מרמורש (חבל ארץ)
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. |
 סמל מרמורש | |
 |
מרמורש (ברומנית: Maramureș – מבטאים "מאראמורש", בהונגרית: Máramaros, מבטאים "מארומארוש", באוקראינית: Мармарощина – מבטאים "מארמארושצ'ינה", בלטינית: מרמטיה או מרמציה Marmatia) הוא חבל ארץ גאוגרפי, היסטורי ותרבותי בצפון רומניה ובדרום-מערב אוקראינה. הוא כולל את בקעת מרמורש, בחלק העילי של עמק הנהר הטיסה וההרים המקיפים אותו:הרי אואש, הרי גוטאי, הרי ציבלש והרי רודנה ממערב ומדרום והרי מרמורש ממזרח ומצפון. הרים אלה הם חלק מהרי הקרפטים חבל הארץ משתרע בין קווי הרוחב '47°33 צפוני ו-'48°02 צפוני ובין המרידיאנים '23°15 מזרחי ו-'25°03 מזרחי. האורך בין חוסט למעבר פריסלופ הוא כ-150 ק"מ והרוחב בציר צפון-דרום הוא עד 80 ק"מ. החלק הדרומי של המרמורש ("דרום מרמורש") שייך כיום לרומניה והוא מהווה את צפון מזרח המחוז הרומני מרמורש, בעוד שהחלק הצפוני, "צפון מרמרוש", נמצא במזרח חבל זקרפטיה או טרנסקרפטיה של אוקראינה – הנפות חוסט, ראחיב וטיאצ'יב.
גאוגרפיה
חבל מרמורש או "ארץ המרמרוש" הוא אחת הבקעות הרחבות ביותר ברכס הקרפטים, ומשתרע על שטח של 9,716 קמ"ר בצפון הקרפטים המזרחיים בין הרי אואש, גוטאי, ציבלש, רודנה, הרי מרמורש והקרפטים המיוערים. הוא ממוקם בחלק הצפון-מזרחי של הרי הקרפטים. שלוחה הררית באגן העילי של נהר טיסה, הנקראת פופ-איוואנו (פסגת פופ-איוואנו 1937 מ') מחלקת אותו לשני חלקים: החלק הדרומי השייך לרומניה, ששטחו 3,568 קמ"ר והחלק הצפוני השייך לאוקראינה ששטחו 6,148 קמ"ר.
המים
בחלק הדרומי הנהרות והנחלים הנשפכים אל הטיסה הם וישאו (Vișeu), רונישוארה (Ronișoara), איזה (Iza), קוסאו (Cosău), מרה (Mara) וספינצה (Săpânța). צפונית יותר, אחרי התמזגות טיסה הלבנה עם טיסה השחורה, מקבלת הטיסה את הנהרות והנחלים קוסאוץ (Cosăuț) או קוסיבקה, ספורצ'ה או שופורקה, אפשיצה, טאראש או ארסווה, טאלאברז'אבה, טאלאבור או טרבליה, ריקה או ואליה ניאוגולי וברז'אבה או בורזאבה.
תבליטי הנוף
ההרים
ההרים המקיפים את החבל עולים על 2,000 מ' גובה: פסגת פייטרוסול רודניי (Pietrosul Rodnei) בהרי רודנה – 2,303 מ', פסגת הוברלה – 2,061 מ' במסיב ההר השחור (Muntele Negru או Chornohora) ובקו הרוחב הזה מעל 1,500 מ' גובה מתחילים מרעות אלפינים. ההרים התוספים מעל מחצית האזור מכוסי יערות אלון, אשור אירופי ואשוחית נורווגית. העץ הנמצא בשפע הטביע את חותמו על כל, החל מהבנייה המסורתית של הבתים והכנסיות ועד לשערים המפורסמים וכלי המשק.
