אריה נאור

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריה נאור
אריה נאור במכון ז'בוטינסקי, 2011
אריה נאור במכון ז'בוטינסקי, 2011
לידה 4 בינואר 1940 (גיל: 84)
מדינה ישראלישראל ישראל
בת זוג מרים נאור
מזכיר הממשלה ה־6
13 ביולי 19774 באפריל 1982
(4 שנים ו־38 שבועות)
תחת ראש הממשלה מנחם בגין

אריה נאור (נולד ב-4 בינואר 1940, כ"ג בטבת ה'ת"ש) הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה, לשעבר ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה. כיהן כמזכיר הממשלה בשנים 19771982. שימש כחבר המרכז וההנהלה של תנועת החרות, וכעורך חדשות ב"קול ישראל".

ביוגרפיה

אריה נאור נולד ליהודה נאור ואסתר רזיאל-נאור, חברי האצ"ל שאף נעצרו עקב פעילותם זו.[1] למד בבית הספר התיכון צייטלין בתל אביב. קיבל תואר ראשון בפילוסופיה ובהיסטוריה של עם ישראל בפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בירושלים (1969), תואר שני (בהצטיינות) במדע המדינה, האוניברסיטה העברית (1990) ותואר שלישי האוניברסיטה העברית (1997).[2] עבד כעיתונאי בעיתונים חרות והיום.[3] בשנת 1969 היה עוזרו של שר הפיתוח, חיים לנדאו, ולאחר פרישת גח"ל מהממשלה עבר לעבוד כעורך חדשות בקול ישראל. כמו כן היה חבר מרכז הליכוד.[4]

עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977, מונה נאור על ידי מנחם בגין למזכיר הממשלה,[2] ושימש בתפקיד זה חמש שנים. נאור היה איש סודו של בגין, והרבה לייצג את הממשלה באמצעי התקשורת. במרץ 1981 פרץ עימות חריף בין נאור לעיתונאי רענן לוריא, על רקע האשמות של לוריא שנאור הציע להדליף לו מידע סודי.[5] בתחילת 1982 הודיע נאור על התפטרותו,[6] וזו נכנסה לתוקף באפריל 1982.

באוקטובר 1982, לאחר פרישתו, הורשע בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בעבירות של התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה: התערבות בעניינים לא לו, תוך סיכון יחסי החוץ של המדינה (העברת מידע לעיתונאי רענן לוריא שעשוי היה לסייע לרונלד רייגן בבחירות בארצות הברית), והצגת תמונה מעוותת של שיחותיו עם רענן לוריא.[7]

בזמן כהונתו של שמעון פרס כשר החוץ בממשלת האחדות הלאומית, הצטרף נאור לוועדת הסברה שמינה פרס במשרד החוץ שנועדה לקדם ועידה בין לאומית למען שלום עם ירדן ומתן לגיטימציה למלך חוסיין. בעקבות כך, הועמד נאור לדין חברים בקרב תנועת הליכוד, שביקשה ממנו לפרוש מן הוועדה או לפרוש מחברותו במרכז הליכוד. נאור, שהסכים עם פרס בנושא זה, העדיף להמשיך לכהן בוועדה של משרד החוץ, ופרש מן הליכוד[8].

עם פרישתו פנה למחקר אקדמי ולכתיבה פובליציסטית, שימש כמרצה למדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחבר הסגל האקדמי של האוניברסיטה. היה ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה. הוא יו"ר הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי בישראל והעורך הראשי של מפעל ההוצאה לאור של כתביו האידאולוגיים של זאב ז'בוטינסקי.

חיים אישיים

נאור הוא בנה של אסתר רזיאל-נאור, חברת הכנסת מטעם חרות וגח"ל בין השנים 19491973, ואחיינו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, שנשלח על ידי המודיעין הבריטי לעיראק ונהרג שם במאי 1941. הוא נישא למרים נאור, לימים נשיאת בית המשפט העליון, ממנה התאלמן בשנת 2022, ולהם שני בנים תאומים. מתגורר בירושלים.

מספריו

  • בגין בשלטון, ידיעות אחרונות. (1984)
  • ממשלה במלחמה - תפקוד ממשלת ישראל במלחמת לבנון, ידיעות אחרונות. (1986)
  • כתובת על הקיר - לאן מוליך הליכוד, ידיעות אחרונות. (1988)
  • דוד רזיאל, ידיעות אחרונות. (1990)
  • ארץ ישראל השלמה - אמונה ומדיניות, זמורה.(2001) זוכה פרס בהט.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריה נאור בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ יהודה לפידות, נאור, אסתר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
  2. ^ 2.0 2.1 אריה נאור מזכיר הממשלה, דבר, 14 ביולי 1977
  3. ^ דניאל בלוך, אריה נאור מצעירי חרות יתמנה מזכיר הממשלה, דבר, 21 ביוני 1977
  4. ^ אתר למנויים בלבד דליה קרפל, איך תיראה כהונת מרים נאור כנשיאת בית המשפט העליון? דיוקן, באתר הארץ, 2 בינואר 2015
  5. ^ דניאל בלוך, נאור: קישקוש של קריקטוריסט; לוריא: נאור משקר מאלף ועד תו, דבר, 13 במרץ 1981, המשך
    זמיר ממליץ להעמיד את נאור לדין משמעתי, דבר, 4 במאי 1981
  6. ^ דן מרידור - מועמד למזכיר הממשלה, דבר, 1 בינואר 1982
  7. ^ ברוך מאירי, "הידיעה שמסר נאור ללוריא עלולה היתה לגרום נזק למדינה ולממשלה", מעריב, 27 באוקטובר 1982
    "בי"ד משמעתי נזף במזכיר הממשלה לשעבר", הארץ, 19 בנובמבר 1982; "נאור הודה במסירת מידע על שיחת קארטר-שמידט ללוריא, "הארץ", 14 במאי 1982
  8. ^ קול מן העבר - שיחה עם אריה נאור | כאן 11 לשעבר רשות השידור, נבדק ב-2022-08-22


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0