הגליל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. תיאור ההיסטוריה דל מאוד וחסר פרטים רבים ומקורות, והתיאור הגאוגרפי מכיל בעיקר הפניות לערכים אחרים. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
עריכה
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. תיאור ההיסטוריה דל מאוד וחסר פרטים רבים ומקורות, והתיאור הגאוגרפי מכיל בעיקר הפניות לערכים אחרים. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
פירוש נוסף ערך זה עוסק בחבל ארץ בצפון ארץ ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הגליל (פירושונים).
מפת תבליט של הגליל
חלק מיישובי הגליל
רכס עם צמחייה צפופה במרום הגליל העליון

הגליל (ערבית: الجليل) הוא חבל ארץ הררי בצפון ארץ ישראל. גבולותיו של הגליל הם עמק יזרעאל ועמק בית שאן בדרום, בקעת הירדן, הכנרת ועמק החולה במזרח, חוף הים התיכון ועמק זבולון במערב, ודרום לבנון בצפון. בקרב הקהילה הגאוגרפית בישראל מקובל לראות בגבול המדיני בין מדינת ישראל ללבנון כגבולו הצפוני של הגליל.

גבולות

קו הגבול בין הגליל העליון לגליל התחתון הוא בקעת בית כרם, שהיא עמק צר הנמשך ממזרח למערב במרכז הגליל. בעוד הגליל העליון מאופיין בהרים גבוהים, שהגבוה בהם הוא הר מירון, המתנשא לגובה 1204 מטרים, הגליל התחתון מאופיין בהרים נמוכים יחסית המופרדים על ידי עמקים רחבי ידיים. ההבחנה בין שני חלקי הגליל קדומה, ומוזכרת כבר במשנה: "מכפר חנניה (יישוב בבקעת בית כרם) ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין - גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין - גליל התחתון" (שביעית ט, ב).

כיום הגליל במובן הרחב מתייחס לכל השטח הישראלי מעברו הצפוני של הכרמל (לא כולל הגולן), כך שגם העמקים נכללים בו, אך אזור הקריות בדרך כלל לא נחשב לחלק מהגליל. הגדרה זו חופפת פחות או יותר את מחוז הצפון של משרד הפנים (לא כולל הגולן), אשר כולל גם חלק מרמות מנשה ליד יקנעם עילית אך לא את קריית טבעון שנחשבת לחלק מהגליל ואף יושבת על הקצה הדרום מערבי של הרי הגליל התחתון.

היסטוריה

טרום־היסטוריה

היישוב האנושי בגליל עתיק יומין. קיימות עדויות רבות להתיישבות בגליל כבר בתקופת האבן במערות ובאתרים תחת כיפת השמים.[1] אחד האתרים הארכאולוגיים הקדומים בישראל הוא מחצבת עברון שליד קיבוץ עברון.

בתקופה הנאוליתית התקיימו בגליל כפרים חקלאיים רבים , כגון יפתחאל, ביסמון וכפר החורש.

בגליל אותרו ממצאים רבים הנוגעים לתקופה הכלקוליתית. בפקיעין נמצאה מערת קבורה מתקופה זו. כיום ידוע על 22 יישובים נפרדים בגליל ההררי, כולם לצד מקורות מים, מן התקופה הכלקוליתית[2] (בהם באר צונם). באתרים נמצאו ממצאים קראמיים ייחודיים לאזור לצד ממצאים טיפוסיים לתקופה. בגליל התחתון לא הייתה נהוגה התיישבות סמוך לברכות, והתרבות הייתה שונה מן התרבות בגליל העליון.

תקופת הברונזה

תקופת הברונזה בגליל מאופיינת בתחילת העיור.

תקופת הברזל

בתקופת הברזל התיישבו בגליל בני ישראל, והוא נחלק בין נחלות שבט אשר במערב ושבט נפתלי במזרח. אזור עמק יזרעאל חולק בין נחלות שבט זבולון במערב ושבט יששכר במזרח. במקרא, השם "גליל" נזכר לראשונה בספר יהושע: ”וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי”,[3] ולאחר מכן בספר מלכים.[4] שלמה המלך העניק לחירם מלך צור עשרים ערים בארץ כבול בגליל: ”אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל” (ספר מלכים א', פרק ט', פסוק י"א).[5]

