כנסיית הקבר

כנסיית הקבר

אין תמונה חופשית
מידע כללי
סוג	כנסייה
כתובת	הרובע הנוצרי, העיר העתיקה, ישראל
מיקום	ירושלים
מדינה
(למפת ירושלים העתיקה מוגדלת)   כנסיית הקבר (למפת ירושלים העתיקה רגילה)   כנסיית הקבר (למפת ירושלים רגילה)   כנסיית הקבר (למפת ירושלים מוגדלת)   כנסיית הקבר

פנים כנסיית הקבר, אפריל 2009

כנסיית הקבר (בלטינית: Sanctum Sepulchrum; או כנסיית התחייה - ביוונית: Ναός της Αναστάσεως, בערבית: كنيسة القيامة) היא כנסייה גדולה, הניצבת במקום אותו רואות מרבית המסורות הנוצריות כמקום צליבתו, קבורתו ו"תחייתו" של אותו האיש. היא נקראת על שם קבר אותו האיש. הכנסייה שוכנת ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, בסוף "ויה דולורוזה", הדרך שבה עבר אותו האיש עד מותו.

בתוך הכנסייה נמצאת גבעת הגולגולתא הנזכרת בברית החדשה. מאז המאה ה-4 משמשת הכנסייה, הנחשבת כקדושה ביותר בעולם הנוצרי, כמוקד עלייה לרגל לצליינים מכל רחבי העולם.

זיהוי האתר

ערך מורחב – גבעת הגולגולתא

מפת הרובע הנוצרי

על פי האגדה הנוצרית שימש אתר הכנסייה כמקום התרחשותם של כמה מהאירועים האחרונים בחיי אותו האיש. ראשית, הנצרות זיהתה מקום זה עם הגבעה עליה הוא נצלב, שהברית החדשה מכנה בשם "גולגולתא"

לאחר הורדת גופתו מן הצלב היא נטמנה בקבר חצוב בסלע בחלקת הקבורה של יוסף הרמתי. הקבורה בקבר של אדם זר נדרשה מחמת איסור הלנת המת בהלכה היהודית.

לפי הנוצרים, שלושה ימים לאחר הקבורה הגיעו לקבר מרים אמו ומרים המגדלית ומצאוהו פתוח וריק. באוויר היה ניחוח ורדים, ומעל המקום ריחף מלאך שבישר להן על קימתו לתחייה.

הברית החדשה אינה מספקת תיאור ברור של מקום הצליבה. זיהוי מקום הצליבה והקבורה המשוער, כמקובל עד ימינו, מיוחס להלנה, אם הקיסר הרומי קונסטנטינוס, אשר ביקרה בירושלים ב-326, שלוש מאות שנה לאחר מות אותו האיש. מורה דרך מקומי הוביל את הלנה למקום הקבורה שהיה מוסכם על המאמינים אז, וכן הצביע בפניה על שרידים של הצלב האמיתי - לפי האגדה הנוצרית באותה עת. בעקבות כך קידשה הלנה את המקום, וכעבור זמן הורה הקיסר להקים כנסייה לציון אתר הקבר - היא 'כנסיית הקבר'.

גילוי שרידי הצלב נתפש כעדות לאדיקותו הדתית של הקיסר קונסטנטינוס. אות לכך אפשר למצוא במכתב ששלח ב-351 קירילוס מירושלים אל קונסטנטיוס השני, בנו של קונסטנטינוס הגדול:

בזמן [שלטונו] של אביך המבורך והזכור לטוב, שרידי עץ הצלב נמצאו בירושלים. בעזרת חסד הא-ל, שהוענק בעקבות מסירות חיפושו האצילי, התגלו המקומות הקדושים הנסתרים.

— קירילוס, בישוף ירושלים, מכתב לקונסטנטינוס, 3

המצדדים כיום בזיהוי האתר כמקום הצליבה נסמכים על מחקר היסטורי ועל ממצאים ארכאולוגיים, על פיהם במקום זה הייתה מחצבה נטושה, המתוארכת למאות ה-8 וה-9 לפנה"ס. המקום כולו השתרע מחוץ לחומה השנייה של העיר, בשנות העשרים והשלושים של המאה הראשונה לספירה - זמן הצליבה המשוער. ייתכן כי איכותו הירודה של הסלע בגבעת הגולגולתא לצורך בנייה הייתה הסיבה לנטישת המחצבה, ולשימוש בה כאתר צליבה - וכך השתמר המקום. גם זיהויו כאתר הקבורה מתקבל על הדעת, כיוון שנמצאו במקום עוד כוכי קבורה יהודיים, חצובים בסלע, מתקופת בית שני. עם זאת, חלק מן החוקרים חולקים על זיהוי המקום כאתר צליבה רומי, שכן אזור הרובע הנוצרי של ימינו היה מיושב ומאוכלס ברובו, באותה עת, לכן גם אגריפס הראשון החליט להקיף את כל השטח בחומה השלישית בשנת 40 לספירה (כשבע שנים בערך לאחר הצליבה); מכאן שהרומאים לא היו ממקמים אתר צליבה בלב פרוור מאוכלס של העיר.

