בית הספר לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית
 | |
 | |
| בית ספר | |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1918–הווה (כ־106 שנים) |
| מיקום | |
| מיקום | הבניין המרכזי של בית החולים במרכז הרפואי הדסה בעין כרם |
| קואורדינטות | 31°45′53″N 35°8′57″E / 31.76472°N 35.14917°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   בית הספר לסיעוד | |
בית הספר לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית שייך להסתדרות הציונית הדסה הפועל במסגרת המרכז הרפואי הדסה בירושלים. בית הספר נוסד ב-1918, בשם בית הספר לאחיות של הסתדרות מדיצינית הדסה, ובעת היווסדו היה אחד מבתי הספר המקצועיים היהודים העל תיכונים הראשונים לנשים בארץ ישראל.[1][2] באותה העת שלט בארץ המנדט הבריטי. מוסד זה הוקם מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר המצב הבריאותי בארץ ובישוב היהודי היה ירוד. הקמת בית הספר לאחיות, הוא אחד ממפעליו המשמעותיים של ארגון הדסה בארץ ישראל. בית ספר לאחיות של הדסה לקח חלק בהפיכת הסיעוד למקצוע בארץ ישראל. כמו כן ההכשרה המקצועית של אחיות הובילה לשינוי בתפיסה הנשית ולקידום מעמדה של האישה בחברה. בשנת 1975 הפך בית הספר להיות אקדמי כשצורף לפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.[3]
היישוב היהודי לאחר מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה הותירה את היישוב בארץ ישראל מנותק ממקורות תמיכתו בעולם, דבר שגרם להידרדרותו הכלכלית והבריאותית. המצוקה הרפואית הייתה קשה ביותר. רוב בתי החולים הוחרמו על ידי השלטון הצבאי העות'מאני ורבים מהרופאים גויסו לצבא. האוכלוסייה בארץ ישראל סבלה ממגפות, שגרמו למותם של אלפים. כמו כן רבים סבלו מרעב ומהיעדר טיפול רפואי מתאים למחלות שונות.[4]
בעקבות המצב הקשה, פנה "הוועד הפועל הציוני", ביולי 1916, אל "הסתדרות ציוני אמריקה", בבקשה לארגן סיוע רפואי מיידי ליישוב בארץ ישראל. ביצוע הבקשה נמסר ל"הסתדרות נשים ציונית הדסה", בשל פעולתה בארץ ישראל בתחום בריאות הציבור, שהחלה עוד בשנת 1913. בשנת 1917 ארגנה "הדסה" משלחת רפואית לעזרה ליישוב, אך כניסתה לארץ ישראל נדחתה על ידי השלטונות העות'מאניים. לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, חברות הדסה פתחו במגעים עם השלטון הבריטי, על מנת לאשר כניסתה של "יחידה רפואית" לארץ ישראל. האישור הבריטי הגיע במרץ 1918 בעקבות התערבותו האישית של השופט לואי ברנדייס, שראה חשיבות רבה בהגשת עזרה רפואית מיידית לשיקום היישוב.[4]
מקצוע הסיעוד בארץ ישראל עד 1918
כבר ב-1913, הועלה הרעיון להקים בית ספר לאחיות. חוה ליון הגיעה מארצות הברית עם שתי אחיות מנוסות להכשיר אחיות בארץ ישראל.[5] לפני הקמת בית הספר לאחיות של הדסה, היו גם יוזמות מקומיות להכשיר אחיות. ההכשרות לא היו ארוכות, למשל ב-1914 יזמה "אגודת הרופאים העבריים" שיעורים לאחיות בבית שנקרא, "תחנת הבריאות העברית" המטרה הייתה להכשיר אחיות, בשביל הסהר האדום. הכשרה זאת ארכה חודש, במשך חמישה ימים בשבוע אחר הצהריים, והיקפה כלל 26 שעות לימוד.[6]
עד 1918 הסיעוד לא הוכר כמקצוע בארץ ישראל. הממשל העות'מאני לא חייב את העוסקות בסיעוד להשיג תעודה, כפי שהיה הדבר לגבי הרופאים. התואר "אחות", "אחות רחמניה" או חובשת הוענק לאישה שעסקה בעבודה סיעודית או בעזרה לרופא מבלי שנשאלה כלל מה המסגרות שבהן הוכשרה לכך או לתוקף הרישוי אשר היה אמור להינתן לה. בשנים הראשונות של המאה העשרים עד בוא המשלחת של הצלב האדום ושל הסתדרות ציוני אמריקה והדסה, בשנת 1918, בעיקר בחברה היהודית, הכשירו הרופאים עצמם את האחיות [7] לביצוע פעילויות מצומצמות וספציפיות.[8]
היחידה הציונית הרפואית האמריקאית
ב-11 ביוני 1918 יצאה קבוצת עזרה מדיצינית ציונית אמריקנית בדרכה לארץ ישראל, בחסות "הדסה". הצוות הרפואי מנה 44 רופאים (מומחים לעור, עיניים, גינקולוגיה, אורתופדיה, פתולוגיה, אף אוזן גרון), 20 אחיות, רוקחים, חובשים, אנשי מנהל רפואי, וציוד רפואי מודרני בשווי 25,000 דולר שמחציתו מומן על ידי הג'וינט.
