אריה שנארי
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
אריה שנארי (שנידרמן) (1899, דניפרופטרובסק, האימפריה הרוסית (אוקראינה) - 1977) היה פעיל ציוני.
תקופת הציונות ברוסיה
בשנת 1915 בהיותו תלמיד תיכון, הוזמן אריה שנארי ביחד עם יתר התלמידים היהודים של העיר לעבודת עזרה ליהודים פליטי מלחמה. עבודה זו קירבה אותו להשקפה ציונית. ב-1916 הצטרף לקבוצת תלמידים ציונים אשר עסקה, בהדרכתו של ישראל בר יהודה (אידלסון), בלימודי היסטוריה וספרות יהודיים. אריה שנארי נבחר לוועד הקבוצה. ב-1917 נתקבל בתור חבר ל"צעירי ציון" (קבוצה שהצטרפה ל"חלוץ") ונבחר לוועד העירוני של המפלגה. אריה התמסר במיוחד לעבודה תרבותית והשתייך לקבוצת פעילים בארגון תעמולה וערבי קריאה והרצאות ספרותיים במועדון המפלגה בעיר ובסביבתה.
ב-1917, לאחר סיום חוק לימודיו בתיכון נתקבל לפקולטה למשפטים באוניברסיטת אודסה (את לימודיו האוניברסטיים סיים בשנת 1922).
לפעולה ציונית במחתרת הצטרף באודסה בשנת 1918 ונתמנה על ידי "צעירי ציון" למדריך באחת משכונות העיר ומדי שבוע קרא הרצאות על תולדות הציונות והאידאולוגיה של המפלגה.
ב-1919 ביקר בתור שליח הוועד הגלילי של המפלגה במושבות יהודיות ובערי שדה בפלך פרסונסק, ארגן את סניפי המפלגה והרצה על נושאים ציוניים. בשנה זו נבחר לוועד העירוני של "צעירי-ציון" באודסה, והיה לאחד מדוברי המפלגה בשאלות האידאולוגיה.
בשנת 1921 נתמנה על ידי "צעירי ציון" בתור נציג המפלגה בוועד המרכזי הכלל רוסי של "החלוץ" הבלתי-לגאלי וביחד עם שמואל שניאורסון[דרושה הבהרה] היה פעיל בארגון "החלוץ", העלייה וענייני התעמולה.
בתור חבר "ועד העזרה ליהודי רוסיה", בראשותו של המשורר שאול טשרניחובסקי, היה פעיל בעבודת עזרה בשנות הרעב (1920 - 1921).
בשנת 1922 בוועידה השלישית הכלל רוסית של "צעירי ציון" בקייב נבחר למרכז הכלל רוסי של המפלגה ולאחר שהסובייטים אסרו את חברי המרכז, ארגן מחדש את מוסדות המפלגה באודסה ונבחר ליו"ר הוועד העירוני.
בשנת 1922 גם נבחר על ידי מליאת המרכז ל"שלישית חירום" אשר קיבלה את סמכויות הוועד המרכזי הכלל רוסי (במקרה של מאסר חברי הוועד) ורכזה בידיה את כל ענייני הנהלת המפלגה בכל רחבי רוסיה. אריה שנארי ביקר בשם המרכז בערים ועיירות רבות באוקראינה וגם במוסקבה ובפטרוגרד. זמן קצר גר במוסקבה וארגן שם את הוועד הגלילי של המפלגה למרחב רוסיה הצפונית.
בשנת 1923 נתגלה על ידי הגה-פה-או הסובייטי בדירת הסתר שלו בקייב והוא נאסר באשמת "פעולה קונטרורבולוציונית (נגד המהפכה) וקשר עם ארצות קפיטליסטיות באירופה", לפי פסק דין אדמיניסטרטיבי (מנהלי- כלומר, ללא משפט) של הממשלה הסובייטית בחרקוב נשלח לשלוש שנות גלות בסיביר. לאחר טלטולים בתשעה בתי-כלא של ערים שונות, הובא לחבל נרים בצפון סיביר. הוא ועוד שני חברי "צעירי-ציון" היו הציונים הראשונים אשר הוגלו על ידי הסובייטים לסיביר.
כעבור שנה, בהתערבות גב' יקָטַרִינַה פֶּשְקוֹבָה (אשתו של הסופר מקסים גורקי), שפעלה למען שחרור אסירים פוליטיים, הוחלף פסק דינם של אריה וחבריו לגירוש מרוסיה.
התקופה בארץ ישראל
בינואר 1925 עלה לארץ ישראל. שנארי התחיל לעבוד בעיריית תל אביב והגיע לתפקיד של מנהל משרדי מחלקת ההנדסה.
אריה היה בין מארגני וראשי קבוצת "העמלנים" אשר עזבה את "הפועל הצעיר", ארגנה את "הסתדרות הציונים העמלנים" וכעבור זמן-מה הצטרפה לתנועת הציונות הרוויזיוניסטית.
עם כניסתו של אריה להצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים) ארגן את הפועלים הרוויזיוניסטים בארץ ונבחר למזכיר הכללי של "גוש העבודה הרוויזיוניסטי", היה בין מניחי היסוד של תנועת העבודה הלאומית. אריה שנארי היה כתב "רזסוויט" הפריזאי במשך כל שנות קיומו של העיתון ומדי שבוע פרסם מאמרים ופיליטונים על תנועת העבודה, מאורעות בארץ ועל התיאטרון הארץ ישראלי.
בשנת 1923 נבחר לחבר הוועד המרכזי של הצה"ר, בראשותו של ישראל רוזוב. לאחר הפירוד בקטוביץ ב-1933, עזב את התנועה הרוויזיוניסטית והיה בין מארגני מפלגת המדינה העברית והמזכיר הכללי של המרכז. בגלל חילוקי דעות על דרכה של מפלגת המדינה, עזב כעבור זמן מה את המפלגה ובכלל פרש מעבודה מפלגתית, אולם נשאר נאמן לתורתו המדינית של זאב ז'בוטינסקי והמשיך ללחום בעד רעיונותיו במאמריו הרבים בכל שנות חייו בארץ. בשנת 1939 היה חבר הנהלת "הליגה למען ממשלה עברית בגולה" מיסודה של עו"ד אברהם וינשל.
בשנת 1958 ביחד עם ש. גפשטיין ופרופ' ערי ז'בוטינסקי עסק בעריכת חמשת הספרים האחרונים של "כתבי זאב ז'בוטינסקי" ובשנה זו הצטרף להנהלת "מכון ז'בוטינסקי" ונמנה בין פעילי המכון.
אריה כתב מאמרים רבים שרובם אף תורגמו לגרמנית וליידיש ופורסמו בחוץ-לארץ, אריה גם כתב מאמרים ברוסית.
אריה שנארי נפטר בשנת 1977.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "אריה שנארי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3801