מעברי ההרים (pas ברומנית), שמחברים בין אזורים שכנים הם בגובה רב ובעבר היו נגישים בקושי: אל חבל מולדובה: המעבר פריסלופ (Prislop) – בגובה 1,414 מ'; אל נסאוד – המעבר בדיאלול שטפניציי (גבעת שטפניצה Dealul Ștefăniței) – המעבר קטרף (Șetref) בגובה 817 מ', אל לפוש וקאווניק – המעברים נטדה (Neteda) ורוטונדה (Rotunda) או קאווניק (Cavnic) בגובה כ-1,080 מ' ; אל באיה מארה – המעבר פינטיה (Pintea) בגובה 987 מ' (בעבר היו עוברים דרך המעבר גוטאי Gutâi בגובה 1,109 מ'; אל חבל אואש - המעבר פרגאו (Fărgău) או הוטה (Huta) בגובה 587 מ' ;אל הצפון – מעבר יבלוניצה או פרסין (Frasini) או יאסיניה (Iasinia) – בגובה 931 מ'. הכניסה מעמק הטיסה, על יד העיר חוסט, הייתה מוגנת היטב על ידי מבצר חוסט, על גבעה השולטת בכניסה לגיא.
בשנים 1948–1949 בימי השלטון הקומוניסטי הסטליניסטי הושלמה במאמץ לאומי רב בהשתתפות נוער מתנדב ("החולצות הכחולות") מסילת הברזל סאלווה-וישאו המחברת את המרמורש לטרנסילבניה. בנייתה הפכה הכרחית אחרי שהחיבור דרך עמק הטיסה נאבד בעקבות סיפוח צפון מרמורש קודם לצ'כוסלובקיה (בשנת 1918) ומאוחר יותר לאוקראינה הסובייטית, חלק מברית המועצות (ב-1944). אורכה של מסילת הברזל הוא 63 ק"מ עם 8 ויאדוקטים ו-5 מנהרות. המנהרה הגדולה ביותר היא "דיאלול שטפניציי וסצ'ל" מתחת למעבר שטרף, ואורכה הוא 2400 מ'.[1]
הבידוד היחסי של חבל מרמורש המוקף בהרים, סייע להגנתו מפני אויבים, ולשימור שיטות ארגון מנהלי מקומי למשך מאות שנים, וכן לשימור עד לא מכבר של האורח המסורתי של החיים הכפריים.
הטבע
החי
יערות מרמורש מימים ימימה היו עתירי חיות בר: אילים, יעלות, זאבים, שועלים, חזירי בר, דלקים ואחרים. חיים בהם גם מינים בסכנת הכחדה כמו השונר, צפיר האלפים, מרמיטה, השכווי הענק (tetrao urogallus), העיט הזהוב, השכווי השחור וכו'. משנת 1229 תועד היות החבל אזור ציד מלכותי. מכאן מספר טופונימים קשורים לציד כמו "היער המלכותי" (Pădurea crăiasca) שבאוקנה שוגאטאג (Ocna Șugatag). אגדת הקמת נסיכות מולדובה נכרכה לסיפור ציד של האציל דראגוש וודה ממרמורש. הביזון האחרון במרחב הרומני (אז בממלכת הונגריה) ניצוד במרמורש בשנת 1852. צפיר האלפים נכחד במרמורש, ככל הנראה בשנת 1924, בגלל הציד הבלתי חוקי הפרוע שננהג אחרי מלחמת העולם הראשונה אבל הובא לאזור מחדש להרי רודנה בשנים 1962–1967 והתאקלם בהצלחה. ב-1973 הובאו מרמיטות גם כן בהצלחה.
דגה
בנחלי מרמורש ונהרותיה חיה עדיין ה"לוֹסטריצה" או "הסלמון של הדנובה", מין נדיר של סלמון.
הצומח
עם מיני הצומח הנדירים שידועים במרמורש ניתן למנות את ההטקסוס המעונב ("טיסה"), הארזית האירופית (Larix decidua), האורן מסוג Pinus cembra, אדלווייס ו-Fritillaria meleagris.