התקופה הפרסית וההלניסטית

החל בתקופה הפרסית ועד שלהי התקופה ההלניסטית חלקים גדולים מהגליל, וייתכן שלעיתים אף כולו, היו תחת השפעת הערים הפיניקיות (בעיקר צור וצידון), שהיו בעלות מעמד מיוחד בממלכה האחמנית.[6][7] באותה העת הגליל היה מיושב בדלילות, כאשר רוב תושביו ישבו במרכזים מבוצרים בשולי העמקים שבמרכז ובמערב. על-פי הממצא הארכאולוגי מתל אנפה, תל קדש ואתרים נוספים, האוכלוסייה הייתה בעיקרה אוכלוסייה פוליתאיסטית.[7]

סביב שנת 104 או 103 לפנה"ס, כבש את הגליל יהודה אריסטובולוס הראשון, מלך יהודה החשמונאית, וסיפח אותה לממלכה היהודית. בעקבות כך החל מעבר של יהודים רבים מיהודה לגליל. עדויות לגל התיישבות זה נמצאו באתרים כמו יודפת, מירון, ציפורי, שיחין, כנא, באר שבע הגלילית, צלמין, ממלח, מגדלא, ארבל, כפר חיטיא ובית מעון.[7]

היהודים שהגיעו לאזור הביאו עמם ידע מקצועי בתחום ייצור שמן הזית, מה שהביא להתפתחותה של תעשיית שמן זית רחבת היקף בגליל שנמשכה במאות השנים הבאות.

התקופה הרומית

לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי המצביא הרומי פומפיוס (63 לפנה"ס), התרחש גל שני ומשמעותי יותר של התיישבות יהודית באזור הגליל. בסוף המאה הראשונה לפנה"ס ובתחילת המאה הראשונה לספירה, נוסדו עיירות גדולות ומרכזיות בגליל, בהן כפר חנניה, פרוד, רביד, משכנא, וסבן.[8] על-פי עדויות בנות התקופה, בשלהי תקופת בית שני היה היישוב היהודי בגליל צפוף ופורה מאוד. יוסף בן מתתיהו כתב שהיו בגליל (בשנת 67 לספירה) 204 ערים וכפרים.[9]

לאחר מותו של הורדוס, הקיסר הרומי אוגוסטוס מינה את בנו, הורדוס אנטיפס, לטטראך (מושל) הגליל. אנטיפס הביא לתנופת בנייה בגליל: הוא בנה מחדש את העיר ציפורי,[10] ובשנת 18 או 19 לספירה, ייסד את העיר החדשה טבריה, אותה קרא על שם הקיסר הרומי טיבריוס. שתי הערים הללו הפכו למרכזיות ולחשובות שבערי הגליל.[11] ניכרת בהן השפעה יוונית-רומית, אך רוב תושביהן היו יהודים וכך גם היה צביון הערים.

ציפורי הקדומה, בירת הגליל בתקופה הרומית

בשנת 66 לספירה פרץ ביהודה המרד הגדול נגד רומא, ובשנת 67 הגיע לגליל המצביא הרומי אספסיאנוס, בראש צבא של כ-60,000 איש. יישובים רבים ברחבי הגליל נכנעו לרומאים באופן מיידי ללא שום קרב, אם כי ביישובים אחרים הרומאים נאלצו להשתמש בכוח על מנת להכניעם. יוסף בן מתתיהו, שהתמנה בראשית המרד למפקד המרד בגליל ולאחר התבוסה ביודפת ערק לצד הרומי, סיפק בכתביו תיאורים מפורטים בעיקר על המצור שערכו הרומאים ביודפת ובגמלא, ועל הקרבות בטריכאי.

תל יודפת בגליל התחתון, מעוז המורדים היהודים באזור בימי המרד הגדול

התקופה הרומית המאוחרת

מרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנים 132 עד 136 לספירה, התרחש ככל הנראה באזור יהודה בלבד, ולא התפשט לחלקי הארץ האחרים. הדיכוי הרומי של המרד הוביל לחורבן אדיר ביהודה, ורבים נהרגו, נעקרו מבתיהם, נסו או נמכרו לעבדות, והאזור רוקן מיושביו. לאחר המרד, עבר מרכז הכובד של העם היהודי בארץ מיהודה לגליל, ולשם עברה גם הסנהדרין.

התרבות, היצירה והדומיננטיות הפוליטית היהודית בגליל הגיעה לשיאה בשלהי המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית לספירה. בציפורי שבגליל חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה. על-פי הכתוב בספרות חז"ל, מנהיגותו הייתה בעלת השפעה רבה על יהודי ארץ ישראל, יהודי הגולה, וכן הוא היה בעל קשרים קרובים עם הממסד הרומי.

