בור הרוחות
בור הרוחות (בערבית: بئر الأرواح "באר אל ארוואח", מתורגם לעיתים "באר הרוחות" או "באר הנשמות") הוא מערה, טבעית בחלקה וחצובה בחלקה, שנמצאת באבן השתייה במבנה כיפת הסלע שבהר הבית בירושלים.[1] בתקופת הצלבנים החשיבו אותה הנוצרים למיקום קודש הקודשים של בית המקדש שנחרב[2], אם כי על פי המחקר כיום המיקום היה על גבי סלע ההר ולא תחתיו.[דרוש מקור]
השם "בור הרוחות" מקורו באמונה מוסלמית מימי הביניים לפיה ניתן לשמוע במערה את הנשמות שמחכות ליום הדין.[3] מקור אמונה זו בשקע קטן, כ25 ס"מ, מתחת לרצפת השיש במערה, שהיה משמיע הד כשהיו דורכים על הרצפה.[4]
המקום מעולם לא נבדק מבחינה ארכאולוגית בשל רגישותו הדתית והפוליטית.[דרוש מקור]
היסטוריה
יש הטוענים כי זהו המקום בו הוטמן ארון הברית בסוף ימי בית ראשון. אחרים טוענים כי השקע מתחת לרצפת המערה, שנחשף על ידי מונטגיו פארקר ב-1911[4], הוא מה שנשאר מן המערה בה הוטמן הארון.[5] עקב קדושת המקום לא נערך במערה סקר ארכאולוגי, ולא צפוי גם להיערך סקר שכזה.
המערה נחשבה מקום חשוב באסלאם כבר בשנת 902, על פי ההיסטוריון איבן אל פקיה.[6]
עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, הפכו הצלבנים את כיפת הסלע לכנסייה בשם "טמפלום דומיני" ("מקדש האדון"), וביצעו בה שינויים משמעותיים. הם חצבו בסלע מדרגות יורדות אל המערה, כיסו את רצפת המערה בשיש, והרחיבו את הכניסה. הצלבנים החשיבו את המקום לקודש הקודשים[1].
תיאור המקום
.jpg)
.jpg)
.jpg){kind=link}
הכניסה
הכניסה למערה נמצאת תחת הכיפה, דרומית-מזרחית לאבן השתיה, וכוללת מעבר מתקופת הצלבנים ובו 16 מדרגות שיש. הסלע במעבר בולט לכיוון גרם המדרגות, והבליטה מצד ימין נקראת "הלשון", והיא המוזכרת למעלה בסיפור על הח'ליף עומר. במעבר ישנם שני מחראבים, השמאלי (הדרומי) מוקדש לדוד, והוא מעוטר בשני עמודי שיש עם דווגמת חבל מסובב התומכים בתלת-קשת. המחראב הימני במעבר מוקדש לשלמה, והוא פחות עמוק, אם כי מקושט מאוד.[7] ייתכן שהמחראב של שלמה נבנה על ידי בונה כיפת הסלע החליף עבד אל-מלכ במאה השביעית או אולי נבנה במאה התשיעית, כך שהוא כנראה מהעתיקים בעולם, וייתכן שאף העתיק ביותר.[8][9].
המערה
צורתה של המערה מרובעת בקירוב, אורך הקיר הצדדי בה כשישה מטרים, עם תקרה בגובה בין 2.5 ל-1.5 מטרים. הרצפה מחופה בשיש, ועליה שטיחים. תקרת המערה נראית טבעית בעוד שבשאר המערה בוצעו חציבות בעבר. בצידה הצפוני ישנו מחראב המוקדש לאברהם, ובצפון מערב יש מחראב לנביא אל חאדר (אליהו).[7] המערה מצוידת בתאורה חשמלית ובמאווררים.[10]
גישה למערה
מאז האינתיפאדה השנייה (2002) אוסר הוואקף המוסלמי את הכניסה למקומות הפולחן בהר למי שאינו מוסלמי.
הפיר במרכז
תקרת המערה היא במבנה החלל הטבעי שהיה שם לפני חציבות הצלבנים, ללא כל חיפוי, ובמרכזה ישנו פיר בקוטר 46 ס"מ ובעומק 170 ס"מ שעולה ישר אל פני הסלע של אבן השתייה. ייתכן שהפיר שימש ככניסה לקבר קדום, כארובה צלבנית לאוורור ולשחרור עשן נרות[11], או בתור חור ניקוז של השיתין במזבח המקדש.[12][13]
בספרות
האזכור המוקדם ביותר שכפי הנראה קשור למערה הוא בספר המסע מבורדו משנת 333 לספירה, שם מתוארת אבן מחוררת בסמוך לפסל אדריאנוס עליה באים היהודים לבכות מדי שנה.[14] כפי שהוזכר, גם במאה העשירית מוזכרת המערה בספרו של איבן אל פקיה הפרסי.
