אעראב
| אלפבית פרסי | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ا | ب | پ | ت | ث | ج | چ | |||||||||||
| ح | خ | د | ذ | ر | ز | ﮊ | |||||||||||
| س | ش | ص | ض | ط | ظ | ع | |||||||||||
| غ | ف | ق | ک | گ | ل | م | |||||||||||
| |||||||||||||||||
| סימנים נוספים | |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| אֶעְרָאבּ | |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
אֶעְרָאבּ לסירוגין: חַרַכּאת (בפרסית: اعراب, תעתיק: eʿrāb) הוא מכלול הסימנים הדיאקריטיים המשמשים לציון תנועות קצרות והגייה מדויקת בכתב הפרסי. מקור המונח בערבית, שבה הוא מציין גם את מערכת הנטייה התחבירית, אך בפרסית משמש המונח בעיקר לציון סימני התנועות (המקבילים לתשכיל בערבית).
בפרסית מודרנית, השימוש באֶעְרָאבּ מוגבל יחסית, והוא מופיע בעיקר בטקסטים דידקטיים, דתיים או בלשניים, שבהם יש צורך בהבהרת ההגייה. בכתיבה היומיומית, תנועות קצרות אינן מסומנות בדרך כלל, והקורא מסתמך על ההקשר להבנת ההגייה הנכונה.[1]
מקור המונח
המונח אֶעְרָאבּ נגזר מן השורש הערבי ع־ر־ب, הקשור לרעיון של הבהרה, פירוט או הבעה מדויקת. בערבית הקלאסית, המונח מתייחס למערכת סימנים תחביריים המציינים את תפקיד המילה במשפט, כגון נושא או מושא.
עם אימוץ האלפבית הערבי בפרסית, הושאל גם המונח, אך משמעותו הצטמצמה לשימוש בדיאקריטיקה לציון תנועות בלבד, ללא ההיבט התחבירי הקיים בערבית.[2]
סימני האֶעְרָאבּ
מערכת האֶעְרָאבּ בפרסית כוללת מספר סימנים עיקריים:
תנועות קצרות
- ـَ – זבר (zabar) → /a/
- ـِ – זיר (zir) → /e/
- ـُ – פיש (pīš) → /o/
סימנים אלה נכתבים מעל או מתחת לאות, ומציינים תנועות קצרות שאינן מיוצגות בכתב הרגיל.
סימנים נוספים
- ـْ – ג'זם (jazim) → מציין היעדר תנועה
- ـّ – תשדיד (tashdīd) → הכפלת עיצור
- آ – מד (madd) → תנועה ארוכה מודגשת
בניגוד לערבית, סימני תנווין (ـً ـٍ ـٌ) אינם בשימוש בפרסית.
תפקיד במערכת הכתב
הכתב הפרסי הוא כתב עיצורי (אבג'ד), ולכן אינו מציין בדרך כלל תנועות קצרות. האֶעְרָאבּ משלים את החסר הזה כאשר יש צורך בהבהרה, במיוחד במצבים שבהם מילה יכולה להיקרא ביותר מצורה אחת.
עם זאת, השימוש המוגבל באֶעְרָאבּ בפרסית משקף את העובדה שהשפה אינה תלויה בו לצורך הבנת המשמעות, בניגוד לערבית הקלאסית, שבה לסימנים אלה יש גם תפקיד תחבירי.
הבדלים בין פרסית לערבית
למרות הדמיון בין מערכות הסימנים, קיימים הבדלים מהותיים:
- בפרסית, האֶעְרָאבּ אינו משמש לציון נטייה תחבירית
- אין שימוש בתנווין
- התנועות מיוצגות באופן שונה (e, o במקום i, u בערבית)
- השימוש הכולל בדיאקריטיקה מצומצם בהרבה
הבדלים אלה משקפים את התאמת מערכת הכתב הערבית לצורכי השפה הפרסית.
שימושים מודרניים
האֶעְרָאבּ מופיע בעיקר בהקשרים הבאים:
- ספרי לימוד ללומדי פרסית
- טקסטים דתיים או קלאסיים
- מילונים
- פרסומים אקדמיים
במקרים אלה, הסימנים מסייעים להבטיח קריאה מדויקת, במיוחד עבור קוראים שאינם דוברי השפה כשפת אם. שמם של הסימנים בערבית ובפרסית – שונה.
שימוש דיגיטלי
סימני האֶעְרָאבּ מקודדים בתקן יוניקוד כחלק מבלוק הכתב הערבי. הם נחשבים לסימנים משולבים (combining characters), כלומר הם נכתבים מעל או מתחת לאותיות ואינם עומדים בפני עצמם.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Lazard, Gilbert. A Grammar of Contemporary Persian. Mazda Publishers, 1992.
- Windfuhr, Gernot. The Iranian Languages. Routledge, 2009.
הערות שוליים
אעראב42986242