מסקרים ארכאולוגיים שנערכו באזור ניכר שיא התיישבותי בגליל באותה התקופה.[12] תעשיית שמן הזית בגליל שהחלה עוד בתקופת החשמונאים משתקפת בכתבי יוסף בן מתתיהו ובמקורות תנאיים ואמוראיים.

בית הכנסת העתיק בארבל, על רקע מצוק הארבל

התקופה הביזנטית

לאחר חתימת המשנה, שחתמה גם את תקופת התנאים, החלה תקופת האמוראים. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי, ורוב החכמים ושמות היישובים שנזכרים בו מקורם בגליל. ברחבי הגליל אותרו עשרות רבות של בתי כנסת מתקופת התלמוד, בעיקר באזור הכנרת. בתקופה הרומית ביזנטית נחשבה רמת הגולן מבחינה גאוגרפית כחלק מהגליל.[13]

בערך באמצע המאה הרביעית לספירה, חיבור ועריכת התלמוד הירושלמי נעצרו בפתאומיות.[14][12] באזור כולו ניכרת דעיכת אוכלוסין במהלך המאה הרביעית, ומספר גדול של יישובים ננטשו. הארכאולוג עוזי ליבנר הציע לקשר את משבר יישובי זה לסוף תקופת האמוראים, התנצרות האימפריה הרומית ובתוכה ארץ ישראל, הפסקת פעילותם של לפחות חלק מבתי המדרש באזור, והפיכת הגליל מאזור המתאפיין בהתיישבות יהודית צפופה לאוסף של קהילות יהודיות וביניהן אזורים לא יהודיים.

במקביל לדעיכת היישוב היהודי, בולטת במהלך התקופה הביזנטית התפשטות של היישוב הנוצרי. מספר יישובים נוצריים נבנו בסמוך או על גבי יישובים שננטשו. ממקורות היסטוריים עולה כי יישובים כדוגמת ראמה, מגדלא, כפר כנא, דבורייה ואכסאל, שבעבר גרה בהן אוכלוסייה יהודית, היו עתה יישובים נוצריים או שגרה בהם אוכלוסייה נוצרית משמעותית. הגליל באותה העת מתאפיין הפרדה כמעט מוחלטת בין יישובים יהודיים ונוצריים, למעט שני המקרים יוצאי הדופן של נצרת וכפר נחום, כנראה בשל קדושתם במסורת הנוצרית.[12]

ליבנר מציע כי מקורה של האוכלוסייה הנוצרית לא ביהודים שהתנצרו, היות שהמקורות האמינים המעטים מהתקופה שכן מתארים התנצרות יהודים בארץ ישראל הביזנטית מתייחסים לאנשים פרטיים ולא לכפרים שלמים (בשונה, למשל, מעדויות לגבי אזורים במערב האימפריה).[12] על-פי ספראי וליבנר, דעיכת האוכלוסייה היהודית והתפשטות האוכלוסייה הנוצרית היו שני אירועים נפרדים שהתרחשו בזמנים שונים. בגליל המזרחי נשמר הרוב היהודי לפחות עד המאה השביעית לספירה.[15]

התקופה האסלאמית המוקדמת

במאה ה-7, בעקבות המלחמות שקדמו לכיבוש הערבי וכן בעקבות השלטון הערבי שהביא חורבן על היישובים הנוצריים והיהודיים בגליל ירד מעמדה של הגליל כיצרנית שמן זית. מרכז הכובד של ייצור השמן במזרח התיכון עבר באותה תקופה לקפריסין אשר לא נכבשה על ידי הערבים.[16]

בעקבות הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, הגליל הפך לחלק מג'ונד אל-אורדון ("המחוז הצבאי של ירדן"), שבתורו היה חלק מבלאד א-שאם ("סוריה הגדולה"). הערים המרכזיות במחוז היו טבריה ששימשה בירת המחוז, וכן קדס, ביסאן, עכו, ספוריה וכאבול.[17] הגאוגרף הערבי אל-יעקובי בן המאה ה-9 כינה את האזור בכתביו "ג'בל אל-ג'ליל" ("הר הגליל"), וכתב כי תושביו היו ערבים משבט אמילה.[18]