פארקים לאומיים ושמורות טבע
בשנת 1930 הוקם ברומניה הפארק הלאומי הרי רודנה, קודם כשמורת טבע והחל משנת 1979 כשמורת ביוספרה. שטחו הוא 463,399 דונם. בשנת 2004 הוקם גם הפארק הלאומי הרי מרמורש על שטח 1,500,000 דונם והוא שמורת הטבע הגדולה ברומניה, אחרי הדלתה של הדנובה בהרי מרמורש נמצאים מערות, גאיות, אגמים וצורות גאולוגיות, אחדות מהן מוגנות. ידועות הן קניון קאילה טטארולוי (Cheile Tătarului) וקריאסטה קוקושולוי ("ציצת התרנגול" – Creasta Cocoşului) שבהרי גוטאי והמעיין הקארסטי (ברומנית – izbuc) ב"איזבורול אלבאסטרו" ("המעיין הכחול" Izvorul albastru) של נהר איזה בהרי רודנה. שמורות טבע נוספות הן האגמים "טאול לוי דומיטרו" ("האגם של דומיטרו" – Tăul lui Dumitru ו"טאול מוררנילור" (אגם מוררן" – Tăul Morărenilor) בהרי גוטאי.
היסטוריה
הפרהיסטוריה
החפירות האראכולוגיות מעידות על התיישבות בני אדם בבקעת מרמורש עוד בהתקופה הפרהיסטורית. עקבות וודאיות מהתקופה הפלאוליתית העליונה והנאוליתית נמצאו בחבל אואש ומדרום להרי גוטאי. ממצאים על יישובים נאוליתיים נתגלו גם בסיגט, קמפולונג על נהר טיסה, ובגדה השמאלית של הנהר איזה, בין רוזאווליה לסטרמטורה.
העת העתיקה
כאלפיים שנה לפנה"ס חדרו לאזור שבטים הודו-אירופים. שרידי יישובים מאותה תקופה נתגלו בספנצה, סרסאו, סיגט, טיסה, קלינשט-אואש, שיאו, יאוד, קוהיה, סלישטה, מרמורש ומויסיי. באזור התיישבו בין שאר קלטים, דאקים, סרמטים ומאוחר יותר כך גם שבטים גרמאנים [דרוש מקור]. במאה הראשונה אחה"ס היה החבל חלק מממלכת דאקיה שבראשות בורביטסה מתקופת הדאקים נותרו שרידי מצודות בסיגט (על גבעת סולובאן), אונצ'שט (גבעת המצודה), סלטינה (באוקראינה), ובקלינשט. נתגלו מטבעות, כדים וחפצים אחרי ממקור יווני ורומאי, עדות לקשרי המסחר והתרבות עם מרחב הים התיכון, ובמיוחד עם הפרובינקיה הרומית דאקיה.אף על פי שהאזור נשאר מחוץ לשטחים שבשליטה רומית, הושפעו הדאקים המקומיים על ידי הציוויליזציה הרומית.[דרוש מקור]. בגלל מיקומו המוגן יותר של חבל מרמורש, בתקופת נדידת העמים, האוכלוסייה המקומית הושפעה מעט על ידי שבטי הגותים, ההונים, הגפידים, האווארים שחלפו דרכה. לעומת זאת הייתה השפעה משמעותית יותר מצד מהסלאבים.[דרוש מקור] בסביבה הוקמו התארגנויות וישויות מדיניות סלאביות כמו קרואטיה הלבנה ובעיקר רוס של קייב.
ימי הביניים
התיעוד הראשון למונח "החבל מרמורש" מקורו בשנת 1199 בימי התחזקות השלטון ההונגרי בטרנסילבניה. באותה תקופה חיה באזור אוכלוסייה רומנית ("ולאכית"). נוכחות הרומנים תועדה גם באזורים סמוכים כמו אונגוואר, ברהובה, אוגוצ'ה. לפחות עד שנת 1383 הרשו מלכי הונגריה לרומנים המקומיים לבחור בעצמם את מנהיגם ה"וויבוד" ולשפוט את משפטיהם לפי ה"חוק הוולאכי". (jus valachicum) במאות הראשונות של האלף השני הונהגה הוויבודות מרמורש על ידי וויבודים מקומיים כשהוא מחולק ב"קנזאטים" מסביב לעמקים. החל מהמאה ה-14 בלחץ מלכי הונגריה הונהג גם כאן פאודליזם בסגנון מערבי. מנהיגים מקומיים נטמעו רובם בחיק האצולה ההונגרית. חלקם התנגדו ולבסוף חצו את ההרים אל ממלכת פולין, שירתו בצבאם של מלכי פולין, הצטיינו במעשי גבורה וקיבלו תוארי אצולה ואחוזות; אחרים נעצרו בדרך בחבל לפוש, בו הקימו על אחוזותיהם כפרים ששרדו עד לימינו (קופשן, מגאוז'ה) ואחרים חצו את הקרפטים המזרחיים והקימו את נסיכות מולדובה.