בימינו, לא כל הנוצרים מקבלים את זיהוי המקום הזה כאתר הקבורה. מספר זרמים פרוטסטנטיים גורסים שכנסיית הקבר אינה מתאימה למסופר בברית החדשה, שם מתוארים גבעה וגן. לכן הפרוטסטנטים מזהים את גבעת הגולגולתא עם "גן הקבר" - מערת קבורה חצובה השוכנת כקילומטר מצפון לכנסיית הקבר, מחוץ לחומות העיר העתיקה. גרסה זו לגבי מקום הגולגולתא חדשה יחסית, והתקבעה בשלהי המאה ה-19. יצוין כי מחקר מודרני שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-20 תיארך את הקברים שבגן הקבר לתקופת בית ראשון, היינו - מאות שנים לפני תקופתו של אותו האיש.

היסטוריה

מתחם הכנסייה לפני הקמתה

רישום של ספינה וכתובת מן התקופה הרומית

לפי המחקר הארכאולוגי, באזור בו עומדת כיום כנסיית הקבר פעלה כנראה עד תקופת הבית השני מחצבה. קונראד שיק מציין במחקרו הראשוני על הכנסייה את הימצאותה של מערת קבורה חצובה בסמוך לקיר הדרומי של הכנסייה, המתוארכת לתקופת הבית הראשון. מערה זו כללה חלל שבקירותיו נחצבו מדפי קבורה. החלל נהרס כנראה בשלהי המאה ה-19, תוך כדי בניית בור מים במקום. שטח זה שכן, כאמור לעיל, מחוץ לחומות העיר ירושלים.

בתקופה הרומית, לאחר בניית החומה השלישית, הוכלל השטח בתוך תחומי העיר. כחלק מבנייתה המחודשת של ירושלים כ"איליה קפיטולינה", הוקם בשטח זה ה"פורום" העירוני, ובו מקדש לאלילה אפרודיטי. על פי האגדה הנוצרית נהרס המקדש לאחר ביקורה של הלנה, אם הקיסר קונסטנטינוס, אחרי שהיא "גילתה את שרידי הצלב האמיתי" עליו נצלב אותו האיש. אליבא דקואנון (Coüasnon), מבנה הבזיליקה של העיר שעמד בפורום זה, פורק ונבנה מחדש כבזיליקה של הכנסייה - (ה"מרטיריון") - בסמוך לסלע הצליבה, ולמבנה הקבר. הגם שאין הוכחות לטענה זו, היא התקבלה כסבירה על דעתם של חוקרים שונים.

עדות הקשורה לתקופה קודמת לבניית הכנסייה, התגלתה בחפירה ארכאולוגית בקפלת וארטן (St. Vartan): על אבן באורך 61 ס"מ, שנמצאה על קירותיו של מבנה רומי הקבור מתחת ליסודות הבזיליקה הקונסטנטינית (המרטיריון), משורטט רישום או "גרפיטי" של ספינת מסחר רומית, בפרופיל. מתחת לספינה מופיעה כתובת לטינית: "DOMINE IVIMUS" ("א-לוהים, הלכנו" או "באנו"). על פי מגן ברושי הכתובת מאזכרת את הנוסח הלטיני של פסוק מפרק קכ"ב בתהילים: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי; בֵּית ה' נֵלֵךְ", וכן של פסוק מן הבשורה על-פי יוחנן 6, 68.

התקופה הביזנטית

תוכנית הכנסייה בתקופה הביזנטית (לחצו להגדלה)

מראה משוער של הכנסייה הביזנטית

בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל הוחל בבניית כנסייה לציון מקום הצליבה, הקבורה והקימה לתחייה. מפעל בנייה נרחב זה החל בעקבות בקשתו של בישוף ירושלים מהקיסר בוועידת הכנסייה בניקאה, ב-325, לחשוף את הקבר. אדריכל הכנסייה, שנבנתה בין השנים 326–335, היה אמן ממוצא סורי או ארצישראלי, בשם זנוביוס. הכנסייה מוקמה על תוואי רחוב ה"קארדו", הנמתח משער שכם אל שער ציון. שורת מדרגות הובילו דרך שלושה פתחים לאטריום מלבני ממנו נכנסו המבקרים אל בזיליקה גדולה בעלת חמישה סטווים, גדולה כפליים מהכנסייה הנוכחית, בה נערכו טקסי הליטורגיה וטקסים אחרים. בצדה המערבי של הבזיליקה ניצב אפסיס גדול, מכוון מערבה אל מערת הקבר, ובו עמדו 12 עמודים, כמניין שנים-עשר השליחים. מהבזיליקה נכנסו המבקרים לחצר קטורה (ללא גג), שהייתה מוקפת בסטווים של עמודים, המכונה "הגן הקדוש", ובפינתה הדרום-מזרחית התנשא סלע הגולגולתא, שעוצב בעבודת חציבה. גבעה זו הייתה מקושטת ועמד עליה צלב מעוטר (Crux gemmata), תרומתו של הקיסר תיאודוסיוס השני. מן החצר נכנסו המבקרים ל"אנסטאזיס" (ביוונית: מקום התחייה) - אולם גדול ועגול הבנוי בצורת רוטונדה, במרכזו ניצב הקבר בתוך אדיקולה (היכלית). חלק זה נבנה, ככל הנראה, בשני שלבים: בתחילה היה קטור (חסר גג), ובשלב מאוחר יותר נוספה לו כיפה גדולה.