באותה העת, החל תהליך הסתערבות והגירה שבסיומו כמעט נכחד היישוב היהודי בגליל, ולא חודש בצורה מסיבית עד ראשית ההתיישבות בהובלת יהודי אירופה מהתנועה הציונית במאה ה-19. בגליל התחתון ובגליל המערבי תהליך זה הושלם כבר בתקופה המוסלמית המוקדמת, אך בגליל העליון הוא נמשך עד התקופה הממלוכית, עת התרחשה התיישבות של מוסלמים סונים ובהם מטיפים סופים באזור צפת, ואלו שיחקו תפקיד משמעותי בהמרת דתם של תושבי האזור.[19]

במאה העשירית נכבש האזור על-ידי השושלת הפאטמית, שושלת של שליטים מאמיני האסלאם השיעי. מהאסלאם השיעי פרשו בהמשך חסידי הכליף הפאטמי השישי אל-חאכם, שראו בו את התגלמות הרוח הא-לוהית, וכך נוסדה הקבוצה האתנית-דתית של הדרוזים, שמרכזה בהר הלבנון וכן התיישבה בגליל העליון ובכרמל.

התקופה הצלבנית, האיובית, הממלוכית והעות'מאנית

בתקופה הצלבנית, הגליל סופח לנסיכות הגליל, אחת מארבע הסניוריות העיקריות שהיו כפופות לממלכת ירושלים. סלאח א-דין הצליח לכבוש כמעט את כל חלקי ממלכת הצלבנים, אך זו בהמשך התאוששה וסביב שנת 1191 הצליחה להשתלט מחדש על מישור החוף ולקבוע את בירתה בעיר הנמל עכו.

מפרץ עכו

כמות מצומצמת של יהודים חזרה לגליל כבר במאה ה-11, אבל עדויות של ממש לגבי חידוש היישוב היהודי בצפת ישנן רק מהמאה ה-13. יהודים עלו בהדרגה לאזור לאחר חורבנן של צור ועכו בשנת 1291, וביתר שאת לאחר גירוש ספרד בשנת 1492. היישוב היהודי בטבריה חודש רק במאה ה-18.

צפת

תקופת המנדט הבריטי

בשנת 1946 אירעה העלייה לביריה, בו החליטו שלטונות המנדט הבריטי להגדיר את היישוב ביריה הסמוך לצפת כ"שטח צבאי מוחזק", לאחר שחבריה נעצרו על ידי השלטונות בגלל אחזקת נשק לא חוקית.

היישוב הגיב בעלייה המונית של אלפים אל ביריה, אל מול התנגדותו של הצבא הבריטי. העלייה נערכה על ידי חניכי תנועות הנוער, פועלים וחיילים משוחררים, בליל י"א באדר התש"ו, אם במטרה להסמיך את האירוע למאורעות תל-חי, ואם במטרה להסוות את האירוע כעלייה השנתית של בני נוער לתל-חי. בתחילה גילו הבריטים התנגדות עיקשת, ופיזרו את המתיישבים בטנקים ושריוניות. לאחר הפעם השנייה שעלו המונים למקום הסכימו שלטונות המנדט לקיומו של יישוב של קבע במקום.

הגליל אחרי קום המדינה

במבצע חירם כבש צה"ל את הגליל העליון מכוחות צבא ההצלה של קאוקג'י. מאז עשו מוסדות המדינה מאמצים רבים לאכלסו ביהודים בניסיון להגיע לרוב יהודי באזור.

לאורך כל ההיסטוריה היה הגליל התחתון מיושב יותר מאשר הגליל העליון. האוכלוסייה הערבית שחיה בארץ התיישבה למרגלות הגבעות ועיבדה את האדמות. בגליל העליון הייתה התיישבות חקלאית מועטה, וכן התגוררה שם אוכלוסייה דרוזית. העיר צפת בגליל העליון נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש ולכן תמיד משכה אליה אוכלוסייה דתית. מייחסים לצפת את מקור התפתחותה של תורת הקבלה. עם קום המדינה, החלה התיישבות בגליל, הוקמו עיירות לעולים חדשים ובמשך השנים התבצעו מספר תוכניות ליישוב יהודים בגליל (לדוגמה מבצע סו"ס[20]). בשנות ה-80 הוקמו יישובים קהילתיים רבים בגליל במטרה לנסות ולשנות את הדמוגרפיה של הגליל. תוכנית זו כונתה "יהוד הגליל", היות שאחוז אוכלוסיית המיעוטים ובמיוחד בגליל התחתון גבוה, דבר העלול לערער את שליטת ישראל בו, גם במסמך קניג מפורטים דרכים לייהוד הגליל וצמצום האוכלוסייה הערבית באזור.

