בילבי זוטר
 בילבי זוטר
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| תת־מחלקה: | חיות כיס |
| על־סדרה: | חיות כיס אוסטרליות |
| סדרה: | בנדיקוטאים |
| משפחה: | בילביים |
| סוג: | בילבי |
| מין: | בילבי זוטר |
| שם מדעי | |
 Macrotis leucura
| |
| תחום תפוצה | |
| |
בילבי זוטר (שם מדעי: Macrotis leucura; מוכר גם כבילבי לבן-זנב, בנדיקוט אוזני-ארנב זוטרי או בכינוי האוסטרלי יאלארה) הוא מין של כיסאי אוסטרלי קטן ממשפחת הבילביים שהיה אנדמי לאזורים הצחיחים של יבשת אוסטרליה והוכחד מן העולם בסביבות 1960 או אף לפני כן. המין תואר מדעית לראשונה בשנת 1887 על ידי הזואולוג הבריטי אולדפילד תומאס על סמך דגימה מפוחלצת יחידה מתוך אוסף היונקים של מוזיאון הבריטי. בתחילה הוא קיבל את השם המדעי "Peregale leucura", ולבסוף קיבל את שמו הנוכחי. מאז גילויו ועד הכחדתו, מעט מאד היה ידוע על המין.
אנטומיה ומראה
לבילבי הזוטר הייתה פרוות משי חלקה ורכה בניגוד לפרווה הקוצנית אצל סוגי הבנדיקוט. צבע הפרווה של הבילבי הזוטר נע בין חום צהבהב בהיר עד לאפור-חום, כאשר הגחון והבטן היו בצבע לבנבן חיוור או צהבהב. בחלק האחורי של הגב היה לו פס אפרפר או חום כהה יותר מהצבע של שאר הגוף. הגפיים והזנב של המין היו בצבע לבן - מה שהקנה לו את שמו השני.
הבילבי הזוטר היה יונק עם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הזכרים היו גדולים יותר מהנקבות. אורך ראשו וגופו של זכר בוגר היה 440-365 מילימטר (בסביבות44.0-36.5 ס"מ), ואורך ראש וגוף של נקבה בוגרת היה 390-320 מילימטר (30.9-30.2 ס"מ). לבילבי הזוטר היה זנב ארוך למדי ביחס לגופו (שווה לאורך של 70% מכלל הגוף), כשאורכו הכולל היה 275-115 מילימטר (20.7-10.5 ס"מ). הזנב היה קירח בתחילתו והסתיים בציצה שעירה בקצהו. המשקל של פרט בוגר היה 450-300 גרם (רבע עד חצי קילו). לנקבת הבילבי היה כיס באזור המשפעה שנפתח כלפי אחורה.
כקרובו - הבילבי הענק, גם הבילבי הזוטר התאפיין בזוג אוזניים גדולות וארוכות מאד ביחס לגוף שדמו לאוזני הארנב. הגפיים הקדמיות שלו היו קצרות מאד ביחס לרגליים, והיה לו חרטום מחודד שהסתיים בחוטם ולוע דקים וקטנים. ביחס לחוטם העיניים היו גדולות למדי, ובאזור הלחיים היו לו זיפים שחרחרים קטנים. חלוקת האצבעות של הבילבי הייתה מוזרה: בגפיים הקדמיות היו שלוש אצבעות עם טפרים מעוקלים, ושתי אצבעות הנותרות היו מאד קטנות; ברגליים האחוריות היו לבילבי 3 אצבעות בלבד בדומה לקנגורו: האצבע הראשונה הייתה למעשה מורכבת משתי אצבעות מאוחדות (2 ו-3), האצבע השנייה (4) הייתה גדולה מאד והאצבע האחרונה (5) הייתה בגודל בינוני. הבוהן (1) נעדרה אצל הבילבי.
תפוצה ובית גידול
הבילבי הזוטר היה אנדמי למרכז יבשת אוסטרליה. מכיוון שבעת התגלותו למדע המין כבר היה נדיר יחסית וקומץ של דגימות נאספו באזורים בודדים, על כן, טווח התפוצה ההיסטורי של המין לא היה ברור דיו; עם זאת הוא כנראה השתרע על פני דרום הטריטוריה הצפונית, צפון אוסטרליה הדרומית ומזרח-מרכז אוסטרליה המערבית.
בית הגידול של הבילבי הזוטר כלל גבעות, סלעים, דיונות, תלוליות ומישורי-עשב צחיחים, לצד כיסי סבך ועצים דלילים ברחבי המדבריות האוסטרלים במרכז - מדבר גיבסון, מדבר סימפסון ומדבר החול הגדול. הטמפרטורות בתחומי מחייתו ההיסטוריים הם 40-20 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת היא 500-100 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
הבילבים הזוטרים היו יונקי מדבר ליליים. בשל חוש הראייה הגרוע שלהם יחד עם זמן הפעילות החשוך, הבילבים היו מסתמכים בעיקר על חוש הריח והשמיעה המצוין שלהם כדי לתור אחר מזון. הבילבי הזוטר היה בעל חיים אוכל-כל; תזונתו כללה בעיקר חרקים קטנים, פירות, זרעים, נמליים, טרמיטים, חיפושיות, זחלים, ופטריות. בניגוד לשאר הבנדיקוטאים, לבילבי הזוטר הייתה חיבה רבה למזון מהחי, ודווח שמכרסמים קטנים היו מהווים חלק ניכר מתזונתו. בנוסף לכך, במקרים יוצאי דופן של בצורת ומחסור במזון, נקבות הבילבי היו עשויות לאכול את צאצאיהן על מנת לשרוד.