חפירה שנערכה בשטח הפטריארכיה הקופטית ב-1997, באזור שמצפון לכנסייה הנוכחית, חשפה שרידי מבנה ריבועי באורך 16 מטר העשוי מאבני גזית. המבנה תוארך למאות 4–5 לספירה והארכאולוגים מעריכים כי שימש כאחד ממבני הספח של הכנסייה, כגון בפטיסטריום, עליו היה ידוע מכתבי הצליינים.

לאורך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים; את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, במחצית השנייה של המאה ה-6. מבנה זה היה ללא ספק המבנה החשוב והמרכזי ביותר בירושלים באותה תקופה. עדות לכך ניתן למצוא ב"מפת מידבא" המתוארכת למאות 6–7 לספירה, שבה מוצגת כנסיית הקבר במרכז ירושלים.

עדות נוספת למרכזיותה של הכנסייה משתקפת בקביעת תאריך חג חנוכת הכנסייה ב-14 בספטמבר; תאריך החג הזה, שנחוג לראשונה ב-335, מציין גם את יום חנוכת מקדש יופיטר על גבעת הקפיטולין ברומא, וזה גם התאריך בו נחוג חג מציאת הצלב. בחירת התאריך ביום זה מסמל את ניצחונה של הנצרות על הפגניות. גם ייצוגים אמנותיים שונים מהתקופה מעידים על חשיבותה הדתית של הכנסייה: ייצוג כזה מופיע על גבי מכלי שמן קדוש (אמפולות) ששימשו את עולי הרגל, ומצויים אף במבנים ממשיים, כדוגמת מבנה כנסיית סנטו סטפאנו רוטונדו (Santo Stefano Rotondo) ברומא, בהם הפך המבנה המרכזי המעוגל של הרוטונדה לאלמנט דתי סימבולי.

התקופה הפרסית והערבית הקדומה

תוכנית כנסיית הקבר במאה ה-7 לספירה על פי התיאור של הבישוף ארקולף. מתוך כתב יד מן המאה ה-9.

עם כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב-614 נהרסה הכנסייה כמעט כליל, ונשארו ממנה רק שרידים דלים. הפרסים שהו בירושלים שנים ספורות, ועם שוב הביזנטים לירושלים ב-628 בראשותו של הקיסר הרקליוס עברה הכנסייה סדרת שיפוצים שלא הושלמו, שכן ב-638 כבשו המוסלמים את הארץ ופעולות הביזנטים בירושלים הוגבלו. עם זאת, המוסלמים לא נגעו לרעה בכנסייה, כחלק ממדיניות הסובלנות הכללית בה נהגו כלפי בני דתות אחרות שכבשו, במיוחד כלפי עמי הספר. מסופר אף כי כובש הארץ המוסלמי עומר בן אל-ח'טאב, סר לכנסייה לאחר כיבושה והתפלל בכבוד רב מול פתחה - ולא בתוכה, כדי שהכנסייה לא תהפוך לקדושה למוסלמים וייווצרו מריבות על שטחה. לפי סיפור זה, במקום בו התפלל עומר נבנה מסגד עומר, השוכן עד היום ליד כנסיית הקבר. סובלנות דומה לא אפיינה שליטים מוסלמים אחרים, ובשנת 1009 ציווה הח'ליפה הקנאי אל-חאכם באמר אללה להרוס את הכנסייה.

לפי עדותו של אולריך (Ulrich), בישוף העיר אורליאן על טקס "שבת האור", עדות המתוארכת בין השנים 1025–1028, בתקופה זו שוקם לכל הפחות מבנה האדיקולה. ב-1033 פקדה רעידת אדמה חזקה את ירושלים, בעטיה נהרסו מבנים רבים בעיר, ובהם מבנה כנסיית הקבר. בעקבות כך התירו הפאטימים (שליטי הארץ המוסלמים) לנוצרים לשקם את כנסייתם. הקיסר הביזנטי מונומכוס (Constantine IX Monomachos) ניצל היתר זה, ואחרי 1042 עברה הכנסייה שיפוץ יסודי ביוזמתו ובמימונו. בדיווח מ-1047 של מטייל פרסי בשם נאצר ח'וסרו , מתוארת הכנסייה כמבנה מפואר "המסוגל להכיל קהל של 8,000 אנשים ... אשר נבנה במיומנות גבוהה ביותר, [בעזרת] שיש צבעוני, [מעוטר] באורנמנטיקה ופסלים...".

מתקופתו של מונומכוס נותרו שרידים בכנסייה. כנראה כבר בתקופתו נבנו שלוש הקפלות ממערב לחצר הכנסייה. אלה שייכות בשנות האלפיים ליוונים. בקשתות הבתולה ישנם עמודים מתקופתו, ובמספר מקומות מצויים שרידים של בנייה ביזנטית אופיינית לתקופה: לבנים דקות ובינן מילוי (למשל בקפלת אדם, או בכניסה לקתוליקון מהצד החיצוני). למעשה, המקום היחיד בו יש קפלה שהיא חיקוי של בניית מונומכוס - הוא הקפלה היוונית בדיר אברהם (המנזר היווני ממזרח לחצר הכנסייה).

