מוסררה

מוסררה (בערבית: مصرارة, תעתיק מדויק: מצרארה; או מורשה, שמה העברי הרשמי) היא שכונה בירושלים הגובלת בשכונות מאה שערים ומסעודיה בצפון, מגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי בדרום, ומזרח ירושלים במזרח. השכונה כוללת כ-860 בתים, מהם 350 נבנו בשנות ה-1950 בעוד השאר הם בתים ערביים מן התקופה הקודמת. שטח השכונה כ-160 דונם ומספר התושבים בה בעשור הראשון של המאה ה-21 הוא לערך 4,500

הצירים המרכזיים בשכונה הם: רחוב שבטי ישראל, החצי המזרחי של רחוב הנביאים והחצי המערבי של רחוב סולטאן סולימאן.

היסטוריה וגבולות

מוסררה בשנות ה-30 - ימיה כשכונה ערבית אמידה מחוץ לחומות העיר העתיקה

מוסררה הוקמה בסביבות שנת 1889 על ידי ערבים מהעיר העתיקה בירושלים בני המעמד הגבוה, ביניהם בני משפחת חוסייני, בתקופת "היציאה מן החומות" בשלהי המאה ה-19. בחצי הראשון של המאה ה-20, עד קום מדינת ישראל, הייתה מוסררה שכונת יוקרה ערבית ונבנו בה וילות פרטיות. בין היתר התגוררו בשכונה באותה עת מוסא עלמי, ההיסטוריון עארף אל-עארף, הרופא ד"ר תאופיק כנעאן, סוחר הטקסטיל תאופיק ואפא דג'אני ועוד. בשכונה התגוררו גם משפחות יהודיות אחדות, ובהן משפחת רחל וצבי שוורץ ובנותיהן רות וראומה.

שיכון מצוקה שעל גגו חרכי ירי לצלפים. סמוך לקו העירוני במוסררה

במלחמת העצמאות התנהלו בשכונה חילופי ירי וקרבות. החל מחודש אפריל 1948 נטשו תושביה הערבים של מוסררה את בתיהם, חלקם ללבנון, ובסיום המלחמה נותרה השכונה מפוצלת בין שני צדי "הקו העירוני" שהיווה את גבול ישראל-ירדן בגזרת ירושלים. מאותו שלב ואילך, הצד המערבי של השכונה, שנותר בשטח ישראל, שמר על שיוכו וזיהויו עם השכונה, בעוד שהחלק המזרחי נטמע במזרח העיר.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוצר מחסור רב במקומות דיור לעולים החדשים ולכן החליט משרד השיכון לאכלס את בתי מוסררה הנטושים בעולים חדשים יוצאי מדינות צפון אפריקה. עקב חלוקת ירושלים הפכה מוסררה לשכונת ספר שעמדה בחזיתו של הגבול החדש. תושבי השכונה נחשפו לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומדי יום ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.

כיום מונה שכונת מוסררה כ-2,500 תושבים, ונחשבת לאחת משכונותיה היפות של ירושלים.

המרקם החברתי של מוסררה

סמטה על שם אמרתה המפורסמת של גולדה מאיר על אנשי "הפנתרים השחורים"

כנסיית סנט פול ברחוב שבטי ישראל

בשנת 1971 קמה בשכונה תנועת מחאה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האסלאם אשר כינו עצמם בשם "הפנתרים השחורים". התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האסלם מאז קום המדינה. האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות מזרחים עניים ומובטלים, לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית.

במוסררה מוסדות נוצריים רבים וותיקים, כגון אכסניית נוטר-דאם, כנסיית סנט-פול, בית החולים הצרפתי, הכנסייה הרומנית, מנזר האחיות הסאלזיאניות ועוד.

השכונה נמצאת בימינו בתפר בין השכונות הערביות ממזרח והיהודיות ממערב, ובין השכונות היהודיות-חרדיות מצפון והחילוניות ממערב. בשני העשורים האחרונים בחלק מהשכונה התיישבו יהודים חרדים רבים.

