בילה צרקווה (מחוז זקרפטיה)
ערך זה עוסק בכפר במחוז זקרפטיה שבאוקראינה, על גדת נהר טיסה, סמוך לגבול רומניה. אם התכוונתם לעיר באותו שם, השוכנת על נהר רוס במחוז קייב מדרום לעיר קייב, ראו | מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
| חבל ארץ |
 זקרפטיה |
| שפה רשמית | אוקראינית, רומנית |
| תאריך ייסוד | המאה ה-14 |
| שטח | 11.1 קמ"ר |
| גובה | 281 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר | 3,024 (2020) |
| קואורדינטות | 47°57'00.7"N 23°55'22.8"E |
| אזור זמן | UTC +2 |
בִּילַה צֶרְקְווַה (באוקראינית: Біла Церква; ברוסית: Белая Церковь, "בְּיֶילַאיָה צֶרְקוֹב"; בצ'כית: Bilá Cirkev; בהונגרית: Tiszafejéregyháza; ברומנית: Biserica Albă; באנגלית: Bila Tserkva; ביידיש: וויספלד; בעברית: שדה לבן) הוא כפר השוכן בנפת ראחיב (באוקראינית: Рахів) במחוז זקרפטיה (באוקראינית: Закарпатська область; ידוע גם כקרפטורוס, טרנסקרפטיה, רותניה או רוסיה הקרפטית) שבדרום מערב אוקראינה, סמוך לגדה הצפונית של נהר טיסה המהווה את הגבול הבינלאומי בין אוקראינה לרומניה, ממזרח לעיירה סולוטבינו (ביידיש: סלאטפינא; ידועה גם כאקנסלטינה) באוקראינה ומצפון לעיר סיגט ברומניה הנמצאת מעבר הנהר. משמעות השם במרבית השפות היא "כנסייה לבנה", ועל כן בפי היהודים כונתה "שׂדה לבן", או ביידיש, בלשון סגי נהור: "שווארצע טומאה" או "שווארצטימע" (שמשמעותה "טומאה שחורה").[1]
הכפר הוא אחד היישובים העתיקים ביותר באזור מרמורש (או מארמארוש). עד מלחמת העולם השנייה היה הכפר רוב הזמן תחת שלטון הונגרי. כיום הוא נמצא בשטח אוקראינה אולם מרבית תושביו הם רומנים אתניים. בכפר התקיימה קהילה יהודית קטנה החל מהמאה ה-17 ועד השמדתה בשנות השואה.
תולדות הכפר
היסטוריה של הכפר
הכפר בִּילַה צֶרְקְווַה שוכן על גדתו הצפונית של הנהר טיסה המהווה את הגבול המדיני בין אוקראינה לרומניה, בצמוד לעיירה סולוטבינו (סלאטפינא) באוקראינה ולעיר סיגט, השוכנת ברומניה מדרום לנהר. הכפר הוא אחד היישובים העתיקים ביותר באזור מרמורש (או מארמארוש). התיעוד המוקדם ביותר הידוע של שם היישוב "כנסייה לבנה" הוא במסמך של המלך ההונגרי לאיוש הראשון הגדול משנת 1373. משערים שהישוב הוקם סביב כנסייה עם קירות לבנים שעמדה בנקודת מעבר בין שתי גדות הנהר טיסה. עד מלחמת העולם השנייה היה הכפר רוב הזמן תחת שלטון הונגרי ורוב תושביו רומנים ומיעוטם הונגרים ויהודים. מאז השמדת הקהילה בשואה לא שבו יהודים לגור בשדה לבן. כיום הוא נמצא בשטח אוקראינה אולם מרבית תושביו הם רומנים אתניים.[2][1]
חילופי שלטון ושינויי שם
הסיבה לריבוי שמות הכפר, אשר לכולם משמעות זהה, היא שבמשך השנים הוא עבר מיד ליד עם חילופי השלטון באזור, וחייתה בו אוכלוסייה מעורבת של רומנים, הונגרים, רותנים (רוסינים) ויהודים. עד 1918 היה הכפר במחוז מאראמארוש (Maramaros) בחלק ההונגרי של קיסרות אוסטרו-הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה צורף האזור שמצפון לנהר הטיסה, והכפר בתוכו, לרפובליקה הצ'כוסלובקית שהוקמה אז, במסגרת הסכמי ורסאי, בעוד שהאזור שמדרום לנהר צורף לרומניה. בזמן מלחמת העולם השנייה עבר שוב לידי הונגריה בת בריתה של גרמניה הנאצית. ב-1945, בתום מלחמת העולם השנייה, בהוראת ברית המועצות, נלקח המחוז מצ'כוסלובקיה וסופח, בשמו החדש זקרפטיה, לרפובליקה האוקראינית של ברית המועצות. עם פירוק ברית המועצות, החל מ-1991, הפך למחוז של מדינת אוקראינה העצמאית.[3][2]
לאחר שהכפר צורף לאוקראינה וקיבל את שמו ברוסית ובאוקראינית, נוצר לעיתים בלבול בהתייחסות לכפר מאחר שבאוקראינה (במחוז קייב) נמצאת עיר גדולה וותיקה יותר בשם זהה.