באותה עת היה מחסור ניכר בארץ ישראל בעובדי בריאות מקצועיים. כדי לטפל בבעיה החליטה קעמצ״א לפתוח בית ספר לאחיות. בית הספר נפתח ליד בית החולים מאיר רוטשילד בירושלים. כדי להכשיר את האחיות, הוכנה תוכנית לימודים לפי העקרונות שהיו נהוגים באותה עת בתוכניות הלימוד בארצות הברית, תוך התאמתה לצרכים של תושבי ארץ ישראל[9]
מטרות בית הספר לאחיות הדסה והרעיונות שבבסיסו
הסתדרות "הדסה" התפתחה בתחילת המאה העשרים והתגבשה גם כארגון פמיניסטי חברתי – ציוני שבראשה עמדה הנרייטה סאלד. באותה העת, פעלה בארצות הברית התנועה הפרוגרסיבית במשכנות העוני כדי לעזור לתושבים שם. נשות "הדסה שאפו לעזור ליישוב היהודי בארץ ישראל באותו האופן. הן פעלו למען אוכלוסייה בריאה, אשר תוכל לתפקד כראוי במישור האישי והציבורי. רעיונות פרוגרסיביים הדגישו את האמונה בקדמה של האדם וסביבתו, והמדע והחינוך שימשו מנוף עיקרי להשגתה. בפועל הטיפו הפרוגרסיבים לשיפור היעילות בניהול מוסדות, לטיפוח התפיסה המקצועית ולמעורבות שירותי המדינה או השירותים המוניציפליים בקהילה. רעיונות החינוך לבריאות הושפעו מתפיסות החינוך שהתפתחו באותה עת בניו יורק ומהשפעות ארגונים עולמים למלחמה במחלות, אשר הפיצו את התפיסה של רפואה מונעת.[10] האידאולוגיה של המשלחת הרפואית של הדסה, בראשות ד"ר יצחק מקס רובינוב, הייתה מבוססת על סוציאליזציה מלאה של שרותי הרפואה. המשלחת הרפואית של הדסה החלה להקים שירות רפואי ריכוזי, המבוסס על רשת ארצית של בתי חולים ומרפאות שכולם כפופים להנהלה המרכזית של הארגון.[11] האחיות במשלחת הרפואית ראו עצמן כשליחות להפצת התרבות המערבית בכלל ובשורת הסיעוד בפרט.
