פומפיי
ערך זה עוסק בעיר העתיקה פומפיי. אם התכוונתם לעיר החדשה, ראו  | |||||
| קאזה דיי וטי | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מיקום | |||||
| מדינה |
 איטליה | ||||
 | |||||
פומפיי (בלטינית: Pompeii) היא עיר רומית עתיקה במחוז קמפניה שבאיטליה. בניגוד לרוב הערים העתיקות, נשתמרו רוב חורבותיה של העיר פומפיי עד ימינו, בשל אופן חורבנה ונטישתה הפתאומית, בהתפרצות הר הגעש הסמוך וזוב. אסון קדום זה כיסה את כל העיר באפר ואבק ובכך שימר את מבני העיר עד ימינו. ייחודה של פומפיי הוא בהיותה עיר עתיקה שבה הזמן כמו עמד מלכת.
פומפיי שוכנת כ-23 קילומטר דרומית מזרחית לנאפולי, על המורדות הדרום-מזרחיים של הר הגעש וזוב, צפונית לשפך נהר הסרנו.
פומפיי ושכנתה הרקולנאום נחרבו בהתפרצות הווזוב בשנת 79 לספירה.[1] את הרקולנאום כיסו נחשולים פירוקלסטיים בשכבה של כ-20 מטרים של אפר געשי, והיא התגלתה בשנת 1710.
פומפיי, העיר הגדולה והחשובה יותר, שנקברה אף היא תחת שכבה של כארבעה מטרים של אפר וחומרים געשיים, התגלתה במקרה בשנת 1748 על ידי איכר שחפר בשדהו ונתקל בשרידיה העתיקים, קרוב ל-1,700 שנים לאחר שנקברה תחת האפר. בשנת 1793 התגלתה בפומפיי הכתובת "Rei publicae Pompeianorum" וכך זוהה המקום כפומפיי.
חפירות אינטנסיביות הביאו לכך שרוב העיר נחשפה ופתוחה כיום לציבור. מן הממצאים עולה כי פומפיי הייתה עיר רומית שבה ישבה אוכלוסייה אמידה. ברחובותיה התגלו בתי מגורים, חנויות, מבני ציבור, ובתי מלאכה.
בשנת 1997 הכריז אונסק"ו על פומפיי והרקולנאום כ"אתר מורשת עולמית".
תולדות העיר
פומפיי נוסדה במאה השישית או השביעית לפני הספירה על ידי האוסקים, שבט של איכרים ורועי צאן שהתגוררו בקמפניה מאז תקופת האבן. איזידורוס מסביליה כותב באטימולוגיות שלו שהעיר נוסדה על ידי הרקלס בחזרתו מספרד.[2] במפרץ נאפולי חיו גם תושבים יוונים ופיניקים, שהגיעו בספינות אל נמלי המפרץ והתיישבו בקמפניה. במאה החמישית לפני הספירה השתלטו על העיר הסאמניטים, והעיר שגשגה. במאה הרביעית לפני הספירה הייתה העיר מעורבת במלחמות הסאמניטיות, שהסתיימו בניצחון רומאי ברור. בסיום המלחמה הוכפפה העיר לשלטון רומאי, אך זכתה לאוטונומיה מנהלית ותרבותית. העיר מוזכרת לראשונה בהיסטוריה בשנת 310 לפני הספירה, כאשר צי רומאי נחת בנמלה של העיר בשפך הנהר סרנו וממנו יצא לקרב כושל נגד העיר השכנה "נוקריה" (Nuceria).
במלחמה הפונית השנייה בין השנים 218 עד 201 לפני הספירה הייתה פומפיי בין הערים שנשארו נאמנות לרומא. בשנים 88–90 לפני הספירה הייתה פומפיי מעורבת במלחמת בעלות הברית, לאחר שהתאחדה עם ערים אחרות במרד האיטלקי נגד רומא. לאחר שנכנעה סופית לשלטון הרומאי, בעקבות כיבוש העיר השכנה נולה, הפכה למושבה רומאית. בעקבות הכיבוש קיבלה העיר שם רומאי: קורנליה ונריה פומפיאנורום (Cornelia Veneria Pompeianorum). תושביה קיבלו אזרחות רומית מלאה. בתקופה הרומית שגשגה פומפיי, ואוכלוסייתה הגיעה בשיאה לכ-25,000 נפשות. נבנתה בה מושבה של חיילים רומאים משוחררים, שזכו לזכויות יתר.
חשיפת שרידי העיר לימדה את החוקרים על אופי החיים בעיר. המסחר בעיר שגשג, מאחר שהיא ישבה בצומת דרכים חשוב בקמפניה, ושימשה כנקודת מעבר לסחורות שהגיעו דרך הים, תוך ניצול קרבתה לדרך אפיה שהובילה לרומא. היו בה חנויות ובתי מלאכה, מרחצאות, אמפיתיאטרון, מקדשים, ובתי מידות.