התקופה הצלבנית והממלוכית

רישום של הכנסייה הצלבנית מהמאה ה-14

ירושלים מאת ליגוריו, כולל ציורים של כנסיית הקבר; המאה ה-16

ב-1099 כבשו הצלבנים את ירושלים לתקופה של 88 שנים, במהלכה הם שיפצו את הכנסייה, פיארו אותה אף יותר ממונומכוס, ולמעשה מבנה הכנסייה היום מושתת רובו ככולו על הבנייה הצלבנית מאז.

הצליין האנגלו-סקסי זייוולף, שביקר בארץ ישראל בשנים 1102–1103, זמן קצר אחרי כיבוש ירושלים במסע הצלב הראשון, מתאר בזיכרונותיו את הכנסייה: הרוטונדה, על פי תיאורו, הייתה בעלת גג פתוח או פתוח למחצה. זייוולף מציין בחיבורו מסורות שונות שנוצרו במשך מאות השנים על אודות חלל הכנסייה והאתרים בתוכה המאזכרים אירועים שונים מחיי אותו האיש, בהם, לדוגמה, תא המאסר שלו, העמוד אליו נקשר ועונה, ועוד. את הכנסייה המחודשת חנכה המלכה הצלבנית מליסנדה, בתו של בלדווין השני, ב-1149 - שנת היובל לכיבוש העיר בידי הצלבנים. כתובת שנחצבה בקשת באזור הגולגולתא מציינת את חנוכת הכנסייה ב-15 ביולי 1149: "מקום זה הוא קדוש, מקודש על ידי דמו של ישו. באמצעות הקידוש שלנו [את המקום] איננו מוסיפים דבר לקדושתו. אולם המבנה, אשר נבנה מסביב ומעל למקום קדוש זה, נוצר ביום החמישה עשר ביולי, בנוכחותם של אבות הכנסייה [ושל] הפטריארך פולקר (Fulcher), אשר היה אז בשנה הרביעית לכהונתו, השנה החמישים לכיבוש העיר, אשר אז קרנה כזהב טהור. מ[זמן] לידת אדוננו נספרו אלף מאה וארבעים ותשע שנים."

כנסיית הקבר הצלבנית הייתה קטנה בהרבה, וכללה בשטחה רק את חצר הגולגולתא ואת הרוטונדה. הצלבנים ויתרו למעשה על הבזיליקה הגדולה, אך קירו את הכנסייה כולה. גם כיוון הכניסה השתנה, ובמקום להיכנס ממזרח - החלו המבקרים להשתמש בכניסה חדשה מדרום, דרך חצר חיצונית. עם זאת, נוכחותו של שער כניסה צלבני ברחוב הנוצרים מעיד על כניסה לכנסייה ממערב שהתקיימה לפחות בין כיבוש ירושלים לבין חנוכת הכנסייה. צידו הפנימי של שער זה (המכונה גם "קשת מרים") נמצא באזור שבשליטת הפרנציסקנים.

משמאל לפתח הכניסה הוקם מגדל פעמונים ששרד רק בחלקו התחתון, ואילו מצד ימין נבנו מדרגות אל הגולגולתא. סביב האדיקולה הוקמה רוטונדה חדשה, בעלת אמבולטוריום המופרד בעזרת 18 עמודים מהחלל שמסביב הקבר. בכנסייה הוקמו אז גם קפלות שונות, שייצגו דמויות ואירועים מחייו, וביקור בהן נחשב לביקור באתר "האמיתי". תיאור הכנסייה מופיע בכתבי יד שונים מן התקופה כמו מפת קמבריי, כשלצידה מכלול המסדר ההוספיטלרי.

ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, כבשו המוסלמים בראשות צלאח א-דין את ירושלים. צלאח א-דין החליט להותיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בעת הכיבוש הצלבני. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי משפחת ג'ודה, כאשר משפחת נוסייבה אחראית עד היום על פתיחת הכנסייה וסגירתה. שתי המשפחות הן מוסלמיות.

בתקופה הממלוכית הוגבל חופש הפולחן הנוצרי והיהודי באופן כללי, וזאת על ידי איסור בנייה ושיפוץ של מבני תפילה קיימים ("חוקי עומר"). בעקבות כך לא יכלו הנוצרים לשפץ את כנסיית הקבר. בתקופה העות'מאנית התירו שליטי העיר לנוצרים לבצע תיקונים וחיזוקים קלים במבנה הכנסייה, אך מאידך הפקידו את מפתחות הכנסייה בידי משפחת ג'ודה המוסלמית. במשך תקופות ארוכות גבו בשל כך המוסלמים "דמי כניסה" מהמבקרים בכנסייה, ובימים שבהם גבר המתח בין הנוצרים והמוסלמים בירושלים, הם סירבו לפתוח את דלתות הכנסייה למשך ימים ולעיתים שבועות. נזירים שהתגוררו בתוך הכנסייה "נכלאו" למעשה בשל כך, ולולא חבריהם מבחוץ שהגניבו להם אוכל ומים דרך חלון, היו בוודאי גוועים ברעב.