באתם ימים שררה במערב תפיסה כוללת של שליחות באשר לקידום מושבות בלתי מפותחות והאחיות במשלחת היו חלק מתפיסה זו. תפקידן של האחיות היה גם לחנך את האוכלוסייה בארץ ישראל. האחיות עבדו בבתי ספר ובתחנות לאם ולילד. הן לימדו את ילדי בית הספר ואת האימהות כיצד לשמור על הגינה וכיצד לטפל בתינוקן. כמו כן האחיות קיימו שיחות ייעוץ לאימהות וערכו הרצאות בנושא.[12] מטרה נוספת בהקמת בית ספר לאחיות הייתה בהקשר הלאומי, והיא להקים בית ספר לאחיות עבריות אשר תטפלנה בחולים בבתי החולים ומחוצה להם, כדי לקדם את הבריאות בארץ ישראל ובכך לקדם את נושא העלייה.[13] ארגון "הדסה" כארגון ציוני שאף לשפר את בריאות העם היהודי בארצו וקידום תרבותו של העולם הנחשל על כלל אוכלוסייתו, יהודים כערבים.[14]
ההשפעות האמריקניות על הקמת בית הספר לאחיות
תפיסת הסיעוד של מייסדות בית הספר בארץ כדוגמת הנריאטה סאלד, אליס סליסברג והמנהלות הראשונות שלו, הייתה מושפעת מהמציאות האמריקנית בה נאבק הסיעוד לזכות במעמד מקצועי.[14] בשנים האחרונות של המאה ה-19 החל הסיעוד בארצות הברית להיאבק על זכותו להכרה כמקצוע. מנהיגות הסיעוד שאפו להפוך את הסיעוד למקצוע, כפי שנהגו קבוצות עובדים אחרות בסוף המאה ה-19. הן יסדו ארגון מקצועי שנועד לדאוג לאינטרסים של הכנסה ומעמד, במקביל הן פעלו בתחום ההכשרה, כיוון שסברו כי מסגרות חינוך הן המאפשרות רכישת מיומנות, פיתוח גופי ידע וכללי התנהגות אתית – ובעיקר שימשו כאמצעי להגביה את דרישת המקצוע ולפקח על הכניסה אליו. כמו כן ראו האחיות המנהיגות בעיצוב הסיעוד כ"מדע", מכשיר פוליטי אשר עשוי לקדם את כניסתו לתחום אקדמי וכשלב במאבק להשגת מעמד מקצועי. אותן נשים לחמו גם להשגת רישוי שהעניק היבט חוקי למקצוע ולפקח על הכניסה אליו. מאבק זה זכה להישגים, אך לא הצליח להתגבר על מכשולים שונים, כמו התנגדות להכרה בסיעוד כמקצוע מצדם של הרופאים למשל, או הפמיניזציה של המקצוע.[15] כל המרכיבים האלה השפיעו גם על בית הספר לאחיות של הדסה שהוקם בארץ ישראל. בהקמת בית הספר לאחיות, הביאו היוזמים שהיו יהודים אמריקאיים, את השיטות המודרניות שהיו נהוגות בארצות הברית, בתחומי המנהל הרפואי והרפואה עצמה. יבוא שיטות אלה, הביאו למודרניזציה של המוסדות בארץ, ובית החולים הפך לגוף מודרני, הפועל גם משיקולים כלכליים, ולא גוף הפועל כמוסד צדקה קהילתי.[16]
תנאי קבלה ומהלך הלימודים בבית הספר לאחיות בשנותיו הראשונות
בית הספר לאחיות של הדסה היה אחד מבתי הספר המקצועיים הראשונים בארץ ישראל. [17] אנה קפלן הייתה הראשונה שניהלה את בית הספר. תנאי הקבלה לבית הספר היו גבוהים. למחזור הראשון הגישו מועמדות 400 נשים שמתוכם התקבלו רק 35 נשים, ורק 22 מהן סיימו בהצלחה את הלימודים. בחגיגת הסיום של המחזור השלישי ציינה חנה קלפן שמעל 450 נשים פנו ללמוד בבית הספר, 129 התקבלו, 42 סיימו, 43 עדיין לומדות ו-45 עזבו במהלך לימודיהן.[18] נשים רבות ראו בקבלת הכשרה להיות אחות מוסמכת כדרך הקרובה ביותר להתקרב למקצוע הרפואה. עד 1943 רוב הסטודנטיות היו מהגרות ממזרח אירופה. עם הזמן עלה אחוז הסטודנטיות ילידות הארץ, ועד 1948 תשעים אחוז מהסטודנטיות היו ילידות הארץ.[19] בית הספר לאחיות של הדסה שם לעצמו מטרה, לא רק להכשיר נשים למקצוע הסיעוד, אלא גם לחנך אותן לסטנדרטים גבוהים של היגיינה, אותם יעבירו בהמשך לאוכלוסייה בארץ ישראל. לכן הושם במהלך הלימודים דגש רב על כך שהסטודנטיות תשמורנה על רמה גבוהה של היגיינה. המפקחת על האחיות מטעם הדסה באותה העת, הגברת ברטה לנדסמן, תרגמה את יכולת השמירה על ההיגיינה כמדד להצלחה בעתיד כאחות.