בשנת 62 לספירה, פקד את העיר רעש אדמה חזק. פליניוס הזקן כתב שרעידות אדמה קלות לא היו נדירות במפרץ נאפולי. רעידה זו הייתה חזקה בהרבה, ולפי תוצאות ההרס מעריכים אותה במגניטודה 7.5. הרעידה גרמה לנזקים רבים במבני הציבור, בבתים פרטיים ובמערכת הובלת המים. רעידת האדמה גרמה גם לנטישה של חלק מהתושבים, ולעבודות שיקום ושיפוץ ממושכות. מעריכים שרעידת האדמה גרמה לשינויים במבנה הגאולוגי של הר וזוב הסמוך, ומקץ 17 שנים, בשנת 79 לספירה, התפרץ ההר ושם קץ לקיום העיר.
התפרצות הווזוב
התפרצות הר הגעש וזוב ב-24 באוקטובר, שנת 79 לספירה, תפסה את תושבי מפרץ נאפולי כשאינם ערוכים לה. אמנם הרומאים ידעו כי מדובר בהר געש אך סברו שמדובר בתופעה נדירה.[3] איש לא קישר בין רעידת האדמה משנת 62 לבין הווזוב, שהיה רדום במשך מאות שנים, וכלל לא נחשב באותה התקופה להר געש. היחיד שהשווה את הווזוב להר הגעש הפעיל אטנה היה הגאוגרף היווני סטראבון.
לא הייתה כל התרעה מוחשית להתפרצות.
עם זאת היו סימנים מעידים אחדים לאפשרות של קרות אירוע מסוים: בארות המים והמעיינות שסביב ההר התייבשו עשרה ימים לפני התפרצות ההר,[4] והפרות שרעו במדרונות הר הווזוב התנהגו בצורה מוזרה. מספר רעידות אדמה קלות אירעו בימים שקדמו להתפרצות.[5] בצורה אירונית משהו, נחוגה יום קודם, 23 באוקטובר, החגיגה השנתית של תושבי פומפיי לכבוד האל וולקן, אל האש והאחראי להרי הגעש. ההתפרצות הפתיעה רבים מהתושבים ביישובי המפרץ, שלא הספיקו להימלט.
מהלך ההתפרצות שוחזר על פי שני מכתבים ששלח פליניוס הצעיר להיסטוריון הרומי טקיטוס, וכן על פי ניתוחים גאולוגיים של אדמת האזור ושל ממצאים מהחפירות. פליניוס, אז צעיר כבן 18, שהה בעיר מיסנום (Misenum), בצפון המפרץ. מכתביו הם העדות היחידה להתרחשויות.
ב-24 באוקטובר, בשעות הצהריים, החל זרם של עשן, פומיס וסלעים געשיים להתפרץ מלועו של ההר לגובה של עשרות קילומטרים, תופעה שפליניוס הצעיר כינה "עץ אורן ענקי". הסלעים והאפר הגעשי נעו עם הרוחות לכיוון דרום מזרח, כשהם מכסים בנופלם את פומפיי וסביבתה, מכלים בחומם הלוהט כל יצור חי שנקלע לאזור. ההתפרצות כולה ארכה כ-24 שעות.
כמות החומר הגעשי שניתכה על העיר הייתה כה רבה עד כי חלק מגגות העיר קרסו תחת העומס. העיר כוסתה בשכבת אפר געשי בגובה של כארבעה מטרים. חלק מתושבי פומפיי ניסו להימלט.
התפרצות הר הגעש גרמה לשחרור גזים רעילים - בעיקר תרכובות גופרית - לאוויר מפרץ נאפולי. פליניוס הצעיר, ששהה בחופשת קיץ באחוזת דודו, פליניוס הזקן, כתב במכתביו כי האוויר באזור שעל שפת הים היה כה רעיל עד כי אלה שנשמו אותו מתו, ביניהם דודו בן ה-56, מפקד בצבא ובצי הרומאי וחוקר בעל שם, שיצא בספינה לכיוון מרכז המפרץ. אוויר עכור זה מנע מרבים את האפשרות להימלט מאימת ההר אל מחוץ לתחום המפרץ.
האפר הגעשי שעלה לאוויר גרם לאפלה באזור בשעות היום. קיימת סברה כי מספר הנפגעים בעת הבריחה ההמונית מפומפיי הגיע למספר הנספים בעיר עצמה.