| תקופה | השלטון | השפה | שם הכפר | הערות |
|---|---|---|---|---|
| עד 1901 | אוסטרו-הונגריה | הונגרית | Fejéregyháza | השם המקורי |
| 1901 - 1918 | אוסטרו-הונגריה | הונגרית | Tiszafejéregyháza | נוספה תחילית "טיסה" לציון המיקום על שפת הנהר |
| 1918 - 1938 | צ'כוסלובקיה | צ'כית | Bilá Cirkev | האזור צורף לצ'כוסלובקיה שהוקמה במסגרת הסכמי ורסאי |
| 1938 | רותניה | רותנית | -- | תקופה קצרה מאד |
| 1939 - 1944 | הונגריה | הונגרית | Tiszafejéregyháza | תקופת השואה |
| 1945 - 1991 | ברית המועצות | רוסית | Белая Церковь | האזור נקרע מצ'כוסלובקיה ונמסר לרפובליקה האוקראינית של ברית המועצות |
| מ-1991 | אוקראינה | אוקראינית | Біла Церква | אוקראינה מקבלת עצמאות |
| מ-2012 | אוקראינה | רומנית | Biserica Albă | שם נוסף המביע הכרה באוכלוסייה הרומנית של הכפר |
הכפר כיום
אף על פי שהכפר נמצא בשטח אוקראינה, רוב תושביו כיום (97%) הם רומנים ומיעוטם אוקראינים שהגיעו לשם לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 2012 הוכרה הרומנית על ידי שלטונות אוקראינה כשפה רשמית של הכפר לצד האוקראינית, שם הכפר ברומנית הפך לשם רשמי נוסף, ומאז השלטים והמסמכים הרשמיים כתובים בשתי השפות. הלימודים בבית הספר של הכפר מתקיימים ברומנית.[2][4]
בשנים האחרונות התפתח הכפר מאוד והוא מאופיין בבתי אבן מודרניים. בין בילה צרקווה וסולוטבינו (אוקראינה) לבין סיגט (רומניה) מחבר גשר המשמש כמעבר גבול ומאפשר קשרי מסחר בין המדינות. הגשר המקורי נהרס במלחמת העולם השנייה. גשר חדש הוקם ונפתח מחדש רק בשנת 2006 והוא משמש בעיקר להולכי רגל וכלי רכב קטנים. בשנת 2017 הודיעו שלטונות אוקראינה ורומניה כי הן מתכננות הקמת גשר נוסף, רחב יותר, שיחבר ישירות בין בילה צרקווה לסיגט. הודות למעבר הגבול ולקשר המשפחתי והעיסקי של תושבי הכפר לרומניה ולאיחוד האירופי, נהנים כיום התושבים מרמת חיים גבוהה במיוחד, בהשוואה לשאר האוכלוסייה האוקראינית באזור.[5][6]
הקהילה היהודית
ערך מורחב – קהילת יהודי בילה צרקווה (מחוז זקרפטיה)
מראשית הקהילה עד מלחמת העולם הראשונה
ככל הידוע, קהילת יהודי בִּילַה צֶרְקְווַה (שדה לבן) התקיימה החל מהמאה ה-17, אז התיישבו באזור יהודים מגליציה. במפקד היהודים, שנערך על ידי שלטונות הונגריה ב-1728, נמנתה בשדה לבן משפחה יהודית אחת, אשר אביה קיבל זיכיון לבישול משקאות חריפים תמורת דמי חכירה שנתיים מהאציל המקומי.[1] הקהילה החלה להתפתח החל מאמצע המאה ה-19, אולם שמרה על אופי כפרי. רוב יהודי שדה לבן היו חסידים אורתודוקסים, שומרי מסורת, והקפידו על שמירת השבת והחגים. הם נמנעו מהיטמעות תרבותית או נישואי תערובת. רוב היהודים בכפר היו עניים וחיו חיי פשטות. הם היו בעיקר סוחרים או בעלי מלאכה זעירים, וחלקם היו בעלי אדמות ועסקו בחקלאות. הם דיברו הונגרית ויידיש. עברית הייתה שמורה ללימודי קודש ותפילות. ילדי היהודים (בעיקר הבנים) למדו לימודים מסורתיים ב"חדר".[7]