ב-2011, יצא השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום בקריאה "לייהד את הגליל".[21]

גאוגרפיה

הגליל העליון

ערך מורחב – הגליל העליון

הגליל העליון משתרע על כ-800 קמ"ר. יש בו נופים הרריים המכוסים בצמחייה רבה - בעיקר חורש ים-תיכוני. ההרים הם גבוהים ותלולים וביניהם עמקים עמוקים וצרים. באזור יש צורות נוף קרסטיות. הגליל העליון מגיע לגובה מרבי של 1208 מ' מעל פני הים (הר מירון).

שלג במושב דלתון שבגליל העליון

אקלים הגליל העליון הוא אקלים ים תיכוני. הקיץ חם ויבש והחורף גשום מאוד וקר. זהו החבל הגשום ביותר בארץ, וקר יחסית לשאר חלקי הארץ.

הגליל התחתון

ערך מורחב – הגליל התחתון

האקלים בגליל התחתון הוא אקלים ים תיכוני אך כמות המשקעים באזור קטנה יותר. לעומת הגליל העליון, בגליל התחתון ההרים נמוכים ועגולים, ומכוסים ביערות אלונים, בצמחייה רבה וביניהם עמקים רחבים. רוב הרי הגליל התחתון עשויים גיר רך, ורק המדרונות המזרחיים מכוסים בזלת. חלקים גדולים מהגליל התחתון מהווים שטח חקלאי.

הר תבור
רכסי הגליל התחתון נשקפים מעמק יזרעאל

רמת כורזים

ערך מורחב – רמת כורזים

עמק החולה

ערך מורחב – עמק החולה

עמק יזרעאל

ערך מורחב – עמק יזרעאל

עמק בית שאן

ערך מורחב – עמק בית שאן

עמק הירדן

ערך מורחב – עמק הירדן

ארץ כינרות

ערך מורחב – ארץ כינרות

הר הגלבוע

ערך מורחב – הר הגלבוע

הגליל המערבי

ערך מורחב – הגליל המערבי

הגליל המערבי הוא כינוי רווח לאזור שכולל את החלק המערבי של הרי הגליל העליון, מישור חוף הגליל שממערב להם, וכן לרוב גם את צפון מערב הגליל התחתון.

אצבע הגליל

ערך מורחב – אצבע הגליל

"אצבע הגליל" הוא כינוי לשטח ישראל הבולט צפונה אל תוך לבנון, אשר כולל את עמק החולה ואת הרי נפתלי של הגליל העליון.

אפיק נחל ליד ראש פינה

אתרים

בגליל ישנם עשרות קברי צדיקים, בעיקר מתקופת התנאים, שהמרכזי שבהם הוא קבר רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר במירון, וציונו של התנא רבי מאיר בטבריה.

בבית הקברות העתיק בצפת קבורים האר"י ורבנים נוספים מתקופתו, כדומת רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. כמו כן, אותרו ברחבי הגליל עשרות בתי כנסת מתקופת התלמוד.

ברחבי הגליל פזורים מגוון אתרי פולחן המזוהים עם דמויות מן המקרא. על-פי מיכאל ארליך, ייתכן שאתרים אלו מקורם באוכלוסייה היהודית בגליל שנותרה בארץ והתאסלמה ערב מסעות הצלב, אך שימרה את המסורות האלו גם לאחר שהמירה את דתה.[22]

קבר רבי עקיבא בבית מעון, טבריה עילית, על רקע הכנרת

דמוגרפיה

תושבי הגליל מתחלקים בין ארבע נפות (הנתונים נכונים לשנת 2015, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה):

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימסע מדריך למטייל בוויקימסע: הגליל
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הגליל
מפות