כיוון שהאחיות נועדו להפיץ את הידע שלהם לכלל האוכלוסייה בארץ ישראל, שמו דגש רב על בחירת הסטודנטיות. רק נשים רווקות ללא ילדים בין הגילאים 19 ל-30 יכלו להגיש את מועמדותן ללימודים. כל מועמדת נדרשה להציג תעודת גמר לימודי תיכון. אם לא הייתה בידן תעודת גמר, היה על המועמדות לעבור בחינה בעברית, בנושאי ספרות עברית ותנ"ך. סטודנטיות נדרשו גם לדעת לטינית. כל מועמדת עברה בדיקה גופנית כדי לבדוק שהיא בבריאות טובה ושאין לה מומים. אלה היו אחת מהדרישות המחמירות ביותר. במהלך הלימודים הושם דגש רב על משמעת. על הסטודנטיות היה להקפיד למלא אחר הוראות מבלי להטיל בהם ספק, לדבר בקול נמוך ורגוע, לנוע בצורה רגועה ולהשתדל לא להרעיש. בכל בוקר הסטודנטיות התכנסו באולם כדי לעבור בדיקה יסודית של המראה החיצוני שלהן. סדר היום היה נוקשה ביותר ועל הסטודנטיות היה לשמור על זמנים. על הסטודנטיות היה ללכת לישון מוקדם ונאסר עליהן להכניס אורחים לחדריהם. פעם בשבוע הותר לסטודנטיות לצאת ממתחם בית הספר ולחזור עד חצות. במשך השנים הוסרו חלק מהאיסורים, אך עדיין הייתה שמירה קפדנית על משמעת וחוקים.
רבים ראו בבית הספר לאחיות של הדסה לא רק מוסד המכשיר נשים לסיעוד אלא ככלי שבעזרתו הפיצו את התרבות המערבית, המודרנית בארץ ישראל.[19] הקמת בית הספר לאחיות, הוא אחד ממפעליו המשמעותיים של ארגון הדסה בארץ ישראל. חינוך מקצועי לנשים היה נושא שכמעט ולא שמעו עליו בחלק זה של העולם. במשך דורות חיו רוב הנשים חיים סגורים ומוגנים, תנועתן הוגבלה לרוב לבית ולחצר, רובן לא נטלו חלק במסחר או בהתמחויות כלשהן, הן לא השתתפו כלל בחיי החברה, הכלכלה או הפוליטיקה של הקהילה.[20] ההכשרה המקצועית של האחיות הובילה לשינוי בתפיסה הנשית. בית ספר לאחיות של הדסה לקח חלק בהפיכת העשייה הסיעודית בארץ ישראל מפעילות מצומצמת של נשים שעזרו לרופאים למקצוע ממוסד. הקמת בית הספר חוללה מהפכה בתחום החינוך לסיעוד בארץ בכך שהוקם מוסד חינוכי לאחיות שהלימודים בו נמשכים שלוש שנים ומבוססים על תוכנית לימודים וגוף ידע כתוב ובסופם מתקיימות בחינות וניתנת הרשאה ממשלתית.[21]
בית הספר בשנותיו המאוחרות 1934–1948
במהלך השנים חלו שינויים בבית הספר המעידים על התבססותו כמוסד חינוכי. תנאי המגורים של התלמידות שופרו, לתלמידות ניתנה אפשרות לניהול עצמי בתוך מסגרת בית הספר, חולקו מלגות הצטיינות לתלמידות, והחל בתשלומי שכר לימוד. כמו כן דרישות הקבלה לבית הספר עלו והובילו לירידה בשיעורי הנשירה של סטודנטיות במהלך הלימודים. למרות כל השינויים, על הסטודנטיות היה להמשיך לעבוד קשה ולשמור על תקנות בית הספר.[22] בית הספר הפך ממוסד אשר סיפק אחיות מוסמכות לארץ לבית ספר גבוה למקצוע האחות תוך קשר עם האוניברסיטה העברית.[23] בשנים אלו החלו לקום בתי ספר לאחיות נוספים בארץ ישראל. בית הספר של הדסה שימש דגם עבור מרבית בתי הספר הנוספים לאחיות בארץ בראשית דרכם.[24]
שולמית קנטור