התקופה העות'מאנית

הכניסה לכנסיית הקבר (תצלום משנת 1856). מעל העמודים נראים שני משקופי השיש מן התקופה הצלבנית. המשקופים הוסרו ממקומם ב-1935 והם מוצגים במוזיאון רוקפלר

תיאורי עולי רגל רבים מן המאה ה-19 מספרים על ההזנחה של המבנה תחת השלטון העות'מאני. הסופר האמריקאי הרמן מלוויל ביקר בכנסייה בשנת 1857 ותיאר את ההזנחה ששררה בסביבתה. על פי זיכרונותיו "לגלוג ובוז צורב וחוסר אמונה מושלים בכנסיית-הקבר, והרפש מציף בסרחון כל קרן ופינה, ונחיל רוכלים חמוש באלף תחבולות מוכר לך צלבים ומזכרות זולות". דברים בסגנון דומה אפשר למצוא בזיכרונותיהם של מבקרים אחרים מאותה תקופה ובהם מארק טוויין, בנג'מין דיזראלי ואחרים.

ברעידת האדמה בינואר 1546 קרסה הכיפה של הכנסייה. בשנת 1808 פרצה בכנסייה שרפה משמעותית ביותר שפגעה בה קשות. על פי טענתו של קוסט (Cust), שכתב את הדו"ח על הסטטוס קוו במקומות הקדושים, החלה השרפה בגלריה הארמנית של הכנסייה (מדרום לקבר הקדוש), ונגרמה על ידי נזיר שיכור שאף ניסה לכבות אותה בשיכר (כיוון שחשב שמדובר במים). בעקבות השרפה קרסה תקרת הרוטונדה והרסה את העיטורים החיצוניים של האדיקולה. לאחר השרפה עברה הכנסייה שיפוצים נרחבים. את הכנסייה שיפץ הארכיטקט היווני קומינוס (Komminos) ממיטילנה ששיפץ גם את האדיקולה בסגנון הבארוק העות'מאני של אותה עת בתרומת הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון.

נוסעים נוצרים לארץ ישראל במאה ה-17 דיווחו כי אסור על יהודים להיראות ברחבת הכנסייה. גם נוסעים במאה ה-19 דיווחו כי בשל שנאת הנוצרים בירושלים, יהודים אינם מעזים אפילו לעבור ליד הכנסייה. הקונסול הבריטי בירושלים באמצע המאה-19, ג'יימס פין, דיווח כי "מנהג העיר" התיר את המעבר ברחבה שלפני הכנסייה לנוצרים בלבד. עם זאת, הנוצרים לא העזו למנוע ממוסלמים לעבור שם. ב-1847 התנפל קהל של צליינים נוצרים על יהודי שעבר בקצה הרחבה וכמעט והרג אותו. היהודי הגיע זמן מה לפני כן מאירופה ולא ידע על המנהג. אנשי הכנסייה היוונים טענו בפני הקונסול כי יש בידם פירמן עתיק הקובע את כופר-הדמים שיצטרכו לשלם (כמחצית פני אנגלי) במקרה וייהרג יהודי כלשהו לאחר שהוכה בשל הימצאותו באזור הרחבה. לאחר שפנה הקונסול לשלטונות באיסטנבול, נתברר כי מעולם לא ניתן פירמן כזה.

ב-1853 פרצה מלחמת קרים, בין היתר בשל המחלוקת על השליטה בכנסיית הקבר ובשאר המקומות הקדושים בארץ ישראל.

ב-26 באפריל 1856, בשבת הקדושה שלפני הפסחא היוונית, פרצה בכנסייה קטטה גדולה בין הארמנים והיוונים על חלוקת "האש השמיימית המקודשת".

הכניסה לכנסיית הקבר 1911

בהדפס משנת 1861 המתאר את הרוטונדה, שיצר האדמירל הצרפתי פרנסואה אדמונד פאריי, ניתן לראות בד גדול בצבע כחול ועליו כוכבים לבנים שנתלה מעל מבנה הקבר. תפקידו של בד זה, שהוסר בסוף המאה ה-19, היה לשפר את האקוסטיקה בחלל. כמו כן, נראים בתיאור תאים בין העמודים שמסביב לרוטונדה. כיפת המבנה הייתה עשויה מעץ שעבר טיוח ופאריי מציין כי שיפוצים שהיו נדרשים בה לא בוצעו עקב חילוקי הדעות בין הכנסיות השונות המחזיקות בכנסייה.

במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלה חקירה שיטתית של מבנה הכנסייה על ידי חוקרים וארכאולוגים, ובהם טיטוס טובלר, קונרד שיק, לואי-איג ונסאן ופליקס-מארי אבל. מדידותיו של שיק שימשו אף כבסיס לחלוקת שטח המבנה בין הכנסיות השונות. וירג'יליו קורבו (Virgilio Corbo) מבית הספר הפרנציסקני למקרא ערך בכנסייה מחקר ארכאולוגי בשנות ה-60 של המאה ה-19.

