמה מאות שנים. היעלמותו הייתה תוצאה של פלישות נוספות כמו של הלומברדים (568) וההונגרים ומעל כל של שינויים באקלים ובסביבה, עקב עליית מפלס הים ונטישת מערכת הוויסות ההידראולית.

באותן השנים התחילה העברת מוסדות הכנסייה העיקריים, במיוחד מושב הבישוף שהועבר בשנת 647 לטורצ'לו ומנזר סטפנוס ה"קדוש" שהוקם מחדש באי סן סרוולו. לאורך ימי הביניים אלטינום, באיטלקית אלטינו, נותר כיישוב כפרי צנוע מוקף ביצות. ישנם מעט תעודות עליו, במיוחד בנוגע למספר מוסדות כנסייתיים - מנזר ה"קדושים" פליקס ופורטונאטוס, מנזר סן ג'ורג'ו מג'ורה, הבישופות טורצ'לו, ולמשפחות קרבונארה (מטרוויזי), קולאלטו, מרצ'לו וקווריני שברשותם היו נכסים באזור. תעודה משנת 1095 מדברת על קיומם של שני יישובים: אלטינו מאיורה ואלטינו פיטולו, סימן שהמקום התפצל לשניים, כמו כן מוזכרות עדיין הכנסיות סן מרטינו וסנט' אפולינארה. במאה ה-15 ידוע על יישוב קבוע בקרבת קווארטו ד'אלטינו של ימינו, בעוד שההתיישבות בסביבה המידית של אלטינום התחדשה רק במאה ה-19.

בימינו

בימינו שרד מן העיר הקדומה רק אתר ארכאולוגי שבו מבוצעות חפירות. מצילומים מן האוויר הוסקה המסקנה כי העיר נמצאה בגובה של 2-3 מטר מעל פני הים ונחצתה על ידי תעלה נוויטה. בשנת 2008 צוות גאומורפולוגים מאוניברסיטת פדובה (פאולו מוצי ואחרים) הודיע על ממצאי מחקר המבוסס על צילומים מן האוויר וצילומי לוויין שבוצעו בימי הבצורת- של שנת 2007 שאיפשרו שחזור מפת העיר במלואה וחשפו קיומם מתחת לשדות הסויה ותירס, של שרידי שכונות ובניינים קדומים שלא היו ידועים עד אז. ביניהם נחשף קיומו של אמפיתיאטרון בעל קוטר 150x110 מטר (500x370 רגל רומית), ממדים קרובים לאלו של הארנה של ורונה. מבחינת הממדים והמונומנטים שלה, אלטינום ניתנת להשוואה לפומפיי והיא העיר הגדולה היחידה בצפון איטליה הקדומה שנשתמרה בצורה שלמה, מפני שלא כוסתה על ידי בתי של ערים בימי הביניים ובתקופה המודרנית. חומרים מן השרידים הקדומים שימשו לאורך השנים לבנייה במקומות אחרים, למשל בטורצ'לו. המחקרים החדשים הנ"ל הצביעו כי העיר הוקפה נחלות ותעלות, לרבות לעלה גדולה שחצתה את המרכז וחיברה אותו עם הלגונה.

אגרו אלטינאטה

אגרו אלטינאטה (Agro altinate) הוא שם השטחים הקשורים למוניקיפיום אלטינום. הם השתרעו באזור שבין הנהרות מוזון[4] וסילה (Sile) (שהפרידה אותם מאזולו ומטרוויזו). העיר עצמה שכנה בשוליים, בקצה הדרום-מערבי של האזור. ארגון הקנטוריאציה של האדמות שיושמה ככל הנראה בערך ב-49 לפנה"ס הוא שנוי במחלוקת. לפי ג'ון ברדפורד מידות החלקות הקרויות "קנטוריות" היו 15X40 אקטוס, בעוד פליניו פראקארו ומגדה לאקיני סברו שדובר ב-30X40 אקטוס. כיוון הרחובות היה מערב-מזרח (דקומני) ודרום-צפון (קרדינות).מערכת זו נשמרה עד ימינו, כשכיוונם של צירים שונים של כבישים וחפירים של ימינו תואמים את זה שבימי הקדם. "דקומנוס מקסימוס" תאם בערך את מסלול הדרכים הנוכחיות קורטלאצו, ואנצו (בכפר מוליאנו ונטו), מוליאנזה-קפלה, מוליאנזה, רונקי (בכפר סקורצה), סטנה מרגריטה (בכפר נואלה), פוסאלטה (בכפר טרבזלגה); "קרדו מקסימוס" היה ככל הנראה מסלול הרחוב ספניולו בייושב מונייגו בכפר נואלה. אוטמבליקוס אם כך הדבר, "אומביליקוס אגרי" נמצא בין סקורצה לקאפלטה (נואלה). הקרדינות נשמרו טוב יותר מהדקומאנים, כנראה מפני שהאחרונים עברו שינויים עקב עבודות הידרולוגיות פני שחצו את רוב זרמי הנחלים. ניתן להבחין טוב יותר את החלק המערבי יותר של הרשת, ככל שעם העלמות העיר התובלה התרחשה בעיקר באזור זה, בקרבת ויה אורליה.

מוזיאון

בשנת 1960 קם במקום מוזיאון ארכאולוגי לאומי. עם הזמן אוספי הממצאים גדלו מאוד עד כי נדרשו עבודות הרחבה של המוזיאון שנמשכו מספר עשורים.

לקריאה נוספת

  • Andrea Ninfo, Alessandro Fontana, Paolo Mozzi, Francesco Ferrarese The Map of Altinum, Ancestor of Venice Vol. 325 no. 5940 p. 577 Science 31 July 2009 DOI: 10.1126/science.1174206

קישורים חיצוניים

Giovan Battista Pellegrini Storia di Venezia, capitolo 2 Dai Veneti ai Venetici, Treccani 1992 (באיטלקית)

Andrea Ninfo et al., Science -31 July 2009

הערות שוליים

  1. ^ קלאודיוס תלמי, "גאוגרפיה", 3.1.30
  2. ^ מרטיאליס - אפיגרמות ד, כ"ה
  3. ^ סטראבון 5,1
  4. ^ מסלול הנהר שונה במאה ה-17 על ידי שלטונות ונציה:האפיק הישן תואם את מוזון וקיו Muson Vecchio ונחל צ'יאמטו של ימינו



Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0