בין מלחמות העולם
בעקבות מלחמת העולם הראשונה חוסלה האימפריה האוסטרו-הונגרית. הכפר שדה לבן, יחד עם החלק של מרמורש אשר מצפון לנהר הטיסה צורף לרפובליקה הצ'כוסלובקית החדשה שהוקמה ב-1918 ואילו החלק שמדרום לנהר טיסה, כולל עיר המחוז סיגט, צורף לרומניה. החלוקה הזו פגעה קשות בתושבי הכפר שהתרגלו לנוע בחופשיות ובפרט ביהודים, שהסתמכו על שירותי דת מקהילת סיגט והיו להם קשרי עסקים ומשפחה שכעת נותקו.[1]
השלטון הצ'כי החדש הכיר ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. הוא הנהיג את הצ'כית כשפה רשמית ושינה את שם הכפר ל- Bilá Cirkev. היהודים חויבו לשלוח את ילדיהם לבית ספר יסודי כללי בו למדו קרוא וכתוב בשפה הצ'כית, אולם היהודים המשיכו להשתמש בהונגרית וביידיש כשפת היומיום והמשיכו באורח החיים המסורתי. בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים התחילה התעוררות ציונית ובכפר פעלו ארגונים ציוניים, בעיקר צעירי המזרחי ואגודת ישראל. יהודים רבים עלו לארץ ישראל בתקופה זו. ערב השואה (1941) התגוררו בכפר 176 יהודים, כ-10% מתושבי הכפר.[1][8]
תקופת השואה והשמדת הקהילה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. למשך תקופה קצרה הוקמה באזור אוטונומיה רותנית בחסות גרמנית. ב-15 במרץ 1939 כבשו ההונגרים, בני בריתה של גרמניה הנאצית, את האזור והחל מאוגוסט 1940 השתלטו על כל אזור צפון טרנסילבניה. בתחילה היהודים קיבלו בברכה את חזרתו של השלטון ההונגרי. יהודים רבים שלטו בשפה ההונגרית ובתחילה ההונגרים התייחסו ליהודים בכבוד. כוח הקנייה של החיילים ופתיחת הגבול עם החלק שהיה קודם בשליטת רומניה הביאו שגשוג כלכלי ושיפור ברמת החיים. כאשר הונגריה הצטרפה למלחמה לצד גרמניה, בסוף 1940, השתנה מצב היהודים והוחלו חוקי הפליה שפגעו אנושות בפרנסתם. רישיונות עבודה ומסחר נשללו ויהודי שדה לבן הצטוו להתייצב אחת לשבוע למפקד נוכחות משפיל בסלאטינא הסמוכה. החל מ-1940 גברים יהודים גויסו לגדודי עבודה ונשלחו לחזית הרוסית ושם נספו בקור וברעב או נרצחו על ידי ההונגרים והגרמנים. ב-1941 גורשו מהכפר כמה עשרות משפחות יהודיות, שלא יכלו להוכיח את אזרחותן ההונגרית. הם שולחו לאזור קמניץ-פודולסקי באוקראינה, שם נרצחו בפקודת הגרמנים. למרות קשיים אלה, עד הכיבוש הגרמני ב-1944 היה מצב היהודים באזור נסבל, בהשוואה ליהודי פולין למשל.[1][7]
כומר הכפר הטיף לסובלנות ליהודים ותושבים רבים התייחסו ליהודים באהדה וסייעו באספקת מזון.[7]
ב-19 במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה והחלו בארגון השמדת היהודים. ב-17 באפריל 1944 גורשו יהודי שדה לבן לגטו בעיירה הסמוכה סלאטפטינא. בגטו הקטן נדחסו כ-5,000 נפש מישובי הסביבה, בתנאים קשים, 20-15 איש בחדר. הם הועסקו בעבודות כפייה ועברו התעללויות.[1][7]