תקופת המנדט הבריטי וממלכת ירדן

ביולי 1927 נפגעה הכנסייה בצורה משמעותית ברעידת אדמה, שפגעה במבנה המוזנח. הבריטים ניסו לגרום לשלוש העדות הגדולות להגיע להסכמה באשר לשיפוץ כולל של הכנסייה אולם ללא הצלחה. עם זאת, עד שנת 1935 שופצו והוחלפו, בניהולו של האדריכל הבריטי ויליאם הארווי (William Harvey), כיפת הקתוליקון, הפסיפסים בקפלת הגולגולתא וכן הוסרו משקופי השיש המגולפים של הכנסייה, שהועברו לטיפול ושימור במוזיאון רוקפלר, שם הם מוצגים עד היום.

עם זאת, את השיפוץ המשמעותי של הכנסייה החלו רק בשנות השישים, תחת השלטון הירדני, והשיפוץ נמשך למעשה עד סוף המאה העשרים. במרץ 1947 הותקנו סביב האדיקולה תומכות מתכת ועץ שנועדו למנוע את התמוטטותה. בשל מחלוקת על אופיו של השיפוץ, התומכות ניצבו במקום עד לשיפוץ המקיף של מבנה הקבר בשנים 2016–2017. המחלוקת נסבה סביב רצונם של היוונים לשפץ ולחזק את המבנה הקיים מול שאיפתם של הקתולים להחזירו למצבו כפי שהיה בתקופה הצלבנית.

התקופה הישראלית

בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 הושלם שחזור סלע הצליבה בידי ארכיטקט מטעם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית.

ב-15 במאי 2009 התארח האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בכנסייה, כחלק מביקורו בישראל. בנדיקטוס ביקר בכנסייה כאורח הכנסיות היוונית-אורתודוקסית והארמנית. לאחר טקס וסיור בכנסייה קיים האפיפיור תפילה פרטית בקפלה של הגולגולתא.

ב-24 באפריל 2010 ניסה תייר מאירלנד לדקור מתפללים בכנסייה. כוחות הביטחון ירו בו בטרם הספיק לפגוע במתפללים.

בשנת 2016 החל שיפוץ מקיף של מתחם מבנה הקבר, לאחר שהושג הסכם בין שלושת הגופים העיקריים שלהם חלק בכנסיית הקבר על פי הסטטוס קוו: הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, משמורת ארץ הקודש (הפרנציסקנית) והפטריארכיה הארמנית. במסגרת השיפוץ הוסרו אבני השיש מעל קבר ישו לראשונה מאז המאה ה-16.

בפברואר 2018 הורו הגורמים המנהלים את הכנסייה על סגירת הכנסייה לצליינים במחאה על כוונת עיריית ירושלים לגבות ארנונה על מבנים ואזורים מסחריים שבבעלות הכנסיות ועל הצעת חוק פרטית שנועדה להלאים קרקעות שהכנסייה מכרה ליזמים פרטיים. לאחר שלושה ימים נפתח המתחם לאחר התערבות ראש ממשלת ישראל .

החל משנת 2022 עוברת רצפת הכנסייה שיפוץ נרחב בראשות חוקרים מהספיאנצה. השיפוצים גם חושפים עדויות שונות למתאר כנסיית הקבר בתקופה הביזנטית והצלבנית.[1] כמו כן נחשפה כמות גדולה של אדמת גן חומה, התואמת את התיאור בבשורת יוחנן (יט 41) שצליבת ישו וקבורתו היו ב"גן"[2]

אדריכלות

מבנה כנסיית הקבר

מבנה הכנסייה היום מבוסס על השיפוץ הצלבני, והוא כולל את חמש התחנות האחרונות מבין 14 תחנות ויה דולורוזה – תחנה 10: הסרת בגדיו, תחנה 11: המיסמור לצלב תחנה 12: צליבתו, ומותו על הצלב (פסל אמו הסובלת), תחנה 13: ההורדה מהצלב, תחנה 14: קברו (במאה ה-21 נוספה בקבר תחנה נוספת מספר 15 המשמרת את זיכרון התחייה). כמו כן ניתן למצוא בכנסייה אתרים חשובים כמו אבן המשיחה, שעליה טיהרו את גופתו; מערת גילוי הצלב; מקום קבורת אדם הראשון לפי הנצרות; וקברים חצובים מימי בית שני. הכנסייה כוללת גם מספר רב של קפלות וחדרים שונים, המוחזקים בידי העדות הנוצריות השונות.

חצר כנסיית הקבר והחזית

חצר הכניסה לכנסייה מכונה "פרוויס" (Parvis – "חצר" בלטינית). החצר עצמה והמנזרים סביבה מהווים חלק אינטגרלי מהכנסייה. בחצר, השייכת לשלוש העדות הגדולות המחזיקות בכנסיית הקבר: הלטינים, הארמנים והיוונים, מתקיימת פעילות ליטורגית, בעיקר בתקופת הפסחא. לדוגמה, ביום חמישי הקדוש מתקיימת בחצר רחיצת הרגליים על ידי הפטריארך האורתודוקסי לזכר רחיצת רגלי התלמידים בעת הסעודה האחרונה.

לכנסייה שער בן שני פתחים, ובכך תכנון הכניסה לכנסייה מתכתב עם "שער הזהב" (שער הרחמים) דרכו נכנס ישו לירושלים. הפתח הימני נאטם בסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13‏, בעבר היו מעל הפתחים ציורי פסיפס שנשרו עם השנים אולם תיאורם מצוי בכתבי נוסעים בני התקופה. משקופי השערים, העשויים שיש ומתארים סצנות הקשורות לשבוע האחרון בחיי אותו האיש (מעל הפתח המערבי) ומוטיבים צמחיים וסצנות מיתולוגיות (מעל הפתח המזרחי) הוסרו על ידי מחלקת העתיקות של המנדט הבריטי והועברו בשנת 1935 למוזיאון רוקפלר.