ארכיטקטורה בשכונה

מוסררה מהווה כיום עדות חיה להיסטוריה המגוונת של השכונה ושל ירושלים במאה ושלושים השנים האחרונות. לכל שלב ארכיטקטוני היסטורי ניתן למצוא בשכונה רליקטים עומדים. ניתן להפריד בין 3 שלבים עיקריים בתולדות השכונה:

השלב הראשון הוא השלב הערבי, בו נבנו בתי-מידות גדולים ומפוארים על ידי ערבים עשירים שנחלצו מצפיפות העיר העתיקה בשלהי המאה ה-19. בתים אלה הם בעלי כניסות מפוארות, משקופי-אבן מסוגננים וגגות-רעפים, דוגמת בית החלונות שברחוב הע"ח.

השלב השני התחיל עם מלחמת העצמאות, עת הפכה השכונה לזירת קרבות וננטשה ברובה, המשיך דרך שנותיה של העיר המחולקת ועד סוף שנות השבעים. בתקופה זו הייתה השכונה שכונת מצוקה. האבטלה וההזנחה פשטו בה, וממנה יצאה תנועת הפנתרים השחורים שהעלתה על סדר היום הציבורי את מצבם הקשה של העולים החדשים יוצאי צפון-אפריקה.

השלב השלישי התחיל בתחילת שנות השמונים ופרויקט השיקום שהחליטה העירייה לקיים בשכונה. הוגדרו תקנות שמטרתן להחזיר לשכונה את תפארתה הישנה. עבודות השיקום והשיפוץ נדרשו להיעשות תוך נאמנות לסגנון הערבי המפואר של המאה ה-19, ועם זאת בבניינים רבים כיום ניתן לראות בבירור את קו-התפר בין השלב הערבי המקורי של קומת הקרקע והבנייה המודרנית של הקומות העליונות.

מוסררה כמרכז תרבות

כיום משמשת שכונת מוסררה כמרכז של מוסדות תרבות ואמנות. עם מוסדות התרבות הפועלים בשכונה נמנים מוסררה בית הספר לצילום, מדיה ומוזיקה חדשה ע"ש נגר, בית ספר "מעלה" לקולנוע, בית מדרש קהילתי של 'מילתא - מרכז לתורה שבעל פה', בית הספר למוזיקה מן המזרח, מרכז האמנות של עיריית ירושלים, סדנת ההדפס ירושלים, מוזיאון על התפר, מוזיאון אסירי המחתרות ומרכז היצירה של עמותת "יד לקשיש". האקדמיה לאמנות בצלאל מתכננת לעבור למגרש הרוסים השוכן בקרבת השכונה. במינהל הקהילתי של שכונת מורשה "בית קנדה" פועל הארגון "צעירים במרכז", המשמש כזרוע הביצועית של עיריית ירושלים ביישום מדיניות הצעירים של העיר. כמו כן,פועלת במקום המכינה הקדם צבאית "רוח נכון",מכינה מעורבת לאומנים צעירים לפני צבא . במינהל הקהילתי נפתחו גם מוסדות תרבות כמו מחול שלם לרקדנים ירושלמים ותיאטרון קומקום. קבוצת מוסללה, שפועלת במרחב הציבורי, מאפשרת לאמנים לבחון אפשרויות חיבור חדשות בין אמנות ומרחב אורבני, מתוך ניסיון להתבונן במורכבות ההיסטורית של השכונה.

לקריאה נוספת

• דוד קרויאנקר, ירושלים - רחוב הנביאים, שכונת החבשים, שכונת מוסררה, ירושלים: יד בן צבי, 2000, מסת"ב 9650708766
• דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבניה הערבית מחוץ לחומות, כתר, 1987

קישורים חיצוניים

• אתר עיריית ירושלים
• אוסף מוסררה - אוסף צילומים ישנים של השכונה מטעם בית-הספר לאומנות
• תמונת ישנות של מוסררה מתוך אוסף התצלומים הלאומי
• ניצה אבירם, סיור בשכונת מוסררה, באתר ynet, 12 במאי 2001
• להורדת מפה לסיור של קבוצת מוסללה
• חן רוזנק‏, "ילדות בשטח ההפקר" במוסררה: לגדול בשכונה של "הפנתרים השחורים", באתר וואלה!‏, 7 בדצמבר 2011
• רותי קדוש, זה היה ביתם: תערוכה חדשה חושפת את שכונת מוסררה, באתר nrg‏, 11 בדצמבר 2011
• משה גלעד, שכונת מוסררה שבלב ירושלים נאבקת על אופיה, באתר הארץ, 23 במאי 2016
• מרב בטיטו, הפנתרים לא גרים כאן יותר, באתר "ידיעות אחרונות", 20 בינואר 2017