במאה ה16 פורסם אזכור של המערה בספר שו"ת רדב"ז כחלק מתשובה בנוגע לביקור יהודים במבנים בהר הבית:
עוד אמרו העכו"ם שיש תחת הכיפה מערה ושהמלכים הראשונים רצו לדעת מה היה שם ושלשלו בני אדם לתוכה ומתו וסגרו אותה ומלאוה עפר עד היום הזה אין אדם יודע מה יש שם וקרוב אצלי שנאמר להם או שמעו שהארון גנוז שמה ולפיכך היו חופרים אלו ימצאו אותו ולכן הושפל קרקעית הבית ונתגלה אבן השתיה. גם שמעתי שהמלכים שעברו חפרו שם למצוא יסוד האבן הזאת ולא מצאו מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב.
גם שמעתי שיש מחילה תחת הקרקע ופתחה לצד המערב שהולכת עד תחת הכיפה ויש מהיהודים שנכנס לשם ודבר זה אסור דקי"ל מחילות הפתוחות לעזרה נתקדשו ומאן לימא לן שאין זו מכלל המחילות שהיו פתוחות לעזרה ואפי' תימא שזאת מחדש נעשית קרקעית העזרה נתקדש עד התהום כדאיתא בזבחים.
התיאור המודרני המקובל של בור הרוחות, ביחד עם חללים תת-קרקעיים נוספים בהר הבית, נמצא בספרם של שמעון גיבסון ודייוויד ג'ייקובסון "תחת הר הבית בירושלים: מדריך לבורות המים, לחדרים התת-קרקעיים ולתעלות של חראם אל שריף".[15]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Ritmeyer, Kathleen (1998), "The Ark of the Covenant: Where It Stood in Solomon's Temple"; In: Ritmeyer, Leen and Kathleen Ritmeyer, Secrets of Jerusalem's Temple Mount, Washington, DC: Biblical Archaeology Society, pp. 91-110.
- ^ Kathleen Ritmeyer, Secrets of Jerusalem's Temple Mount, Washington, DC:Biblical Archaeology Society, 2006, עמ' 104, isbn 9781880317860
- ^ Prag, Kay (2002), Israel & the Palestinian Territories (Series: Blue Guides); London: A&C Black, p. 125.
- ^ 4.0 4.1 רבקה גונן, על קברים עתיקים ומקומות קדושים – מערת-המכפלה והר-הבית, קתדרה (כתב עת), גיליון 34 תשמ"ה, עמ' 9-12
- ^ כך בשמועות המוזכרות בשו"ת רדב"ז/תרצא, ראו ציטוט בהמשך הערך.
- ^ Goldhill, Simon (2008), Jerusalem: City of Longing, Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, p. 118.
- ^ 7.0 7.1 Well of Souls, Madain Project, accessed 2 September 2020.
- ^ Goldhill, Op. cit. , p. 118
- ^ Prang, Kay (2002), Israel & the Palestinian Territories (Series: Blue Guides) ; London, A&C Black, p. 124.
- ^ Maraini, Fosco (1969), Jerusalem: Rock of Ages; Photography by Alfred Bernheim and Ricarda Schwerin; Translated by Judith Landry; New York City: Harcourt, Brace and World, Inc, p. 104.
- ^ Prang, Kay (2002), Israel & the Palestinian Territories (Series: Blue Guides) ; Londres, A&C Black, pg 125.
- ^ על פי ד"ר קונרד שיק, כפי המתואר בספרו של רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי - עיר הקודש והמקדש כרך ד', עמוד ח'.
- ^ Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Altar" . Encyclopædia Britannica. Vol. 1 (11th ed.). Cambridge University Press.
- ^ הנוסע מבורדו, המסע מבורדו, London, England: Palestine Pilgrims' Text Society, 1885, עמ' 22
- ^ Gibson, Shimon and David Jacobson (1996), Below the Temple Mount in Jerusalem: A Sourcebook on the Cisterns, Subterranean Chambers and Conduits of the Haram Al-Sharif; British Archaeological Reports, 301 pages.
