אמיל סנדסטרם
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אלפרד אמיל פרדריק סנדסטרם (בשוודית: Alfred Emil Fredrik Sandström; 11 באוקטובר 1886 – 6 ביולי 1962) היה עורך דין ושופט שוודי. כיהן בתפקיד יו"ר הצלב האדום בשנים 1950–1959. מוכר בישראל בעיקר כיו"ר ועדת אונסקו"פ בקיץ 1947.
ביוגרפיה
סנדסטרם נולד ב-11 באוקטובר 1886 בעיר נישפינג שבמרכז שוודיה לאביו קארל אולוף סנדסטרם, פקיד בנק, ולאימו מריה נורדין. סנדסטרם שירת כשופט בבתי משפט וועדיות בין-לאומיות רבות[1], בין היתר במצרים, גרמניה, צרפת (1929) וארץ-ישראל בשלהי המנדט הבריטי (ועדת אונסקו"פ, 1947), כמו גם בוועדות נוספות לפתרון סכסוכי-גבולות בשנות ה-30.
כשוודים מלומדים רבים אחרים במהלך מלחמת העולם השנייה (כדוגמת חסיד אומות העולם ראול ולנברג שפעל להצלת יהודי הונגריה, פולקה ברנדוט שהפעיל את האוטובוסים הלבנים או ראול נורדלינג אף הוא איש הצלב האדום), ניצל סנדסטרם את מעמדו הדיפלומטי ולאחר נפילת יוון לידי הנאצים פעל לביסוס וטיפוח פעילות הצלב האדום למטרות הומניות ולהצלת חיים, לעיתים אף תוך סיכון חיים אישי[1].
לאחר מלחמת העולם השנייה (1946) מונה[1] סנדסטרם ליו"ר ועדת Flyktkapitalbyrån (מילולית משוודית: "הועדה המרכזית לפליטים") שדנה בגורל הרכוש הגרמני, הן בבעלות פרטית והן נכסים גרמניים של ממשלת מערב גרמניה, בשטח הריבוני של שוודיה, כשבעיקר היה מדובר במכרות הברזל ששימשו את הנאצים מאז הפלישה לנורווגיה באפריל 1940. זאת בעקבות החלטת בעלות הברית בוועידת ברטון וודס (Bretton Woods Conference) בניו-המפשייר מקיץ 1944, במטרה למנוע מגרמניה את יכולת ההתחמשות מחדש. לבסוף הושגה פשרה בהסכמת בעלות הברית בה הוחלט כי הרכוש הלאומי הגרמני יעבור לידי ממשלת שוודיה, אך היא מצידה לא פגעה בזכויותיהם של החברות בבעלות גרמנית פרטית, ושוודים שהיו ב"רשימה השחורה" של בעלות הברית יוסרו ממנה.
בשנת 1947 נבחר סנדסטרם כנציגה של שוודיה לעמוד בראש ועדת אונסקו"פ. הוועדה החלה את פעילותה ב-26 במאי בניו יורק וביוני הגיעה לארץ ישראל. במהלך שהותה בארץ נפגשו חברי הוועדה בראשות סנדסטרם עם מנהיגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביקרו בקיבוצים ובישובים היהודיים והתרשמו מאוד מהשינוי הניכר שיצרה התנועה הציונית בארץ, שתיארוה כ"אירופיים, מודרניים, מדינה בהתהוות"[2] לעומת מצב תושביה הילידים הערבים (שהתקבלו על ידי "משלחת ילדים שקיללו אותם"[3]).
במהלך שהותם בארץ התרחשה גם תקרית האקסודוס. משה שרת, ששירת באותם ימים כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית הזמין את סנדסטרם ואת חבר הוועדה ולדימיר סימיץ' לנמל חיפה, בה חזו השניים בהורדת המעפילים בכוח על ידי החיילים הבריטים, שוחחו עם ניצולי השואה והיו מזועזעים מהמראה שראו, ודיווחו על האירועים לחבריהם לוועדה. לאחר הביקור באקסודוס סנדסטרום אמר כי "ללא עדות זו, חקירתנו לא הייתה שלמה".[4]
כמו כן, נפגש סנדסטרם עם מספר אנשי רוח ערבים, שנפגשו עימו על אף החרם הערבי על הוועדה. לאחר סיום הביקור בארץ ישראל (ובעבר הירדן עם מלך ירדן) וחזרת הוועדה לז'נבה, סנדסטרם פעל לתיאום ביקור חברי הוועדה באחד ממחנה העקורים של יהודי אירופה, רובם ילדים ובני נוער ניצולי שואה. חשוב היה לו שכל חברי ועדת אונסקו"פ יראו את המועמדים לעלייה לארץ, ישוחחו עם חלקם ויכירו את סיפורם. לאחר מעשה תמך בהצעת החלוקה הראשונית, שקבעה 55% משטח ארץ ישראל למדינה היהודית העתידית, הכולל את כל הנגב, מישור החוף מרחובות ועד לחיפה (כולל) והגליל המזרחי, כולל את טבריה, צפת ואצבע הגליל (הצעה זו שונתה לקראת ההצבעה באו"ם מספר חודשים לאחר מכן, כאשר חלקים בנגב המערבי על גבול סיני "הועברו" לידי המדינה הערבית, כמו גם העיר באר שבע)[5].
לאחר מכן המשיך סנדסטרם לעבוד באו"ם, והתמנה לחבר ועדה (וליו"ר) של ועדת החוק הבינלאומי[1]. במהלך שנות ה-50 פעל בהצלחה ליישוב סכסוכי גבולות ואוכלוסיות שנבעו מתוצאות מלחמת העולם השנייה.
לאחר היוודע דבר הרצח של פולקה ברנדוט בירושלים על ידי ארגון הלח"י ב-17 בספטמבר 1948 התמנה סנדסטרם לעמוד בראש הצלב האדום במקומו. במהלך תקופתו הוא פעל להעצמת הארגון מתוך אמונתו הדתית-פרוטסטנטית השוודית שיש לפעול להצלת כל אדם באשר הוא, ולכן פעל להסרת החסמים האידאולוגיים בארגון בעיצומה של המלחמה הקרה בין המעצמות המערביות לבין הגוש המזרחי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 הביוגפיה של סנדסטרם באתר הארכיון הלאומי השוודי (Riksarkivet), (בשוודית)
- ^ יהושע פרוינדליך, מחורבן לתקומה, הוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, 1994, עמ' 109
- ^ אלעד בן-דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר: פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, יד יצחק בן-צבי, 2019. עמ' 109
- ^ אלעד בן-דרור, 4, הדרך לכ"ט בנובמבר: פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2019, עמ' 129, מסת"ב 9789652174338. (בעברית)
- ^ בני מוריס, 1948 תולדות המלחמה הערבית-היהודית הראשונה, הוצאת עם עובד, תש"ע 2010, עמ' 53-67