הבילבי הזוטר לא היה זקוק לשתיית מים, ואת הלחות הנדרשת לו הוא היה מקבל מפירות וזרעים - עובדה שסייעה לו לשרוד באקלים המדברי הצחיח. הבילבי הזוטר היה בעל חיים סוליטארי הפעיל בבדידות, אולם למרות זאת לכל משפחה היה שטח פעילות קבוע בו הזכר והנקבה היו פעילים בנפרד.
הבילבים הזוטרים היו חופרים מעולים בדומה לקרובם הענק בעזרת הטפרים הקדמיים שלהם; כל בילבי היה חופר לעצמו רשת של מנהרות ומחילות ספירליות ועמוקות בין הדיונות והשיחים ובסופם או במרכזם הבילבי היה מכין לעצמו קן שעשוי מגבעולים ועשבים. פתח המחילה היה נסתם עם אור היום בעזרת חול יבש כדי למנוע מטורפיו לאתרו ולהיכנס לקן. למרות ממדי גופו הקטנים, הבילבי הזוטר היה מסוגל לחפור מנהרות באורך של כ-9 מטרים ובעומק של 5 מטרים - כפול מיכולת החפירה של הבילבי הענק.
בניגוד לבעלי חיים אחרים הבילבים היו ישנים בישיבה; הבילבי היה כורע תחילה על רגליו האחוריות, תוחב את חוטמו בין רגליו ולאחר מכן מקפל את אוזניו הארוכות על עיניו; כתוצאה מכך בעת השינה הבילבי היה נראה ככדור פרווה.
הטורפים המקוריים של הבילבי הזוטר היו כוח אוסטרלי, עיט מחודד-זנב, נמיות כיס, וטורפים אוסטרלים אחרים, ובעת הגעת האירופאים ליבשת נוספו על אלו אויבים קטלניים יותר כשועל אדום וחתול הבית. על מנת להימנע מטורפים אלו, הבילבי היה משתמש ברשת המנהרות שחפר כדי להיעלם מהעין. בניגוד לאופי העדין והרגוע של הבילבי הענק, הבילבי הזוטר תואר כבעל אופי אגרסיבי ועיקש.
היטיב לתאר זאת החוקר דלי הרברט פינלאיסון:
"לבילבי הזוטר יש אופי של עז סוררת, וכל נסיונותי לטפל בו בעדינות ובנימוסיות מרבית, גררו מצידו תגובה חריפה של התנפלות פראית שכללה נשיכות והשמעת שריקות חדות".
מרבית המידע על הבילבי הזוטר מבוסס על דמיון לקרובו הענק. לבילבים הזוטרים לא הייתה כנראה עונת רבייה קבועה, אך למרות זאת שיא הרבייה היה מתרחש בין חודשי מרץ ומאי. תקופת ההריון של נקבת הבילבי הייתה כ-21 ימים לאחריהם היו נולדים 3-1 גורים שהיו מטפסים לכיס של האם. הגורים היו נשארים בכיס במשך 75-70 ימים כשרוב הזמן הם ינקו וכל אחד מהם היה מחובר לאחד הפטמות של האם. 14 ימים לאחר עזיבת הכיס הגורים החלו להיגמל. הזכר והנקבה היו מתרבים שוב כ-50 ימים לאחר ההמלטה האחרונה.
הכחדה
מאז גילויו של הבילבי הזוטר בשנת 1887, המין היה נתפס או נצפה רק לעיתים רחוקות ונשאר יחסית מין שאינו מוכר כל כך למדע, להוציא את שנת 1931 שאז החוקר דלי הרברט פינלאיסון נתקל בבילבים רבים באזור כאונצ'רי ואסף שם כ-12 פרטים חיים. למרות שלפי פינלאיסון הבילבי היה נפוץ בשפע באזור זה, הפרטים שאסף שם היו הפרטים האחרונים שנאספו בחיים וככל הנראה היה מדובר באחד מהריכוזים האחרונים של המין. העדות האחרונה עד כה לקיומו של המין הייתה גולגולת ועצמות שנמצאו בקן של עיט מחודד-זנב בשנת 1967 במדבר סימפסון, דרומית מזרחית לעיר אליס ספרינגס שבטריטוריה הצפונית. העצמות היו טריות יחסית, וגילן הוערך מתחת ל-15 שנים. על פי דיווחי האבורג'ינים, המין כנראה שרד עד שנת 1960. מכיוון שחלפו 50 שנה ללא צפייה מאומתת בפרט חי, ארגון השימור IUCN מסווג את הבילבי הזוטר כ"מין נכחד" (EX).
הירידה במספרים של הבילבי הזוטר והכחדתו בסופו של דבר יוחסה למספר גורמים שונים. הכנסת טורפים זרים כמו חתול הבית והשועל, ציד למאכל על ידי הילידים האוסטרלים, ציד לפרוותו על ידי האירופאים, תחרות עם ארנבונים על מקורות מזון, שינוי בית הגידול על ידי עדרי צאן ובקר ואולי גם האיסור האירופאי על הילידים האבורג'ינים להבעיר שריפות בקנה מידה קטן מה שגרם להפסקת האספקה של מזון טרי - כולם נחשבו כגורמים עיקריים לירידה במספרי הבילבי. עם זאת, החוקרים ג'יין טורנבאק ומרטין ג'נקינס טענו בספרם כי הצמחייה בחלקו העיקרי של הטווח של הבילבי נותרה על כנה עם מעט עדויות לנוכחות ארנבים ובקר, כך שככל הנראה החתולים והשועלים גרמו להכחדה העיקרית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