יהודי שדה לבן, יחד עם כל יושבי הגטו, גורשו לאושוויץ בשני משלוחים, ב-20 וב-23 במאי 1944. יהודים רבים מתו ברכבת וכמעט כל היתר הושמדו במחנה עצמו. לאחר השואה לא שבו יהודים לכפר וכל שנותר מהקהילה הם שרידים של שני בתי קברות קטנים.[1][9]
בשנת 2004 הציבו השלטונות לוח זיכרון לקהילה על קיר בית הספר בכפר.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שלמה יעקב גרוס, "ספר מארמארוש - מאה ושישים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן", בית מארמארוש (תשמ"ג), עמ' 444: שדה לבן
- ארז יהודה (עורך), "אנציקלופדיה של גלויות (כרך שביעי) – קארפאטורוס", ירושלים: 1959
- רוזמן שלמה, ספר שפר הררי קדם, "גולת קארפאטורוס-מארמארוש בתפארתה ובחורבנה", רחובות: 1991.
- מרים מטיאס, "אני אעבור את הירדן הזה", בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987
- The Holocaust in Northern Transylvania, draft report, Jewish Virtual Library
- מנחם קרן-קרץ, "בני מרמורש עולים בחומה", עת-מול 235, עמ' 20–22, 2014
- עדויות ניצולים בארכיון יד ושם (בהונגרית): 015/997, 015/1607, 015/1779
- Shmuel Spector and Geoffrey Wigoder (editors), Encyclopedia of Jewish Life (2001), Yad Vashem, pp. 148-149: Bila Cirkev
קישורים חיצוניים
- הארגון העולמי של יהודים יוצאי זאקרפטיה - טרנסקרפטיה
- מוזיאון העם היהודי (בית התפוצות), קהילת יהודי בילה צרקוב
- סרטון מסע אווירי מעל הכפר, 2020 (YouTube)
- סרטון נסיעה ברחוב הראשי, (2015) (OK)
- JewishGen KehilaLinks, Bila Tserkva
- בית הספר של בילה צרקווה (פייסבוק ברומנית)
- מועצת הכפר (באוקראינית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 גרוס, שלמה יעקב, ספר מארמארוש - מאה ושישים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן, תל אביב: בית מארמארוש, תשמ"ג, עמ' 444-445 שדה לבן; 429-438 סלאטפינא
- ^ 2.0 2.1 2.2 Biserica Albă, Rahău, https://ro.wikipedia.org/
- ^ מוזיאון העם היהודי - בית התפוצות, קהילת יהודי בילה צרקוב
- ^ Romanian becomes regional language in Bila Tserkva in Zakarpattia region, Interfax-Ukraine, 24.09.2012
- ^ Localitatea Biserica Albă (Bila Tserkva) din Ucraina, Parizianul, 16/10/2009
- ^ Punctul de control și trecere a frontierei „Biserica Albă-Sighetu Marmației” a fost inclus în planul de acțiuni al Guvernului de la Kiev, The National Radio Company of Ukraine, 11.02.2021
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 מרים מטיאס, אני אעבור את הירדן הזה, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987
- ^ ממשלת הונגריה, מפקד אוכלוסין, 1941
- ^ האנציקלופדיה של הגטאות - אקנסלטינה, באתר יד ושם