המלחמות עם המונגולו-טטרים
בשנת 1241 היה עד האזור לפלישת המונגולים ("טטרים" בפי ההונגרים) . שיירה בפיקודם של קדן ובורי יצאה מפודוליה, נכנסה לצפון מולדובה ומשם במרץ 1241 לטרנסילבניה דרך המעבר קרליבבה, הידוע גם כמעבר הטטרים. שיירה אחרת בפיקודו של באטו חאן עצמו, כשלידו סובוטאי חאן, החריבו ושדדו את הוויבודויות במרמורש וחדרו להונגריה עד העיר מישקולץ.
האזור התמודד שוב עם פשיטות של הטטרים מאורדת הזהב בשנת 1285, כמו כן ב-1334 ו-1365. בסוף המאה ה-14 חצו בני מרמורש את הקרפטים ברדיפתם אחרי הטטרים [2] עם הרומנים ממרמורש שהצטיינו בלחימה בטטרים נמנו האחים דראג ודראגוש מן היישוב בדאו וקרוב שלהם, מיכאיל בוגדאן מפטרובה. ב-1345 רומנים ממרמרוש השתתפו במסעות צבאיים של מלך הונגריה במזרח.
קרצ'ון, וויבוד של ברג ובניו, הווייבוד סילבסטרו ובניו, מיק, בנו של הקניאז סטאן, גיולה, בנו של דראגוש, ובניו זכו משום כך לגמול מהמלך ב-1352 בני מרמורש השתתפו במצור הונגרי על מבצר בלז. בקרב זה נפל טטומיר, נכדו של נסיך מולדובה, סאס. דראגוש מבדאו הפך באותה שנה לנסיך מולדובה. בשנת 1355 אחיו, דראג הצטיין במסע הונגרי נוסף עד לדנייסטר. ב-1361 מלך הונגריה העניק את הקנזות אוזון במרמורש לבוד, שאנדור, יואן, דרגומיר ובאליה.
הקשר למולדובה
אחרי ניצחון הצבא של המלך לאיוש הגדול על הטטרים, הקניאז דראגוש מבדאו, שליווה את המלך ההונגרי, נשלח בשנת 1351 על ידי המלך להקים במזרח "מארקה" לצורך הגנה על הממלכה. הוא הקים במולדובה וויבודות בחסות הונגריה. בערך ב-1359 בוגדאן מקוהיה, שהתנגד למדיניות מלך הונגריה במרמורש, עבר עם לוחמיו למולדובה, גירש את השליט באלק, צאצא של דראגוש, ושחרר את מולדובה מהחסות ההונגרית. בעקבות זאת ב-1365 הורה מלך הונגריה על הפקעת אחוזותיו במרמורש – בצ'קוב, וישאו, בורשה, מויסיי וסלישטה וחלוקתן לצאצאי דראגוש. באלק היה תחת שלטון המלך ווייבוד ורוזן של מרמורש. מרמורש הפכה בזמנו לרוזנות בממלכת הונגריה.
הנצרות האורתודוקסית
הקנזים הרומשים באלק ודראג ביקרו ב-1381 בקונסנטינופול והשיגו זכויות עבור המנזר פרי שהוקם על ידיהם והתואר "סטברופיגיה". סמכות האקסרכיה הופעלה לא רק באחוזותיהם אלא גם באזורים ברג, סטמר, סלאז', צ'יצ'או וביסטריצה.
ההתיישבות הרוסינית
.jpg)
ב-1397 אחרי תבוסתו על ידי הדוכס הגדול של ליטא, ויטאוטס נמלט תאודור קוריאטוביץ', הקניאז של פודוליה, להונגריה. הוא קיבל מהמלך את אדמת מונקאץ' בשטחי טרנסקרפטיה של ימינו. הוא יישב שם ובמרמורש אלפי משפחות של רוסינים. חלק מהכפרים הרומנים נטמעו בציבור הרוסיני שהפך לרוב בכמה אזורים של החבל.
כחלק מטרנסילבניה
המלך מתיאש הוניאדי "קורבינוס" ניהל קשרים הדוקים עם האצולה במרמורש. מקרבה הוא בחר לעצמו לוחמים טובים, לרבות עבור המשמר המלכותי. הרבה בני מרמורש קיבלו את התאר "ברון חופשי" שמשמעותו הייתה להיות כפופים למלך בלבד. יחס המלך לרומנים המקומיים היה טוב. הוא פרש את חסותו על המנזר הרומני פרי ומינה במרמורש כמה רוזנים בעלי שורשים רומנים, ביניהם בשנת 1467 את פאל קיניז'י שהיה יליד חבל באנאט. אחרי תבוסת מתיאש מול המולדובנים של שטפאן הגדול בקרב באיה שומרי המלך ממרמורש הצילו את המלך הפצוע והובילו אותו למקום בטוח בבראשוב. אחרי הקרב ערך שטפאן הגדול מסע ענישה במרמורש והחריב כמה ערים, לרבות את מבצר חוסט. אחרי תבוסת הונגריה על ידי הטורקים העות'מאנים בקרב מוהאץ' (1526), ב-1538 סופח חבל מרמורש לוויבודות האוטונומית של טרנסילבניה. ב-1599 לזמן קצר היה החבר בשליטת שליט ולאכיה מיכאי האמיץ שאיחד איחוד קיקיוני את הנסיכויות הרומניות ואת טרנסילבניה.
העת המודרנית
אחרי 1688 הפכה מרמורש יחד עם טרנסילבניה לחלק מהאימפריה ההבסבורגית. להבדיל מטרנסילבניה, לא הייתה קיימת במרמורש תופעה של המרה ישירה של חלק מהתושבים הרומנים לדת היוונית קתולית או "אוניאטית". עם זאת שיוכם של רבים לבישופת הרוסינית של מונקאץ' שכן עברה ל"אחדות עם רומא" יחד עם הבישופים של גליציה, גרם להיווצרות זרם יווני קתולי גם בקרבם. נשארה עד סוף המאה ה-19 נוכחות של הכנסייה האורתודוקסית באמצעות כמה מנזרים קטנים ("סקיטים") שהיו משוייכים למנזרים במולדובה, במיוחד למנזר פוטנה.
השלטון הקיסרי ההבסבורגי על מסיו וההתחייבויות הצבאיות החדשים הקשה מאוד על חיי האיכרים בטרנסילבניה ובמרמורש. בנסיבות אלה הופיעו כנופיות של היידוקים בעיקר באזורים הרריים, כולל מרמורש. המפורסם בין ההיידוקים במרמורש היה פינטיה האמיץ (1703-1670), בן של אציל רומני מן היישוב טרגול לפושולוי שפעל למשך מספר שנים לטובת דלת העם תוך איתגור האצולה והשלטונות האוסטריים. פינטיה הצטרף לפרנץ ראקוצי השני, המנהיג ההונגרי של מרד הקורוצים נגד האימפריה ההבסבורגית. הוא עצמו כבש את מבצר קיואר וב-1703 צר על העיר באיה מארה, שבה נמצא אוצר של הרשויות הקיסריות. פינטיה נורה למוות בעת מארב ליד השער הדרומי של באיה מארה, קרוב ל"מבצר הקצבים".
בשנת 1717 עמד האזור מול פשיטה אחרונה של הטטרים, שהגיעו כבני ברית של נסיכות מולדובה במאבק בצבא האוסטרי שתקף את מולדובה. הטטרים שרפו את כנסיות העץ, לקחו שלל, כולל עבדים ובקר. הצבא הקיסרי עצר אותם ביישוב קאווניק. ושנסיגתם הופתעו על ידי בני מרמורש ביישוב סטרמטורה, בעמק האיזה ובמעבר פריסלופ בפרלוקה טטרילור, למעלה מבורשה. מעט הטטרים ששרדו השאירו את השלל ונמלטו למולדובה.
המאה ה-20
חלוקה בין רומניה לטרנסקרפטיה
בתום מלחמת העולם הראשונה באספה הלאומית של הרומנים בעיר אלבה יוליה הוכרז על איחוד ממלכת רומניה עם טרנסילבניה והחבלים הנספחים אליה, לרבות מרמורש. בועידת השלום בפריז (1919) נקבע כי הגבול הצפוני של רומניה הוא יהיה על הנהר הטיסה ולפיכך החלק הצפוני של מרמורש שויך לצ'כוסלובקיה עם השאר טרנסקרפטיה. בעקבות תמיכת הצבא הרומני בצ'כוסלובקיה באמצעות עצירת המתקפה של הרפובליקה הסובייטית ההונגרית הצבא הרומני שהה לזמן קצר בכל חבל מרמורש, בדרכו אל סלובקיה. בהכמת השלטון הצ'כוסלובקי.
המרמוש השלם היה באותם הימים תחת מנהל צבאי ואזרחי רומני. אבל הסכם זה לא אושרר ובשנת 1920 נקבע סופית שהגבול יהיה על הטיסה. צפון החבר (6873 קמ"ר) שולבו ברוטניה הקרפטית (טרנסקרפטיה או "רוסינסקו") במסגרת המדינה הצ'כוסלובקית. לפני פריצת מלחמת העולם השנייה בעקבות חלוקת צ'כוסלובקיה בין שכניה, ב-1939 צפון מרמורש עבר תחת כיבוש של הונגריה. ב-1944 הוא נכבש על ידי ברית המועצות וסופח לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, חלק מברית המועצות. עם התפרקות ברית המועצות, ב-1991 צפון מרמורש הפך לחלק מאוקראינה העצמאית. החל מ-1919 דרום מרמורש (3.381 קמ"ר) הפך במסגרת רומניה למחוז מרמורש. בין 1940–1944 נמצא תחת כיבוש הונגרי מחודש. ב-1944 הוחזר לרומניה.
בזמן השלטון הקומוניסטי בימי שלטונו של ניקולאיה צ'אושסקו ב-1968 סופחו למחוז מרמורש עוד כמה אזורים סמוכים הקשורים אליו באופן מסורתי ומבחינת קשרים משפחתיים: חבל לפוש, חבל שיואר והחלק המזרחי של חבל הקודרולוי. כך נוצר מחוז מרמרוש הנוכחי.
בגלל תנאי אקלים ונוף ספציפיים הקולקטיביזציה של החקלאות (שהסתיימה ברומניה ב-1962) במרמורש הייתה מוגבלת יותר. לעומת זאת התפתחו תעשיית הכרייה ועיבוד המחצבים. כמו כן תעשיית עץ אינטנסיבית ותיירות. אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי קרסה תעשיית המחצבים ויחד איתה גם ענפי העיבוד ותעשיית העץ הצטמצמה מאוד אחרי עלייה מופרזת שפגעה בסביבה. בנסיבות אלה הרבה תושבים יצאו לעבוד במערב אירופה, בייחוד באיטליה וספרד.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מרמורש
- סטפאן וידניאנסקי – "מרמורש" באנציקלופדייה של תולדות אוקראינה ברשת – לפי הספר בעריכת ו. סמולי, האקדמיה הלאומית למדעים של אוקראינה, 2009
- מוקדש לחבל מרמורש – ברומנית
לקריאה נוספת
- Alexandru Filipașcu, Istoria Maramureșului, București 1940
- Teofil Ivanciuc - Ghidul turistic al Ţării Maramureşului Editura Limes, Cluj-Napoca, 2006
- שלמה יעקב גרוס, י' יוסף כהן, מארמארוש, תל אביב, תשמ"ג, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ כתבה בעיתון הרומני "ז'ורנאלול נציונל" Jurnalul Național 4.7.2005 Dana Andronie, Doru Cobuz
- ^ Alexandru Gonța Românii și Hoarda de Aur, Editura Demiurg, Iași, 2010, p. 145-147