הערות שוליים

  1. ↑ אברהם רונן, גליל-התקופות הפרהיסטוריות. בתוך: א. שטרן (עורך ראשי), האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992, עמ' 323.
  2. ↑ דינה שכם, הגליל העליון והגליל התחתון בתקופה הכלקוליתית, חידושים בחקר הגליל (כנס), 2004, באתר רשות העתיקות
  3. ↑ ספר יהושע, פרק כ', פסוק ז', וכן ספר יהושע, פרק כ"א, פסוק ל"ב, ספר דברי הימים א', פרק ו', פסוק ס"א.
  4. ↑ ספר מלכים א', פרק ט', פסוק י"א.
  5. ↑ ספר מלכים א', פרק ט', פסוקים י"א-י"ג; ראו גם ספר דברי הימים ב', פרק ח', פסוק ב', יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3
  6. ↑ רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 53
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Leibner, Uzi (2009). Settlement and History in Hellenistic, Roman, and Byzantine Galilee: An Archaeological Survey of the Eastern Galilee (באנגלית). Mohr Siebeck. pp. 321–324, 362–371, 396–400, 414–416. ISBN 978-3-16-151460-9.
  8. ↑ Leibner, Uzi (2009). Settlement and History in Hellenistic, Roman, and Byzantine Galilee: An Archaeological Survey of the Eastern Galilee (באנגלית). Mohr Siebeck. pp. 321–324, 362–371, 396–400, 414–416. ISBN 978-3-16-151460-9.
  9. ↑ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 45.
  10. ↑ Casey, Maurice (2010). Jesus of Nazareth: An Independent Historian's Account of His Life and Teaching. New York City, New York and London, England: T & T Clark. pp. 164–169. ISBN 978-0-567-64517-3.
  11. ↑ Sanders, E. P. (1993). The Historical Figure of Jesus. London, England, New York City, New York, Ringwood, Australia, Toronto, Ontario, and Auckland, New Zealand: Penguin Books. pp. 20–22. ISBN 978-0-14-014499-4.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 Leibner, Uzi (2009). Settlement and History in Hellenistic, Roman, and Byzantine Galilee: An Archaeological Survey of the Eastern Galilee (באנגלית). Mohr Siebeck. pp. 321–324, 362–371, 396–400, 414–416. ISBN 978-3-16-151460-9.
  13. ↑ זהר עמר ומיכאל ארליך, היחס בין הגליל והגולן בתקופה הרומית-סביזאנטית ובימי הביניים המוקדמים, סיני קטז, תשנ"ה, עמ' קפד-קפו
  14. ↑ Sussmann 1990: 67–103
  15. ↑ Leibner, Uzi. "Settlement and Demography in Late Roman and Byzantine Eastern Galilee" (באנגלית). {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  16. ↑ מרדכי אביעם, ‏ראשית הייצור הנרחב של שמן זית בגליל בעת העתיקה, קתדרה 73, תשרי תשנ"ה, ספטמבר 1994, עמודים 26-35
  17. ↑ Le Strange, Guy. (1890) Palestine Under the Moslems pp. 30–32.
  18. ↑ Strange, le, G. (1890). Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500. Committee of the Palestine Exploration Fund. p. 77.
  19. ↑ Ehrlich, Michael (2022). The Islamization of the Holy Land, 634-1800. Leeds, UK: Arc Humanities Press. pp. 57–76. ISBN 978-1-64189-222-3. OCLC 1302180905.
  20. ↑ "מיבצע סוס" – החל לדהור, מעריב, 24 באוגוסט 1964; יואל דר, זרעית – מושב שני במסגרת "מבצע סוס", דבר, 8 בספטמבר 1967.
  21. ↑ קובי נחשוני, נחנכה ישיבת ההסדר בעכו: "העיר תשאב יהודים", באתר ynet, 4 ביולי 2011
  22. ↑ Ehrlich, Michael (2022). The Islamization of the Holy Land, 634-1800. Leeds, UK: Arc Humanities Press. pp. 3–4, 65–66. ISBN 978-1-64189-222-3. OCLC 1302180905.


אזורים בארץ ישראל
רמת הגולן וסביבתה הר חרמון • טרכון • חורן • הבשן • רמת הגולן
הגליל והעמקים הגליל העליון • אצבע הגליל • הגליל המערבי • הגליל התחתון • עמק יזרעאל • עמק חרוד • בקעת בית שאן
מישור החוף מישור החוף הצפוני • הכרמל • חוף הכרמל • השרון • מישור חוף יהודה • גוש דן • מישור החוף הדרומי
הבקע הסורי-אפריקני בקעת הירדן • עמק החולה • ארץ כינרות • עמק הירדן • הערבה • בקעת ים המלח
מרכז שדרת ההר המערבית הגלבוע • השומרון • הרי בנימין • הרי ירושלים • גוש עציון • השפלה • יהודה • מדבר יהודה • הר חברון
שאר עבר הירדן הגלעד • ארץ המישור • עמון • מואב • הרי אדום
הנגב הנגב הצפוני • חבל אשכול (חבל הבשור) • בקעת באר שבע • מכתשים בנגב • הר הנגב • מדבר פארן • הרי אילת
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הגליל36394543Q83241

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הגליל&oldid=2287444"