שולמית קנטור, הייתה הדמות המשמעותית באותה העת, היא הייתה האחראית לתמורות בבית הספר ושימשה כמנהלת בית הספר בין השנים 1934–1948. קנטור נולדה בשנת 1894 בביירות. היא למדה את מקצוע הסיעוד באוניברסיטה האמריקאית בביירות. בשנת 1919 היא עלתה לארץ ישראל. על אף שלא היה לה ניסיון מקצועי רב, השליטה שלה בשפה העברית יחד עם השכלתה כאחות אפשרו לה להיות מורה ביחידה הציונית הרפואית האמריקאית. בשנת 1921 נישאה ללואיס קנטור והתפטרה מעבודתה. בשנת 1933, נפטר בעלה, וקנטור נותרה מפרנסת יחידה לארבעת ילדיהם ולכן חזרה לעבוד כאחות. היא למדה במשך שנה באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק ומיד אחר כך מונתה לאחות ראשית ומנהלת בית הספר לאחיות של הדסה בירושלים. עם כניסתה לתפקיד היא שינתה והוסיפה תכנים לתוכנית הלימודים, ביניהם קורסים למיילדות, וסיעוד בחדרי ניתוח. כמו כן שימשה קנטור כיועצת מקצועית בהקמת בתי ספר לאחיות נוספים ברחבי הארץ. בשנת 1948, עם קום המדינה, ייסדה קנטור את מחלקת האחיות במשרד הבריאות. היא ניהלה את מחלקת האחיות עד שנת 1955. אחר כך חזרה להדסה שם לימדה קורסים בסיעוד ובמשך שנים רבות, המשיכה לשמש כיועצת בהקמת בתי חולים ובתי ספר לסיעוד.[25] שולמית קנטור היא דמות משמעותית שלקחה חלק חשוב בביסוס הסיעוד כמקצוע בארץ ישראל.
לאחר קום המדינה
בית הספר שינה את שמו במהלך השנים והוא נקרא היום: "בית הספר לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית". משנת 1948 ועד היום התפתחו קורסים בתחומי בריאות הציבור, המיילדות, חדרי הניתוח ובהמשך במנהל. בנוסף לקורסים אלה, פותחו קורסים על בסיסים בסיעוד לאחיות מוסמכות בטפול נמרץ לב (1982), בטיפול נמרץ כללי (1983) ובסיעוד אונקולוגי אשר הושק ב-1990.
בשנת 1953, הוקם בקריית יובל המרכז לבריאות הקהילה ע"ש סאלי ופיליפ לאון. הלימודים במרכז זה כללו יחידת לימוד ייחודית שעסקה בבריאות המשפחה וסיעוד קהילתי. תוכנית זאת נמשכה עד סוף שנות ה-90 של המאה ה-20. יוזמה נוספת של בית הספר התקיימה בשנות ה-60 בשיתוף פעולה עם משרד החוץ, במסגרת יוזמה זאת, עסק בית הספר בהכשרת אחיות ומיילדות מאפריקה.
בין השנים 1967–1983 נוהל בית הספר על ידי יהודית שטיינר-פרויד, שהייתה בוגרת בית הספר, מחזור 1941–1944.[26][27]
בשנות פעילותו הרבות, פרסם צוות בית הספר ותלמידיו כמות גדולה של מחקרים בינלאומיים בתחום הסיעוד. בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים פעלה שטיינר-פרויד להפוך את בית הספר לאוניברסיטאי, בהמשך המהלך הצליח, ובשנת 1975 הפך לחלק מהפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, מעמדו של בית הספר, הביא להגעת מרצות אורחות מדי שנה, לרוב מאוניברסיטאות בארצות הברית. המרצות האורחות משתלבות ומשתתפות במחקר של בית הספר, ובצוות הלימוד בו.[28]
בית הספר זכה בפרסים שונים, בשנת 1982 בחגיגית השבעים לבית החולים הדסה, זכה בית הספר בפרס הנרייטה סאלד שהוענק לו על ידי עיריית ירושלים.[28]
בית הספר מציע לימודי בוגר ולימודי מוסמך בלימודי סיעוד מוסמך קליני. תוכנית זאת החלה בשנת 2001.[29] בית הספר מציע תוכניות לימוד שונות, הכוללת מגוון של קורסים. בין היתר בית הספר עוסק גם בהסבת אקדמאים ללימודי סיעוד, הכוללים מגוון מקצועות כמו סיעוד בחדר ניתוח ייעוץ הנקה ומקצועות נוספים. בין הכלים שבית הספר מעניק לבוגריו, הוא פיתוח רגישות לצורכי החולים.[28]
משכן בית הספר ומגורי התלמידות