סביב החצר כנסיות ומנזרים השייכים ברובם ליוונים אורתודוקסים. מימין לכניסה דלת המובילה לכנסיית מיכאל הקדוש, הנמצאת בבעלות הקופטים אולם למעשה בידי האתיופים. ממנה ניתן לעלות לכנסייה העליונה (גם היא בבעלות הקופטים דה יורה אולם בידי האתיופים דה פקטו), כנסיית ארבע החיות. מכנסייה זו ניתן לצאת לגג הכנסייה המכונה "דיר אל סולטאן" המצוי בבעלות אתיופית ומכונה כך על שמו של שלמה המלך. מדרום (מימין) לכנסיית מיכאל הקדוש מנזר המוקדש ליוחנן השייך לארמנים.

מדרום לכנסיית יעקב מנזר דיר אברהם השייך ליוונים אורתודוקסים וכולל את משרדי הנהלת כנסיית הקבר. במנזר צומח עץ זית המזוהה על ידי היוונים כעץ בו נלכד האיל בעת עקדת יצחק. משום כך מכונה המקום "דיר אברהם". מתחת למנזר, ולמעשה מתחת לרחבת הכניסה כולה, משתרע בור מים ענק, שהכניסה אליו היא ממרתפו של המנזר, בו נמצא גם חדר אוכל לנזירים, שמקורו צלבני וקירותיו מעוטרים בציורי קיר המשמש כמחסן.

מול כנסיית הקבר (בדרום המתחם) נמצא מנזר יווני המכונה גת שמנים מטוכיון. משמעות המילה "מטוכיון" היא משכן או מקום. מכאן מתחילים היוונים את תהלוכת מרים, המסתיימת בקברה של מרים בסוף חודש אוגוסט בלילה לכבוד חגה של מרים שנמשך אצל היוונים מספר ימים. ממערב למתחם שלוש קפלות שנבנו כנראה עוד לפני התקופה הצלבנית, על ידי קונסטנטינוס מונומכוס ושופצו מחדש על ידי הצלבנים. הקפלה הדרומית ביותר מוקדשת ליעקב בר יוסף. יעקב היה גם בישופה הראשון של ירושלים. הקפלה הזו משמשת את הקהילה האורתודוקסית הערבית של ירושלים. במרכז קפלה המוקדשת למרים המגדלית. האתר המרכזי, הנראה כמו באר, מסמן את המקום בו, על פי האגדה הנוצרית, עמדה מרים המגדלית בעת הצליבה. בחלק הצפוני ביותר, מתחת למגדל הפעמונים, קפלה המוקדשת לארבעים המרטירים של סבסטיה (בארמניה).

משמאל לכניסה שלושה עמודים. על אחד מהם גרפיטי של צליין מוונציה שביקר בכנסייה במאה ה-14 והשאיר את שמו, Piero Vendramini, את תאריך ביקורו המדויק ואת סמלו.

על העמוד האמצעי סדק, שעליו מסופר כי הוא מתקשר לקונפליקט בין הארמנים לבין היוונים במאה ה-16, אז איבדו היוונים לתקופה קצרה את זכותם לבצע את טקס האש ה"קדושה", וכאשר הפטריארך הארמני ביצע את הטקס בעצמו האש לא ירדה, כהרגלה מדי שנה, בתוך האדיקולה של הקבר. במקום זאת, כנראה לאות מחאה על אי הצדק כלפי היוונים, פרצה האש הקדושה מהעמוד בכניסה ולכן מראים שם סדק מפויח. הצליינים נוהגים להשאיר בסדק הזה פתקים בדומה לפתקים שמשאירים בכותל המערבי.

מימין (ממזרח) לכניסה, מתחת ללוח עץ, נמצא קברו של צלבן אנגלי, פיליפ ד'אוביניי (Philip d'Aubigny), שהיה מורה של הנרי השלישי, מלך אנגליה, והיה מאנשי האצולה שהכריחו את המלך ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטה בשנת 1215.

קפלת אדם הראשון

קפלת הפרנקים

קפלת הפרנקים היא התחנה העשירית בוויה דולורוזה. בתקופה הצלבנית ניתן היה לעלות לגולגולתא דרך המדרגות החיצוניות המובילות לקפלה, שהייתה מחוברת ישירות עם הגולגולתא. בעשור השני של המאה ה-21, לא ניתן להיכנס לקפלה ללא אישור, והמעבר ממנה לתחנה האחת-עשרה על הגולגולתא סגור. בין שתי התחנות מחבר חלון מסורג דרכו ניתן להתבונן מהגולגולתא על הקפלה הקטנה. הקפלה והמדרגות המובילות אליה שייכת לקתולים. בקפלה ניתן לראות שרידי פסיפס צלבני ושלושה עמודים צלבניים מקוריים משני הצדדים. הקפלה מכונה גם "קפלת צער מרים".

