סולוטבינו
| מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
| מחוז |
 זקרפטיה |
| ראש העיר | יורי אוהאל |
| תאריך ייסוד | 1360 |
| גובה | 281 מטרים |
| קואורדינטות | 47°57′N 23°52′E / 47.950°N 23.867°E |
סולוטבינו (באוקראינית: Солотвино, בהונגרית: Aknaszlatina, ברומנית: Slatina, בסלובקית: Slatinské Doly, ביידיש: סלאטפינא) היא עיר במערב אוקראינה, במחוז זקרפטיה, על גבול רומניה, בקרבת סיגט ומרמורש שברומניה. ליד העיר שוכנת תחנת גבול עם רומניה. ממערב לעיר ישנם אגמי מלח המהווים אתר תיירות ונופש.
היסטוריה
במקום נמצאים שרידי יישובים מהמאה השנייה והראשונה לפני הספירה. מהמאה ה-13 היו באתר שני כפרים. במאה ה-14 מוזכרים הכפרים בתכתובת של המלך ולדיסלב ההונגרי. במסמכים ממרמורש מהמאה ה-19 מתועדת ראשיתם של יישובים אלו.
בסולוטבינו פעלו מכרות מלח, ככל הנראה עוד מתקופת כיבוש האזור על ידי האימפריה הרומית תחת שלטון הקיסר טראיאנוס. באזור מכרות אלה נמצאו מטבעות רומאיים. מכרות המלח היוו משאב יקר ערך בתקופת השלטון ההונגרי באזור. גרמנים מסקסוניה הוזמנו לאזור כדי לסייע בפיתוחו, ונראה ששם העיר סולוטבינו לקוח מהשם הגרמני למלח – salz. במכרות המלח עבדו צמיתים ואסירים. באזור פותחו שיטות שונות לכריית מלח ולזיקוקו. בתחילת המאה ה-15 שיפר הדוכס הגדול של ליטא ולדיסלב יגיילו את תנאי המחיה והשכר של עובדי המכרות בעיר.
עד מלחמת העולם הראשונה היה היישוב חלק מהונגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופח היישוב לצ'כוסלובקיה. בשנת 1945 אוחדו שני הכפרים לעיר סולוטבינו.
בתקופת השלטון הסובייטי הגיעה תפוקת המכרות לשיא של 451,000 טון בשנה. ב-1982 נפתחה בסולוטבינו מעבדה למחקר גרעיני.
בשנת 2007 חנכו נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו ונשיא רומניה טראיאן בססקו בסולוטבינו את הגשר המשוקם על הנהר טיסה.
הידרדרות מצב הקרקע בעיר גרמה לסגירת מכרות המלח ואף חייבה העתקת מגוריהם של עשרות מתושבי המקום ומספר מבני ציבור, בהם בית ספר.
בעיר כנסייה מהזרם הרוסי האורתודוקסי, כנסייה יוונית-אורתודוקסית, כנסייה קתולית, וכן מאמינים מהזרמים האוונגליסטים, עדי ה' ועוד.
יהודי סולוטבינו
יהודים מעטים ישבו בסולוטבינו ככל הנראה כבר במאה ה-17. במפקד שערכו שלטונות הונגריה בשנת 1728 נרשמה משפחה יהודית אחת. אב המשפחה היה אדם אמיד ששילם דמי חכירה לאציל המקומי. ב-1880 כבר היו בעיירה 674 יהודים וב-1930 - 2,118. ב-1941, ערב השואה, היו במקום 2,537 יהודים (כ-28% מהתושבים), רובם אורתודוקסים, חסידי סיגט וויז'ניץ. בעיר פעלו מפלגות ציוניות שונות, בהן צעירי המזרחי ואגודת ישראל.[1]
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. למשך תקופה קצרה הוקמה באזור אוטונומיה רותנית בחסות גרמנית. ב-15 במארס 1939 כבשו ההונגרים, בני בריתה של גרמניה הנאצית, את האזור והחל מאוגוסט 1940 השתלטו על כל אזור צפון טרנסילבניה. כאשר הונגריה הצטרפה למלחמה לצד גרמניה, בסוף 1940, השתנה מצב היהודים והוחלו חוקי הפליה שפגעו אנושות בפרנסתם. החל מ-1940 גברים יהודים גויסו לגדודי עבודה ונשלחו לחזית הרוסית ושם נספו בקור וברעב או נרצחו על ידי ההונגרים והגרמנים. ב-1941 גורשו יהודים, שלא יכלו להוכיח את אזרחותם ההונגרית לאזור קאמניץ-פודולסקי באוקראינה, שם נרצחו בפקודת הגרמנים.[1][2]
עם פלישת הגרמנים, במרץ 1944, היו בעיר כ-2,000 יהודים. באפריל הם רוכזו בגטו בשני רחובות במרכז העיירה, בו נכלאו גם יהודים משדה לבן (בילה צרקווה) ומיישובים אחרים באזור, תחת שמירה הונגרית. בגטו הקטן נדחסו כ-5,000 נפש בתנאים קשים. הם הועסקו בעבודות כפייה ועברו התעללויות כדי שיגלו היכן הסתירו רכוש ודברי ערך. במאי 1944 גורשו יהודים אלה לאושוויץ בשני משלוחים (ב-20 ו-23 בחודש).[1][2]
תמונות
בנין בית הכנסת בסולוטבינו
בית כנסת נוסף, משמש כמאפייה
בית החיים הישן בסולוטבינו
בית החיים החדש בסולוטבינו
לוח זיכרון ליהודי סולוטבינו שנהרגו בשואה
,former_synagogue.jpg)
._Old_Jewish_cemetery_-01.jpg)
._New_Jewish_cemetery_-01.jpg)
,Jewish_memorial_plaque.jpg)
קישורים חיצוניים
- סולוטבינו (אקנסלטינה, Aknaszlatina) , ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- דף קהילת סולוטבינו בפנקס הקהילות (בהונגרית)
הערות שוליים