במהלך שנותיו משכן בית הספר ומגורי התלמידות עברו מקומות רבים. משכן בית הספר בתחילה היה בבית חולים רוטשילד בירושלים. תלמידות המחזור הראשון של בית הספר שוכנו במלון "יוז" בצומת הרחובות המלך שלמה ויפו, מול חומת העיר העתיקה. בסתיו 1919 עברו האחיות לבניין שכור אשר שופץ עבורן בצדו השני של רחוב יפו, ב-Hotel de France, אשר שימש קודם לכן למגורי הגברים חברי המשלחת. לתלמידות הוקצו עתה 30 חדרים במלון יוז. הבחירה לשכן את התלמידות בבתי מלון הייתה בעלת משמעות רבה עבור אנשי המשלחת הרפואית. מערכת הספקת המים למלון והחדרים מרווחים, אפשרו שמירה על הניקיון והסניטציה, שהיו בעלי חשיבות רבה עבור אנשי המשלחת הרפואית.[30]
בחורף 1921 עברו התלמידות ממלון יוז לבית ערבי בסביבת שער שכם, בשכונת מוסררה. המעבר ממלון לבית היה כנראה תוצאה של שינוי במעמד המשלחת, אשר התכוננה להפיכתה ממפעל זמני למוסד של קבע. מכיוון שהתלמידות חיו בצפיפות ועדין לא הצליחו למצוא משכן בסמוך לבית החולים רוטשילד, בית נוסף נשכר בשנת 1925 בשכונת מוסררה מול בית החולים האיטלקי. בית זה שימש למגורי התלמידות עד השנים 1929–1930. גם לאחר שכירת בית נוסף, התלמידות חיו בצפיפות בחדר קטן וללא חשמל, היה חשש לעליה בשכיחות התחלואה של התלמידות ולכן שכרו בית נוסף בסביבות בית החולים האיטלקי, התלמידות גרו בבית זה בתקופה שבין ספטמבר 1929 עד יוני 1931.[31]
בראשית שנות השלושים גרו התלמידות ברחוב החבשים ליד הכנסייה הקופטית, מול ביתו של אליעזר בן-יהודה. גם שם תוארו תנאי מגורים צפופים, אך בכל המקומות בהם שוכנו התלמידות הקפידו על סדר וניקיון. בתקופת הניהול של קנטור, משנת 1934 ועד 1939, שנת המעבר להר הצופים, היה מעון התלמידות ב"בית אמינוף" ברחוב יפו פינת רחוב הסולל (היום רחוב חבצלת). בבית זה היו חדרי לימוד מרווחים אשר התאימו לדרישות ההיגיינה. החיים בחדרי התלמידות הפכו להיות נעימים. בשנים 1938–1948 שכן בית הספר בהר הצופים, בבניין בן שלוש קומות. שתי הקומות העליונות שימשו למגורי התלמידות, שתיים בכל חדר, ובקומה התחתונה היו חדרי לימוד, מעבדות, ספרייה וחדר אירוח למבקרי התלמידות. בית הספר היה מחובר לבית החולים במנהרה ובשביל מקורה שעבר בגן בית החולים. בשנת 1945 בעקבות תוכנית ההרחבה בית החולים הורחב הוחלט גם כן להרחיב את בית הספר לאחיות כדי לאפשר קבלה של יותר תלמידות ולהתגבר על המחסור הצפוי באחיות. בשנת 1946 אף נערך טקס הנחת אבן פינה להרחבת בית הספר, אולם באותה העת גברה האלימות הערבית באזור. בעקבות האלימות היה צורך לפנות את הר הצופים ובית הספר על 100 תלמידותיו עברו לבניין ממנזר סן ז'וזף ברחוב הנביאים, אשר כונה מעתה 'הדסה ב'. המעבר לבית החולים של המיסיון היה לא קל עבור התלמידות מכיוון שהתנאים שם היו הרבה יותר ירודים. בית הספר שכן במנזר סנט ג'וזף במשך 14 שנה עד שעבר למרכז הרפואי הדסה בעין כרם.[32] בשנת 2006 עבר בית הספר לשכון בבניין המרכזי של בית החולים במרכז הרפואי הדסה.[33]
קישורים חיצוניים
- היסטוריה של בית הספר לאחיות באתר הפקולטה לרפואה האוניברסיטה העברית
- Hadassah School of Nursing: First Graduating Class באתר אנציקלופדיה לנשים יהודיות
הערות שוליים
- ^ אסתר כרמל-חכים, פמיניזם בחלוציות הציונית, מפנה: במה לעניני חברה 52, עמ' 30–31
- ^ בית הספר המקצועי הראשון שהוקם בארץ ישראל היה "חוות ההכשרה לעלמות". בית ספר זה נוסד על ידי חנה מייזל בשנת 1911, הוא הכשיר נשים לעבודה חקלאית.
