ארצ'ר (משחית טנקים)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה מייצרת |
 בריטניה |
| שנת ייצור | 1943 |
| דגם עוקב | אוונג'ר |
| מערכה מרכזית | מלחמת העולם השנייה, מבצע קדש |
| מידע טכני | |
| אורך | 6.72 מ' |
| רוחב | 2.76 מ' |
| גובה | 2.25 מ' |
| משקל | 15 טון |
| מהירות | 32 קמ"ש על כביש, 8 קמ"ש בשטח |
| טווח פעולה | 140 ק"מ |
| מנוע | מנוע בנזין, GMC 6-71, 6 צילינדרים, 190 כוחות סוס. |
| שריון | 60-14 מ"מ פלדה |
| צוות | 4 |
| מערכות נשק | |
| חימוש עיקרי | תותח 17 ליטראות |
| חימוש משני | מקלע ברן |
הארצ'ר (Archer, מאנגלית: קַשָת), או בשמו המלא וולנטיין, תותח מתנייע 17 ליטראות, סימן 1, ארצ'ר היה משחית טנקים בריטי מתקופת מלחמת העולם השנייה. הארצ'ר נבנה על בסיס תובת טנק החי"ר הבריטי ולנטיין.
תכנון ופיתוח
תותח ה-17 ליטראות פותח על ידי הבריטים על מנת לשמש כתותח לטנקים, אולם בעת כניסתו לשירות לא היה בידי הבריטים טנק בעל צריח שהיה גדול מספיק לשאת את התותח, מפאת ממדיו הגדולים ומשקלו הרב. היו מספר פרויקטים לכלים שנועדו לשאת את התותח החדש, בהם משחית טנקים חדש שהתבסס על טנק הצ'רצ'יל והסבה של משחית הטנקים האמריקאי M10 שזכתה לכינוי אכילס[1], אך פרויקטים אלה לא היו זמינים בעת כניסתו של התותח לשירות.
כדי לגשר על הפער המבצעי, הציגו הבריטים פרויקט נוסף אשר בחן את האפשרות לביצוע הסבה על בסיס תובות של טנקים מיושנים. במסגרת פרויקט זה נבחנו תובות של שני טנקים - הולנטיין, שנבחר בשל הצדודית הנמוכה שלו ואמינותו הגבוהה, והקרוסיידר, בשל יחס הכוח\משקל[2] הגבוה שלו. בסופו של דבר נבחר טנק הוולנטיין מאחר שאף על פי שכבר נחשב מיושן כטנק, עדיין היה בייצור סדרתי.
התובה של הוולנטיין הייתה קטנה באופן יחסי, ולא אפשרה את התקנתו של צריח שיהיה גדול מספיק להכיל את תותח ה-17 ליטראות. עקב כך הוצב התותח בתוך מבנה עילי משוריין אשר היה חשוף בחלקו העליון, בדומה למשחיתי הטנקים הגרמניים מטיפוס פנצריאגר. ואולם המבנה של תובת הוולנטיין חייב את התקנת המבנה העילי המשוריין ממש בחזית הטנק, וכדי לשמור על איזון הכלי, חייבו גודלו ומשקלו הרב של תותח ה-17 ליטראות את התקנתו כאשר הוא פונה לאחור. מיקומו הלא שיגרתי של התותח אפשר אומנם לשמור את הארצ'ר קצר יחסית, אך בעת הירי היה מכנס התותח נהדף עד כדי ס"מ ספורים מראשו של הנהג.
בתחילה נתפסה התקנת התותח כשהוא פונה לאחור כמגבלה, אך זו התבררה במהרה דווקא כיתרון טקטי מרכזי. הצדודית הנמוכה של הארצ'ר אפשרה להסוותו בעמדת מארב בקלות, בעוד שהתותח הפונה לאחור אפשר לצוות לירות מספר פגזים, ולסגת במהירות מהעמדה, מבלי לבזבז זמן על סיבוב לאחור.
שירות מבצעי
ייצורו של הארצ'ר החל באמצע 1943, והכלים הראשונים נמסרו לצבא הבריטי באוקטובר 1944. הארצ'רים עברו את טבילת האש שלהם במהלך הפלישה לאיטליה וכן לחמו בחזית המערבית, על אדמת אירופה. בסך הכל יוצרו כ-655 ארצ'רים עד לתום מלחמת העולם השנייה.
בשירות הצבא הבריטי, סווג הארצ'ר, כמו גם משחית הטנקים אכילס, כתותח מתנייע, ולכן הופעלו במסגרת חיל התותחנים המלכותי.
לאחר מלחמת העולם השנייה שירתו ארצ'רים בצבא המצרי, אשר הציב כלים מסוג זה בחצי האי סיני. במבצע קדש, הופעלו הארצ'רים המצריים כנגד כוחות צה"ל במהלך קרב אבו עגילה ומספר כלים נפלו שלל לאחר שצוותיהם נטשו אותם. בקרב סכר הרואיפה שממזרח לאבו עגילה, נתקלו כוחות חטיבה 7 במערך משולב של כלים נגד טנקים שביניהם היו גם 14 תותחים מתנייעים מסוג ארצ'ר[3][4]. מספר ארצ'רים נלקחו שלל בידי צה"ל והוצגו במצעד צה"ל ביום העצמאות 1957[5].
כיום מוצבים מספר כלים ששרדו במספר מוזיאונים ברחבי העולם, בהם גם מוזיאון יד לשריון בלטרון.
ביבליוגרפיה
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משחית טנקים ארצ'ר |
הערות שוליים
- ^ על שם הגיבור היווני אכילס.
- ^ היחס בין כוח המנוע למשקל הכללי בכלי רכב. בדרך כלל מצוין ביחידות כוח (כוחות סוס) ליחידת משקל (טון).
- ^ ראו מאמרו של סא"ל (מיל) אברהם זהר, חטיבה 7 במערכת סיני 1956, ביטאון השריון מס' 36, אוקטובר 2010.
- ^ חזיתי בהפצצת איסמעיליה, חרות, 8 בנובמבר 1956
חטיבתי קבלה פקודה להגיע עד למבואות תעלת סואץ, חרות, 22 בנובמבר 1956 - ^ יואל מרקוס, צה"ל הציג את עצמתו והישגיו לעיני חצי מליון צופים, דבר, 7 במאי 1957