במכתבו השני מתאר פליניוס את הבהלה שאחזה בתושבים הנמלטים, שהוא עצמו היה אחד מהם:
... האפר החל נופל על ראשינו, אם כי לא בכמות מרובה. הפניתי את מבטי לאחור. ערפל כהה בעקבותינו, מתפשט על הקרקע כמו ענן... ...הלילה ירד. האפלה הייתה מוחלטת, כמו בחדר שחלונותיו הוגפו. יכולת לשמוע את צווחות הנשים, את צרחות הילדים, את צעקות הגברים. חלקם קוראים לילדיהם, חלקם להוריהם, חלקן לבעליהן, מנסים לזהות זה את זה לפי הקולות. אחד מקונן על מר גורלו, אחר על גורל משפחתו; חלקם מבקשים את נפשם למות... חלקם נושאים כפותיהם (בתפילה) לאלילים; רובם השתכנעו שהאלילים אינם איתנו עכשיו, ושהלילה הנצחי הסופי... הגיע לעולם.
הדקות האחרונות בפומפיי
במוזיאון המקומי, בכניסה לאתר החפירות, מוצג אוסף של דגמי גבס שנוצרו על ידי מילוי החללים הריקים[6] שנוצרו כתוצאה מהתפרקות החומר האורגני של הגוף בתמיסת גבס רטובה. לאחר שהגבס התגבש פורקה שכבת הטוף שעטפה את החלל הריק. הדגם שהתקבל מראה את התנוחה של הקורבן ברגע שנחת עליו ענן האפר הגעשי, גרם למותו והקפיא את מצבו. לפי התנוחות שבהן נתפסו הקורבנות בעת האסון נראה כי חלקם נספו תוך כדי שינה. הדגמים כוללים אנשים בודדים, קבוצת אנשים ובעלי חיים.
חשיפת שרידי העיר
_-_Pompei_-_ca._1870.jpg)
העיר החרבה ננטשה וזכרה אבד בנבכי הזמן. בשנת 1592, במהלך חפירה של תעלת מים, גילה ארכיטקט בשם דומניקו פונטנה (Domenico Fontana) אבנים עתיקות באזור האמפיתיאטרון של פומפיי. התגלית לא עוררה הדים, ופומפיי המשיכה לשהות תחת הררי האפר הגעשי כ-150 שנה נוספות, עד לשנת 1748. הרקולנאום השכנה התגלתה בשנת 1710 ובשנת 1738 החלו בה חפירות שיטתיות.
ב-1748 התגלו במקרה השרידים הראשונים בפומפיי, ובשנת 1750 החלו החפירות המאורגנות בעיר. מוקד ההתעניינות הארכאולוגי עבר באחת מהרקולנאום לפומפיי, בין היתר משום ששכבות האפר בהרקולנאום הגיעו לעובי הקרוב לעשרים מטרים.
העבודה באתר החפירות מאמצע המאה ה-18 היוו אבן דרך בהתפתחות של מדע הארכאולוגיה. החפירות, בחסות המלך קרלוס השלישי, בוצעו בניהול המהנדס הצבאי קרל ובר, שתיעד בשיטתיות את החפירות בשנים 1750 - 1764.
בשנת 1793 התגלתה כתובת ובה היה כתוב "Rei publicae Pompeianorum" וכך זוהה המקום כפומפיי.
בשנת 1860 עבר ניהול החפירות לידי ג'וזפה פיורלי (Giusepe Fiorelli), שהחליט לחלק את אזור החפירות לתשעה מתחמים, ולתת מספר סידורי לכל בית. הוא גם פיתח את הטכניקה של גיבוש גבס בתוך חללים ריקים שנמצאו בלבה, כך שניתן יהיה לשחזר את תנוחתם הפיזית של בני האדם ובעלי החיים ברגע שכיסה אותם האבק הגעשי.
בשנת 1951, לאחר מלחמת העולם השנייה, חידש את החפירות הארכאולוג אמדאו מאיורי (Amedeo Maiuri) שניהל אותן כעשר שנים. החפירות הורחבו לשטחים נוספים: נמצא רחוב נוסף (Via dell'Abbondanza), התגלה שער העיר לכיוון נושרה (Nocera) ונחשף בית קברות מרשים בדרך לנושרה. בשנת 1990 הוערך כי שני שלישים מהעיר נחשפו.
הממצאים
.jpg)
שרידי העיר שהשתמרו במשך 1,700 שנים לאחר שנקברה על בתיה ותושביה, באפר לוהט, מספקים ידע ייחודי על תחומי החיים בעולם העתיק: חברה, כלכלה, דת והארגון המדיני. הווילות שהשתמרו במצב מעולה, יחד עם הציורים המושלמים שהתגלו על הקירות מאפשרים הכרה וידיעה של אורח החיים של הרומאים. מרבית הממצאים שנחשפו נמצאים במוזיאון הארכאולוגי של נאפולי.
מעריכים כי שטח העיר היה כ-640 דונם והאוכלוסייה בה בזמן התפרצות הווזוב הייתה בין 10,000 ל-20,000 תושבים[7]: 60% בני חורין ו-40% עבדים. הייתה זו עיר נמל משגשגת.
הממצאים מאפשרים לעקוב אחרי חיי היום-יום בפומפיי. בעיר נמצאו מאפיות, הכוללות טחנת קמח (Pistrinum), מכונות ללישת בצק ותנורי אפייה שבאחדים מהם נמצאו פרוסות לחם. בשנת 2019 נחשף בפומפי חלק מדוכן לממכר מזון מהיר-תרמופוליום, ובשנת 2020 נחשפו חלקים נוספים של האתר, כדי חרס לאחסון יין, שיירי מזונות ומצרכים.[8]
לאור מציאת מפעלים להפקת צמר נקי והכנתו לאריגה, מניחים כי הייתה זו תעשייה חשובה בפומפיי.
בעיר התגלה מגוון של בתי מלאכה: לפיסול, לייצור כלים, לעיצוב אבנים יקרות וכן מפעלים להפקת מוצרי דגים (כגון רוטב הגארוּם היקר), עששיות למאור וחנויות רבות למזון וליין.
מנמל פומפיי בשפך הסרנו התקיים מסחר ער עם ערים באגן הים התיכון. הסוחרים מצאו אכסניות ומסעדות ליד שערי העיר ובפורום. נמצאו הן מסעדות וברים (Thermopolium) מפוארים למשקאות קרים וחמים, ששכנו במבנים מהודרים עם גינות, והן מקומות קטנים (caupona), בעלי חללים מצומצמים, שהחדרים בהם היו קטנים וחשוכים והלקוחות ישבו בהם על שרפרפים.
ליד הפורום נמצאו מבני שירותים רבים: שוק מזון גדול (Macellum), שני תיאטראות, אתר התעמלות (palaestra או gymnasium) ובית מלון בשטח של 1,000 מ"ר במרחק קצר מהעיר, שמכונה כיום "Grand Hotel Murecine".
מידע נוסף התקבל מכתובות או הקדשות על מבנים. נמצאו כתובות מונומנטליות על מבני ציבור, מצבות ועמדות לפסלים. עסקות הסוחרים נרשמו בלוחות השעווה של הבנקאי Lucius Caecilius Jucundus. נמצאו הודעות על קרבות צפויים של גלדיאטורים, על המועמדים לבחירות והדים למאבקים חברתיים.
תושבי פומפיי הותירו במותם כתבי יד של מכתבים, רשימות וכלים מסוגים שונים. נמצאו כתובות גרפיטי, רישום של ימי השוק, מכתבי האשמה והטחת עלבונות, חילופים של מכתבים אישיים, ציטוטים משירי ורגיליוס ותרגילי תלמידים בלימוד האלפבית.
פיענוח כתובות עתיקות וממצאים ארכאולוגיים אפשרו לעמוד על מעמדם החברתי של התושבים: האזרחים החופשיים, העבדים, בעלי העסקים הקטנים והאצילים של החברה הרומית.
ממצאי העיר פומפיי אפשרו לעמוד על התכנון העירוני בזמן העתיק ועל אופן חלוקת הקרקע לשימושים השונים. החפירות מהמאה ה-20 גילו כי היו שטחים פתוחים רבים. לדוגמה, חלקה גדולה שנמצאה ליד האמפיתיאטרון נחשבה לפורום, אך הסתבר כי היה זה כרם. בעיר נמצאו כרמים, מטעים של עצי פרי וגינות. מכאן ההשערה כי השימוש בקרקע היה פחות אינטנסיבי וכי גרו בעיר פחות תושבים מאשר שיערו.
בין החורבות נמצאה גם כתובת בפחם "סדום ועמורה" . ממצא מעניין נוסף הוא שרידי עצמות ג'ירפות, מה שמעיד על כך שתושבי העיר נהגו לאכול את בשרן.[9]
בשנת 2021 נחשפה מרכבה בשלמותה, מחוץ לחומות העיר העתיקה, בחורבות של ישוב מצפון לפומפי, שם נתגלו שרידיהם של שלושה סוסים על המרכבה נמצאו אלמנטים של ברזל, קישוטי ברונזה ושרידי עץ. ארכאולוגים סוברים שמרכבה זו שימשה בחגיגות ובמצעדים.[10]
תיאור האתרים הראשיים
העיר פומפיי אינה בנויה באופן סימטרי.[11] היא משתרעת מהצפון, משער וזוב (Porta Vesuvio), בגובה 44 מטר מעל פני הים, ועד לדרום, שער סטביה (Porta di Stabia), שמונה מטרים מעל פני הים. בין שני השערים עובר הרחוב הראשי של העיר, דרך סטאביה (Via di Stabia). ההולכים ברחוב זה צפונה יראו את הווזוב מתנשא מעליהם. הרחוב המרכזי נחצה על ידי שני רחובות ראשיים: דרך דלאבונדאנצה (Strada dell'Abbondanza) ודרך נולה (Via di Nola). מהשער הדרומי, שער סטביה, יוצאת הדרך לעיר השכנה, סטביה, והדרך לנהר סרנו, שבשפכו שכן נמלה של פומפיי העתיקה.