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2005, עמ' 22-23
- ^ 4.0 4.1 צפורה שחורי רובין, שפרה שורץ, היחידה הרפואית ציונית אמריקאית, הדסה לבריאות העם: פעילותה הבריאותית-החינוכית של 'הדסה' בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים, 2003, עמ' 19
- ^ עוד מוסד, הצבי, 12 בפברואר 1913
- ^ חרוניקא, האחדות, 11 בדצמבר 1914
- ^ עורכות מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן – רוקם, ייסוד בית ספר לאחיות בירושלים על ידי המשלחת הרפואית של ציוני אמריקה בשנת 1918 (נירה ברטל), העבריות החדשות: : נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, 2001, עמ' 274
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2003, עמ' 34
- ^ שפרה שורץ, כלכלה, חברה ומדיניות פנים, מי יטפל באנשי ארץ ישראל?, עמ' 330
- ^ עורכות מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן – רוקם, ייסוד בית ספר לאחיות בירושלים על ידי המשלחת הרפואית של ציוני אמריקה בשנת 1918 (נירה ברטל), העבריות החדשות: : נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, 2001, עמ' 276
- ^ צפורה שחורי רובין, שפרה שורץ, היחידה הרפואית הציונית אמריקאית, הדסה לבריאות העם: פעילותה הבריאותית-החינוכית של 'הדסה' בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים, 2003[דרושה הבהרה]
- ^ Dafna Hirsh, Interpreters of Occident to the Awakening Orient": The Jewish Public Health Nurse in Mandate Palestine, Comparative Studies in Society and History 50, 2008, עמ' 230
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארת ישראל 1918–1948, ירושלים, 2005, עמ' 43
- ^ 14.0 14.1 עורכות מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן – רוקם, ייסוד בית ספר לאחיות בירושלים על ידי המשלחת הרפואית של ציוני אמריקה בשנת 1918 (נירה ברטל), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, 2001, עמ' 278
- ^ עורכות מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן – רוקם, ייסוד בית ספר לאחיות בירושלים על ידי המשלחת הרפואית של ציוני אמריקה בשנת 1918 (נירה ברטל), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, 2001, עמ' 279
- ^ עורכות מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן – רוקם, ייסוד בית ספר לאחיות בירושלים על ידי המשלחת הרפואית של ציוני אמריקה בשנת 1918 (נירה ברטל), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, 2001, עמ' 280
- ^ אסתר כרמל חכים, פמיניזם בחלוציות הציונית, מפנה: במה לעניני חברה 52, עמ' 30-31
- ^ מנאם הגברת חנה קפלן, דואר היום, 5 בנובמבר 1923
- ^ 19.0 19.1 Dafna Hirsh, Interpreters of Occident to the Awakening Orient": The Jewish Public Health Nurse in Mandate Palestine, Comparative Studies in Society and History 50, עמ' 240–242
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2005, עמ' 39
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2005, עמ' 356
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2003, עמ' 291
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2003, עמ' 293
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2003, עמ' 295
- ^ נירה ברטל, Shulamith Cantor, אנציקלופדיה לנשים יהודיות
- ^ יהודית שטיינר-פרויד באתר עיריית ירושלים
- ^ הודית שטיינר פרויד, מחזור 194, באתר האוניברסיטה העברית
- ^ 28.0 28.1 28.2 אודות בית הספר לסיעוד, באתר מרכז רפואי הדסה
- ^ הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית - בית הספר לסיעוד
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2005, עמ' 268
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2005, עמ' 269
- ^ נירה ברטל, חמלה וידע: ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים, 2005, עמ' 271
- ^ היסטוריה של בית הספר לסיעוד באתר הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית
