בית הקברות ממילא
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית בית קברות ריקה.
בית הקברות ממילא הוא בית קברות מוסלמי מהתקופה הממלוכית, שלו יסודות איובים ואף קדומים יותר. הוא שוכן במרכז העיר ירושלים בצמוד לגן העצמאות וזכה בקרב המוסלמים לחשיבות מיוחדת, עד כי ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין כתב ב-1495 כי "מי שנקבר בירושלים, במקום הנקרא זייתון אל-מלך (היא ממילא), ייקבר, אם אפשר לומר כך, בשמים התחתונים". סביב הבעלות על המתחם התנהלו מאבקים משפטים ואף אירועים אלימים.
תיאור בית הקברות
בית הקברות ממילא משתרע על פני חלקת קרקע מיוערת בדלילות השוכנת מזרחית לגן העצמאות, בין הרחובות אגרון, הלל, ומנשה בן ישראל. על חלק ניכר משטחו של בית הקברות שוכנת בריכת ממילא, המתוארכת לימי המלך הורדוס לפני כאלפיים שנה. אין קשר בין הבריכה ובין בית הקברות.
בבית הקברות מצויים כמה עשרות קברים, המתוארכים רובם ככולם לתקופה הממלוכית. רוב הנקברים זוהו כאנשי מעלה ויחס, ביניהם לא מעט שופטים, מושלים וכן נשים צדקניות ועשירות. חלק ניכר מהקברים מוזנח מאד, המצבות שבורות ומפוזרות, ועשבייה מכסה אותן.
בין הקברים צומחים עצים מקומיים מוכרים, כמו אלונים, ברושים ואורנים, אך בולטת גם האלה האטלנטית הגולה בעיר. רוב העצים עתיקים למדי, חלקם בני מאות שנים. בית הקברות הפך בשנים האחרונות לנקודה המרכזית בירושלים בה ניתן למצוא צבי יבשה.
שם בית הקברות
השם ממילא הוא שיבוש של המילים "מָאמִן אללה", כלומר "מקום מבטחים של אללה", או מהמילים "מא מן אללה", כלומר "מה שבא מאללה", כשהכוונה היא כי גם המוות אינו בשליטתנו. זהו שמו הרשמי של בית הקברות בערבית גם בימינו. יש הסוברים כי השם 'ממילא' הוא שמה של גבירה מוסלמית שהייתה בעלת הקרקע בימי הביניים. כך או כך, השם חצה את גבולות בית הקברות, ומשמש גם את שכונת ממילא הסמוכה. בימי הביניים נקרא בית הקברות גם בשם "זייתון אל-מלכ" - "זיתֵי המלך", כמוזכר לעיל בדברי מוג'יר א-דין.
אתרים בולטים
תורבת כובכייה
בית הקברות ממילא "נולד" עם בניית הקבר המפואר והבולט מכל האחרים - תּוּרְבָּת כּוּבָּכִּיָה - קברו של מושל צפת בתקופה הממלוכית - עָלָאא' א-דין אָידוּרְדָי אל כּוּבָּאכִּי. הלה ביקש להיקבר בירושלים, ולכן הובא אליה לאחר מותו ונקבר סמוך לחומותיה המערביים ולשער יפו, בשטח שהיה אז ריק מיישוב, ובו שרידים מעטים מאד של קברים מן התקופה הרומית ומן התקופה הצלבנית.
על פתח התורבה מופיעה כתובת ועליה שמו של אל כּוּבָּאכִּי ותאריך פטירתו על פי הלוח המוסלמי (1289 על פי הספירה הכללית). על פי ספי בן יוסף, הורה אל כּוּבָּאכִּי להקים את קברו מחלקי קברים של כמרים צלבניים מכנסיית הקבר. לאחר הצבת מבנה הקבר ביקשו מוסלמים נוספים להיקבר סביב "הכּוּבָּכִּיָה", וכך נוצר למעשה בית קברות מוסלמי באזור זה.
הקבר היה מוזנח מאד. כתובות גרפיטי כיסו את קירותיו והוא שימש לא פעם כמקום לינה להומלסים ולנוודים. בחורף 2009 נוקה המבנה מבחוץ ונאטם מפני כניסת נוודים.
הקבר הצלבני
במאה ה-19 ערך החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו סקר בבית הקברות וזיהה קברים קדומים, אותם תיארך לתקופה הרומית. בין המצבות הממלוכיות הוא גילה גם מצבה קטנה אך מפוארת אותה תיארך לתקופה הצלבנית. מצבה זו מגודרת כיום והיא שוכנת מערבית לבריכת ממילא.
תורבת מנכורש
סמוך לקבר הצלבני שוכן מבנה קבר דומה בפארו לכובכייה. זוהי התורבה של מנכורש, ששימש כמושלה הצבאי של מצודת ירושלים הממלוכית, וכן כגָ'שְנֶכּיר, כלומר "נושא הכוס" - תפקיד מיניסטריאלי בכיר בסולטנות הממלוכית.
מערת האריה
על גבולו המערבי של בית הקברות, בצמוד לרחוב מנשה בן ישראל, ישנם מערת קבורה ושרידי כנסייה שבנויה על מקום המכונה בשם "מערת האריה". האגדה הירושלמית הקשורה במערה זו מסופרת בשלוש גרסאות: על פי הגרסה הנוצרית מלאה המערה בעצמות הרוגי הכיבוש הפרסי שהתרחש בשנת 614 לספירה. הפרסים והיהודים טבחו בנוצרים והשליכו את גופותיהם בשטח בית הקברות. המלך הפרסי ציווה לאסוף ולשרוף אותן, אך אז לפתע הופיע אריה פלאי שאסף את העצמות למערה והגן עליהן. הגרסה היהודית מספרת סיפור דומה, אלא שהפעם ההרוגים הם יהודים, והטובחים הם היוונים. הגרסה המוסלמית מספרת כי במערה מצויים קדושים מוסלמים שנקברו בתחומי בית הקברות, עד שלילה אחד פרצה דליקה ושרפה את העצים ואת המצבות. הקדושים ניצלו באורח נס כאשר אללה העביר את עצמותיהם למערה, וכדי שלא יאונה להן כל רע, הציב שם אריה ענק השומר על עצמות הקדושים מדי לילה.
במאמץ להכשיר אתרי תיירות ומקומות קדושים בירושלים המערבית (שהמקומות הקדושים היחידים בה בין 1948 ל-1967 היו קבר דוד וקברי הסנהדרין), יועדה המערה על ידי משרד הדתות להיות אתר תיירותי ומקום התייחדות והנצחה. המערה נפתחה לאחר שזוהתה בספטמבר 1950 בטקס חגיגי במעמד מנכ"ל משרד הדתות שמואל זנוויל כהנא, הרוח החיה בשחזורה[1][2] ואף נעשה ניסיון למסד מנהג עלייה לרגל למקום בימי חודש אלול[3]. ב-1954 הפכה המערה לאתר תיירותי בתפילה חגיגית של יהודי תימן[4]. במפות ירושלים משנות החמישים והשישים מופיעה המערה בהבלטה כאתר תיירות. ב-1961 הציע שר האוצר דאז לוי אשכול לראש עיריית ירושלים מרדכי איש-שלום לשכן במערה אריה חי כמו ב"גן הדובים" שבמרכז בירת שווייץ, ברן[5]. אולם חוסר ההכרה במקום כמקום קדוש על ידי הרבנות הראשית לישראל ומלחמת ששת הימים שפתחה את שלל האתרים הקדושים בעיר לביקורי תיירים גרמו לנטישת המקום והזנחתו[6].
המבנה המקומר
ברחוב הלל הצמוד לבית הקברות מצפון ישנו מבנה מקומר, נטול קירות, השייך למעשה לבית הקברות. מבנה זה מופיע בתאוריהם של עולי רגל, וכן בתמונות ובציורים עתיקים של בית הקברות, אך לא ידוע מי טמון בו ומי הוא מקימו.
מעמדו הדתי והמוניציפלי של בית הקברות
בית הקברות הפסיק לשמש לקבורה במהלך המאה ה-19 והוזנח[7]. אדמת בית הקברות נחשבה לאדמת וקף, בנוסף לקדושה "הטבעית" של המקום מכורח היותו בית קברות, שאין לפגוע במתים השוכנים בו. בשנת 1928 החלה בנייתו של המלון המוסלמי פאלאס על גבולו הדרום-מערבי של בית הקברות. במהלך חפירת היסודות נתגלו עצמות מתים, והתברר כי תחומי בית הקברות גדולים משחשבו. מאחר שעל מלאכת בניית המלון ניצח המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, הורה הלה להמשיך בבנייה ופרסם פתווה האומרת כי קדושתו של בית קברות שלא היה בשימוש במשך 30-40 שנה פגה.
עו"ד שמואל ברקוביץ, העוסק בשנים האחרונות בצד המשפטי של הסכסוך הערבי-ישראלי כתב בספרו "מה נורא המקום הזה - קדושה, פוליטיקה ומשפט בירושלים ובמקומות הקדושים בישראל" (הוצאת כרטא, 2006) כי המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי תכננה לבנות אוניברסיטה ערבית על כל שטח בית הקברות, תוכנית שנגנזה מחוסר תקציב. הסרת קדושת בית הקברות קיבלה משנה תוקף בשנת 1964, עת קבע נשיא בית הדין השרעי לערעורים, לבקשת ראש עיריית ירושלים, כי מותר להפוך חלק משטח בית הקברות לפארק ציבורי.
בשנת 1948 עבר שטח בית הקברות לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים וזה העבירו בשנת 1992 לידי עיריית ירושלים. המקום נותר מוזנח והירדנים טענו שההזנחה במקום שקולה לפגיעה שלהם בבית הקברות היהודי בהר הזיתים[7]. העירייה הפקיעה את הפינה הצפון-מערבית של החלקה להקמת חניון גן העצמאות, שפעל עד שנת 2005. בשנה זו החל מרכז שמעון ויזנטל לבנות על שטח החניון את המוזיאון לסובלנות, אך בנייתו הופסקה כשנה לאחר מכן, בשל התנגדות המוסלמים לבנייה על שטח בית הקברות. לאחר שלוש שנים פסק בג"ץ כי ניתן להמשיך את הבנייה של מוזיאון הסובלנות במקום, ובכך אישר את התקדימים לגבי מעמדו המוניציפלי של השטח. בישראל נטען שלאור יחס המוסלמים למקום עד שנת 1948 אין למנוע בנייה ישראלית במקום, דוגמת סלילת שביל מרוצף החוצה את בית הקברות והקמתו של מוזיאון הסובלנות.
כדי לקדם את בניית המוזיאון, נערכה במקום חפירה ארכאולוגית מזורזת, שהתבצעה במשך 24 שעות ביממה, ובמהלכה הועברו מאות שלדים[8], חלקם בני מאות שנים לקבורה משותפת בסמוך לאתר.
בשנת 2010 נתגלע סכסוך בין התנועה האיסלאמית לעיריית ירושלים ומינהל מקרקעי ישראל בנוגע לעבודות שנעשו במתחם במסגרת שיקום קברים ומצבות. העירייה טענה שבמסגרת השיפוץ הוקמו מצבות חדשות לקברים מזויפים, ודחפוריה הרסו כמה מאות מהן, בעוד שהתנועה האיסלאמית טענה כי מדובר בשיפוץ של שרידי קברים שהיו במקום.[9][10]
ראו גם
- שכונת ממילא
- בריכת ממילא
- מוזיאון הסובלנות
לקריאה נוספת
- שמואל ברקוביץ, מה נורא המקום הזה - קדושה, פוליטיקה ומשפט בירושלים ובמקומות הקדושים בישראל, הוצאת כרטא, 2006.
קישורים חיצוניים
- תוכנית מתאר של בית הקברות מטעם רשות העתיקות, הכוללת תמונות, תצלום אוויר, תרשימים ופירוט תוכניות עתידיות במקום.
- מחקר של פרופ' יצחק רייטר 2011 מקום מבטחו של אללה? פרשת בית הקברות ממילא ומוזיאון הסובלנות
- האריה השומר מגן העצמאות - היסטוריה על המפה
- יואב שטרן ויהונתן ליס, הופסקה הקמת מוזיאון הסובלנות בי-ם שנבנה על בית קברות מוסלמי, באתר הארץ
- ניר חסון, מוזיאון של אי סובלנות | חמישה חודשים, מאות חופרים, מסביב לשעון - עדויות החופרים, באתר הארץ, 18 במאי 2010
- ניר חסון, מוזיאון של אי סובלנות | בג"ץ אישר להמשיך בעבודות על בסיס חוות דעת לא נכונה, באתר הארץ, 18 במאי 2010
- דיון מרובה משתתפים מומחים ואישי ציבור, בעניין הקמת מוזיאון הסובלנות בבית הקברות. בערוץ youtube.
- מורשת מוסתרת: מדריך לבית הקברות ממילא בירושלים, עמק שווה, 2016.
- מיכאל יעקובסון: סקירה על דמויות נבחרות שנטמנו בבית הקברות ממילא, 25 באוקטובר 2017, xnet
הערות שוליים
- ^ מעט מהרבה - מערת האריה, דבר, 15 בספטמבר 1950
- ^ י.ד., נתגלת מערת האריה שב"שדה הכובס", מעריב, 4 בספטמבר 1950
- ^ "מערת האריה" בירושלים בימי אלול, הצופה, 3 בספטמבר 1951
- ^ "מערת האריה" נפתחה לקהל, הצופה, 19 בספטמבר 1954
- ^ אריה למערה, מעריב, 9 ביוני 1961
- ^ דורון בר, קדוש לרגע - "מערת האריה" בממילא, עתמול 231, נובמבר 2013 עמ' 23-26
- ^ 7.0 7.1 איזון בבתי קברות, דבר, 11 ביולי 1958
- ^ ייתכן שאף יותר - הארכאולוג גדעון סולימני, שחפר באתר, העריך כי מדובר על כ-1,000 שלדים. ראו כאן, באתר הארץ
- ^ ניר חסון, עמוק באדמה, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2010
- ^ עוזי ברוך,מאות מצבות פיקטיביות הוסרו בממילא, ערוץ 7