במערב נמצא השער המוביל לכיוון הים, השער הימי (Porta Marina). שערים נוספים הם שער נולה, שער ארקולנו (הרקולנאום), שער קפואה, ושער נוקרה.
רחוב טיפוסי
ברחוב טיפוסי של פומפיי היו מבנים בעלי שתי קומות עם מרפסות. לחלק מבעלי הבתים היו חנויות בקומת הקרקע בחזית הפונה לרחוב.
ברחובות זרמו מים שנבעו ממעיינות ציבוריים שעלו על גדותיהם. עודפי המים שזרמו לרשות הרבים הקשו על ההליכה באמצע הרחוב, שהיה שקוע יחסית. כדי לאפשר מעבר בני אדם מצד אחד של הרחוב למשנהו, הונחו בחלקו הנמוך של הרחוב אבנים רחבות, שעליהן ניתן היה לחצות את הרחוב מבלי להירטב. בין האבנים הושארו מרווחים למעבר אופני העגלות. חלק הרחוב הצמוד לבתים היה מוגבה, מעין מדרכה של ימינו.
את שרידי החפירות אפשר למיין לפי תפקוד המבנים ואופי הממצאים:
- אזורים ציבוריים - הפורום, בזיליקה, פלאייסטרה, אמפיתיאטרון, התיאטרון וכדומה.
- מקדשים לאלילים - מקדש אפולו
- בתים פרטיים - וילת המסתורין
- יצירות אמנות - ציורי קיר וגרפיטי
אזורים ציבוריים
המבנים הציבוריים מרוכזים בשלושה אזורים בעיר: במקום גבוה בעיר, קרוב לשער הים ולמוזיאון - הפורום, ובקרבתו הבזיליקה ומקדש אפולו; מעט נמוך יותר, סמוך לשער סטאביה, בקצה הדרומי המשקיף על מפרץ נאפולי - הפורום המשולש (Triangular Forum); ובמזרח - הפלאייסטרה והאמפיתיאטרון.
הפורום
לאחר היציאה מהמוזיאון, בכניסה הראשית לאתר - שער הים (porta marina), נכנסים לרחוב Via Marina, מימין שרידי מקדש ונוס והבזיליקה ומגיעים לשרידי הפורום.[12] ה"פורום" היה האזור הציבורי המרכזי בערי רומא העתיקה. הוא היה מרכז הממשל של העיר - מוסדות השלטון, הדת והמשפט וכן שימש כמרכז מסחרי וחברתי. בדרך כלל עוצבו הפורומים בצורת כיכר או מספר כיכרות מחוברות ולפי קווי המתאר של הפורום רומאנום והפורומים הקיסריים ברומא עצמה. הפורום הוא אחד מהמקומות הגבוהים בעיר, והוזוב נשקף ממנו. גודלו של הפורום בפומפיי היה חריג: 38X138 מ"ר. הוא היה מוקף משלושת צדיו בחזיתות של מבנים בני שתי קומות. המבנים, שהכילו חנויות ובתי מלאכה, היו מקורים ופתוחים לרשות הרבים. החלל המקורה איפשר לעוברים ושבים לנוע בין המבנים במזג אוויר סגרירי.[13]
בחלק הגבוה של העיר, בצד הצפוני של הפורום, עמד ה"קפיטול" - מקדש יופיטר - וחלש על הכיכר. שם היה היכל שהוקדש לאלילים הקפיטוליים: יופיטר, יונו ומינרווה.
בפינה הצפון-מזרחית של הפורום שכן שוק המזון - המאקלום (Macellum). בדרום-מזרח שכן מרכז תעשיית הצמר של Eumachia, בו עבדו צבענים וכובסים. בבזיליקה שממול לקפיטול, בקצה הדרומי של הפורום, עמד מושב מועצת העיר ובתי המשפט.
הקפיטול - מקדש יופיטר
מקדש יופיטר נמצא בקצה הצפון-מזרחי של הפורום. היה זה המבנה הדומיננטי של פומפיי לעבודת האלילים. מלבד היותו היכל לעבודת יופיטר הוא שימש גם לעבודת האלילה מינרווה. הדומיננטיות שלו בולטת עקב היותו הבניין היחידי בצפון העיר.
את השטח המוגבה שעליו בנוי המקדש בשם מכנים "קפיטול". בו הוקם במאה ה-2 לפנה"ס המקדש ליופיטר, האליל הרומאי הבכיר אשר הוכר בתור "ממלא המקום" לאליל היווני "אפולו", שעד אז היה האליל החשוב של פומפיי. חלק מהתושבים סגדו עדיין לאפולו, אך שטחו הגדול של מקדש יופיטר מראה את חשיבותו של אליל זה. המקדש בנוי בסגנון רומאי ולא בסגנון יווני. הפריטים שנמצאו בו מצביעים על קיום קהילה עשירה שהאמינה באפולו.
שער הניצחון, משמאל למקדש, היה לכבוד טיבריוס קיסר, ששלט בשנים 14–37. השער היה מצופה שיש משובח. השער שמימין הוקדש לקיסר נירון ששלט בשנים 54–68.
מקדש יופיטר נהרס ברעידת האדמה בשנת 62 ולא שוקם עד ההתפרצות בשנת 79, שכן המקדשים בפומפיי תוחזקו על ידי קהל המאמינים, וכשגברה האמונה בנצרות נפגעה תחזוקת המקדשים לאלילים, ולא היו די תורמים לחידוש המקדש.
המקדש היחיד ששוקם אחרי רעידת האדמה היה המקדש המצרי לכבוד איזיס. לדעת מיכאל קולה היה זה המקדש היחידי שהיו די מאמינים לבנותו. לאחר ההתפרצות הגעשית היה אופנתי לבחון דתות אחרות. במקדש המצרי נמצא גם אוצר מטבעות גדול, דבר המעיד על כוח המשיכה שלו.
הבזיליקה
הבזיליקה הגדולה היא המבנה הציבורי החשוב של העיר. היו לה שימושים אזרחיים רבים: תפעול בית המשפט, כינוס מועצת העיר, מפגשים בין תושבי העיר, ביצוע עסקות - כולל חליפין של מטבעות, וישיבות ועד הסוחרים. הבזיליקה בפומפיי נחשבת לאחת העתיקות שהתגלו.
המבנה זוהה בתור בזיליקה כיוון שחזיתו הדרום-מערבית פנתה אל הפורום, דהיינו המוקד הציבורי של העיר. בשל שיטת הבנייה, סבורים כי הוא נבנה, יחד עם מקדש יופיטר ומקדש אפולו, במקום שקודם היו בו בתים פרטיים וחנויות, כלומר לא בתקופה הראשונה של העיר.
בבנייה ניכרת השפעת הסגנון היווני, אך מפאת המחסור בשיש, העמודים בנויים מלבנים. הלבנים כוסו בטיח ועליו צוירו ציורים. בפעם הראשונה היה שימוש רב בלבנים ובסטוקו[14] (בעברית: כיוּר). על ידי כיור ניתן היה לצקת ולחפות משטח ישר על פני הלבנים המחוספסות את הקירות, ולעצב ולעטר אותו עד שיהיה מבריק ונאה לצופה. חוקר פומפיי אוגוסט מאו (August Mau)[15] הגדיר את הציורים בטיח כ"סגנון פומפיי הראשון" (first Pompejani style). הגרפיטי מזוהים עם תקופת הקונסולים משנת 78 לפנה"ס לערך.
מבנה הבזיליקה הוא מלבני ארוך. הצורה היא הפוכה מהמקובל בבזיליקה יוונית: העמודים הם מבפנים ולא מבחוץ. מהלובי יש חמש כניסות לבזיליקה. בצדדים שתי דלתות נוספות מכל צד. לפי בסיסי העמודים נראה כי הבזיליקה הייתה מחולקת לאורכה לשלושה אולמות. ממחקרים שנעשו לאחרונה משערים כי לבזיליקה הייתה תקרה, שנתמכה בקורה אחת. ממערב לבזיליקה היה מקדש לפטרונית העיר ונוס (Venus Pompeiana). ממול היה מקדש אפולו, אחד המקדשים הראשונים בעיר.
מקדש אפולו
מקדש אפולו הוא המקדש העתיק ביותר בפורום. יסודותיו מהמאה ה-6 לפנה"ס. הבניין ששרידיו נמצאו נבנה במאה ה-2 לפנה"ס והושלם רק לאחר כיבוש העיר על ידי הרומאים (בטרם נכבשה על ידה, הקשר בין פומפיי לרומא היה מצומצם). הבניין עצמו הוא בסגנון יווני. העובדה שהוקם מקדש לאפולו מעידה על ההשפעה האטרוסקית על תושבי העיר, שכן אפולו היה מקודש גם לאטרוסקים. המקדש הוא מקדש רומאי טיפוסי: מרחב ההתכנסות של המתפללים במקדש הרומאי היה ממול למקדש, מחוצה לו, ואילו להיכל המקדש הפנימי היו נכנסים רק אלה המשרתים את האליל. זאת להבדיל מהמקדש היווני שבו גם המתפללים היו מתכנסים בהיכל.
הפסל מברונזה של אפולו המוצג כיום במקום הוא העתק. הפסל המקורי שנמצא במקדש מוצג במוזיאון הארכאולוגי של נאפולי. ממול למקדש נמצאו שרידי פסל ברונזה של דיאנה, אחות אפולו. במקדש עבדו גם את האלילים מרקוריוס ומאיה.
המאקלום- שוק הבשר והדגים
בפינה הצפון מזרחית של הפורום שכן המאקלום - שוק המזון. לאחר בניית הפורום מחדש במאה ה-2 לפנה"ס, לא יועד בו מקום כבעבר לשוק, והמסחר בעיר עבר למקומות אחרים, אחד מהם הוא המאקלום. המבנים בשוק נהרסו ברעידת האדמה שאירעה בשנת 62 לספירה. המסחר בשוק המזון התרכז בעיקר בדגים ובשר. בטברנות שבמקום נמצאו שרידי פירות, דגנים ומזון אפוי.
הפורום המשולש
בפורום המשולש שממנו שרדו רק מספר עמודים בסגנון יוני, שכן מקדש בסגנון דורי, העתיק ביותר בעיר, ועדות לקיומה של פומפיי ולנוכחות יוונית בה כבר בתקופות קדומות. בין המאה ה-1 לפנה"ס לבין המאה ה-3 לפנה"ס נבנו פלאייסטרה ותיאטרון קטן ומקורה במזרח הפורום. לצד הפורום שכן המקדש לאלה איזיס (Tempio d'iside), מבנה קטן ששימש לפולחן האלה המצרית בתקופה היוונית של העיר.
התיאטרון
התיאטרון הגדול (Teatro grande) נמצא סמוך לפורום המשולש. זהו תיאטרון הבנוי בחצי גורן, בעל קיבולת של כ-5,000 צופים, שנבנה בתקופה מוקדמת ושופץ מחדש בתקופה הרומאית.
המבנים הציבוריים במזרח העיר
פלסטרה
רחבה הנקראת פלאייסטרה (palaestra), שם נאספו הבאים למפגשים חברתיים, שיחות פוליטיות ועסקיות. ביוון העתיקה הייתה הפלאייסטרה בית ספר להיאבקות. היה זה בניין יווני טיפוסי בעל חצר פתוחה במרכז, ובכנפיו חדרי סיכה, עיסוי, רחצה ומלתחה. הפלאייסטרה יכולה לפעול בנפרד מהגימנסיון, אך לכל גימנסיון יש פלאייסטרה.
האמפיתיאטרון
בפינה המזרחית של העיר עמדו האמפיתיאטרון והפלאייסטרה הגדולה.
המרחצאות
בעיר נמצאו מרחצאות מתקופה שקדמה לבוא הרומאים. המרחץ הציבורי בפורום היה בבנייה כשהתפרץ הווזוב. מרחצאות מפוארים היו גם בבתים פרטיים רבים.
פלסטרה
אמפיתיאטרון
מרחצאות סטאביה
הבתים הפרטיים
וילת המסתורין
חלק מבתי פומפיי שכנו מחוץ לעיר. אחד מהם היה וילת המסתורין (Villa dei Misteri) שהשתמרה היטב, ויש הסבורים כי הייתה בבעלות ליביה, אשתו של אוגוסטוס קיסר. הווילה זכתה לשמה עקב ציורי הקיר המצויים באחד מחדריה: על גבי רקע אדום מוצגים 29 ציורים בגודל אדם, המופיעים ברצף כרונולוגי כמו בקומיקס מודרני.
ההערכה היא כי הציורים מראים את הכניסה להיכלו של אליל היין וההוללות דיוניסוס או בשמו הרומאי בכחוס. יש המשייכים את הציורים לכת מסתורית שעסקה בפולחן האליל דיוניסוס, בטקס הקרוי בכחנליה, ומכאן השם "וילת המסתורין".
קאזה דל פאונו
ביתו של האליל פאן הוא אחד הבתים המפוארים ביותר. הבית נקרא קאזה דל פאונו, על שם פסלו המפורסם, העשוי ברונזה, של האליל פאן. הפסל מוצג כיום במוזיאון הלאומי שבנאפולי. שם מוצג גם פסיפס מרהיב, פסיפס אלכסנדר, שמתאר את אלכסנדר הגדול.
האמנות בפומפיי
המבקרים היום בפומפיי יכולים להתבונן בפרסקאות ובמוזאיקות במקומם המקורי, זאת אף על פי שממצאים חשובים הועברו למוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי לשם לימוד. המוזאיקות והפרסקות שנמצאו בפומפיי ובהרקולנאום הם הריכוז העשיר ביותר מסוג זה שנמצא.
ציורי הקיר
אוגוסט מאו[15] מיין את הפרסקאות (ציורי הקיר) שנמצאו בפומפיי לסוגים הבאים:
- סגנון ציפוי תבניתי - בטיח ובפנלים הצבועים - המשווים דמות שיש: 80 - 150 לפנה"ס.
- סגנון ארכיטקטוני - הוספת ציורים גדולים עם דמויות: 80 לפנה"ס - 14.
- סגנון מצרי או קישוטי - ציור עדין הכולל פרטים: אחרי שנת 14.
- סגנון אשליות או מאחז עיניים - העצמים יותר סוריאליסטיים ומלאים באלמנטים קישוטיים: אחרי שנת 62
אמנות עממית
אנשי פומפיי השאירו כמות מרשימה של רישומים: פרסום חדשות חשובות, הודעות על קיום בחירות, על אירועים ציבוריים ואפילו פרסומות. כל אלה נכתבו או צוירו על קירות הבניינים.
גרפיטי
.jpg)
על קירות פומפיי נמצאו גרפיטי רבים מסוגים שונים: הודעות שנכתבו על ידי בעלי החנויות, תלמידים, גלדיאטורים, תיירים, בדחנים ואנשי עסקים, גברים ונשים. דוגמאות אחדות לגרפיטי:
- "מישהו שסעד מי התנהג ב"ברבריות" אלי - Lucius Istacidius"
- "רווח הוא האושר" (באלף)
- "Lucius צייר זאת"
גלריה
|
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- "על אנשי פומפיי", מתוך אתר למטייל
- Michael S. Cole A Christian Perspective - מצגת באנגלית על פומפיי מנקודת ראות נוצרית
- Current archaeology.co.uk - Visiting Pompeii
- על תולדות החפירות בפומפיי -רשות העתיקות של פומפיי
- מתי החלו להתעניין בעתיקות פומפיי - האתר של Jeannie & Michael Cole
- אליזבטה פובולדו, עכבר העיר אונליין, מי יציל את פומפיי, באתר הארץ, 28 ביולי 2008
אליזבטה פובולדו, ניו יורק טיימס, האמת על פומפיי: טכנולוגיה חדשה שופכת אור על החיים בעיר העתיקה, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2015- "יום בפומפיי", סרטון הדמיה של 24 השעות של 24 באוגוסט 79 לספירה - מוזיאון מלבורן, אוסטרליה
- גרדיאן, שלד שמור היטב שופך אור על מנהגי הקבורה בפומפיי, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2021
הערות שוליים
- ^ תאריך זה מבוסס על פרטים ממכתביו של פליניוס הצעיר. מחקרים חדשים מסתמכים על גרסה אחרת של המכתבים, שלפיה הייתה ההתפרצות בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר המקור: Stefani, Grete, "La vera data dell'eruzione", Archeo, October 2006, pp. 10-14
- ^ אטימולוגיות 15.1.51: Ab Hercule in Campania Pompeia, qui victor ex Hispania pompam boum duxerat. טענה זו אינה מוכרת מכל מקום אחר, וניתן להניח שמקורה במשׂחק המילים pompa-Pompeia.
- ^ אין נתונים על התפרצויות קודמות של הר הגעש, מלבד אחת בשנת 1200 לפנה"ס ומן הסתם לא הייתה ידועה לתושבי פומפיי. המקור: Current Archeology.co.uk
- ^ Pompeii at the State University of Minnesot's E-museum
- ^ "Visiting Pompeii - AD 79 - Vesuvius explodes". Current Archeology. אורכב מ-המקור ב-2012-01-24. נבדק ב-2006-12-08.
- ^ במרוצת השנים התפרק החומר האורגני של הגוף ונשאר חלל ריק.
- ^ בפומפיי המודרנית חיו בשנת 2004 כ-25,000 תושבים
- ^ דוכן אוכל רחוב בן 2000 שנה, חושף את המנות האהובות בפומפי, באתר הארץ
- ^ הארץ, יש ג'ירפה בפסטה שלי: עצם מפתיעה נתגלתה בחפירות בפומפיי, באתר הארץ, 6 בינואר 2014
- ^ תגלית בפומפי אתר ynet(באנגלית)
- ^ בסיור וירטואלי ניתן לראות את ממצאי החפירות בחזות תלת-ממדית.
- ^ במפה לעיל : foro
- ^ כמקובל בערי איטליה גם היום
- ^ טיח העשוי מתערובת של חומר מליטה מגבש, כגון סיד או צמנט פורטלנד, ומים, המשמש לשם יציקה, חיפוי, עיטור ועיצוב של קירות
- ^ 15.0 15.1 היסטוריון וארכאולוג גרמני, חי בין השנים 1840–1909. הוא הראשון שמיין את הציורים שנמצאו בפומפיי לארבעה סגנונות, מיון המשמש עד היום