מתחת לקפלה זו מצויה קפלת מרים המצרית השייכת ליוונים אורתודוקסים. לפי האגדה הנוצרית, מרים המצרית הייתה אישה חוטאת שהגיעה מאלכסנדריה באונייה, וכשניסתה להיכנס לכנסיית הקבר, דחפה אותה הרוח החוצה והדלתות נסגרו עליה. משהבינה כי איננה יכולה להיכנס למקום בגלל חטאיה, "חזרה בתשובה" והפכה למודל של אישה סגפנית.

הגולגולתא

סלע הגולגולתא עליו היתה הצליבה מוקף כיום במבנה משוכלל בן שתי קומות – המרפסת התלויה של הגולגולתא, והקיר הצמוד למדרגות המודרניות שהוקמו אחרי השרפה. המדרגות מדרום (שדרכן עולים למעלה) שייכות ללטינים והמדרגות מצפון (שדרכן יורדים) שייכות ליוונים האורתודוקסים. לעיתים רחוקות הפטריארך משנה את כיוון העלייה ואז יש לכך משמעות ליטורגית. למשל, ביום שישי הקדוש של הפסחא, כאשר סדרי העולם משתנים, עולה הפטריארך מהכיוון ההפוך לגולגולתא. המבנה מכיל כמה תחנות של "ויה דולורוזה":

• "קפלת המסמור לצלב" או מקום הצליבה הלטיני - המזבח מציין את התחנה ה-11 ב"ויה דולורוזה".
  המזבח הנוכחי נתרם ב-1588 על ידי פרדיננדו הראשון מבית מדיצ'י מפירנצה. הוא עשוי כסף. הקפלה על עיטוריה עוצבה בצורתה הנוכחית ב-1937 ושופצה על ידי אנטוניו ברלוצי. בין היתר שוחזר הריצוף בדגם קוסמאטי והקירות כוסו בלוחות גרניט שהובאו במיוחד מאסואן.
  • פסיפסי התקרה באזור הקתולי: הפסיפסים על התקרה עוצבו על ידי פייטרו ד'אקיארדי (Pietro D'Achiardi) בשנת 1842. הם התכסו בשכבות של פיח שחור בשל מנורות השמן הרבות שעטרו את התקרה, ולא נראו כמעט לעין, עד שבדצמבר 2017 עברה התקרה ניקוי מוקפד והפסיפסים חזרו לחיים. התקרה מתארת את סיפור הגאולה של האנושות מהחטא שהחל עם אדם וחוה, דרך הברית הישנה, הנביאים, הברית החדשה ולבסוף באמצעות הצלב.
  • פסיפסי הקירות: שלושת הפסיפסים על הקירות בוצעו על ידי לואיג'י טריפוליו (Luigi Trifoglio). הפסיפס המרכזי מתאר את צליבתו של אותו האיש.
• "מזבח הצליבה" או מקום הצליבה היווני - המזבח, שבשליטת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, מציין את המקום שבו הועמד עמוד הצליבה והוא נחשב לתחנה ה-12 בוויה דולורוזה. המזבח עשוי כשולחן שיש. מתחת למזבח דסקית כסף שבמרכזה מגרעת המסמלת את "המקום המדויק" שבו עמד הצלב. בכל אחד מצדי המזבח לוח שיש שחור המצביע על מקום הצלבים של השודדים שנצלבו עמו. הצליינים עומדים בתור ארוך כדי לגעת בסלע המקורי של הגולגולתא דרך המגרעת בדסקית הכסף. לצד המזבח הוקמה ויטרינה עשויה זכוכית דרכה אפשר לראות את סלע הגולגולתא. מאחורי המזבח מתואר הצלוב, מימינו תלמידו האהוב המזוהה עם יוחנן כותב הבשורה, ומשמאלו אמו מרים. בין המזבח לצלוב מנורת שבעה קנים המסמלת את התפיסה הנוצרית על פיה כנסיית הקבר מהווה את התחליף לבית המקדש. לפני המנורה טברנקולום בצורת פירמידה. ללטינים ולארמנים יש זכות שימוש במזבח האורתודוקסי, ופעם בשנה - גם לקופטים ולסורים. משמאל למזבח המרכזי מזבח נוסף עם עמודים קטנים כיוון שכאשר האורתודוקסים חוגגים את המיסה הם זקוקים למזבח נוסף בצד כדי להכין קודם את לחם הקודש.
• "גבירתנו הסובלת" - (בלטינית: "Stabat Mater Dolorosa", עמדה האם הדואבת) בין תחנה 11 (המיסמור לצלב) לבין תחנה 12 (הצליבה) בוויה דולורוזה. היא מסומנת באמצעות מזבח המצוי ברשות הפרנציסקנים שמוקדש למרים הנקרא "גבירתנו הסובלת" Stabat Mater ולידו פסל המדונה שהובא לכאן מליסבון ב-1778.

התחנה הבאה (13) משמרת את זיכרון הורדתו של אותו האיש מהצלב. כאן עמדה מרים וכאן נטלה את גופתו לזרועותיה. הזיהוי של תחנה זו מאוחר יחסית. בדורות הקודמים היה מקובל לקשור לעיתים את אירוע הורדה מהצלב גם ל"אבן המשיחה". בכנסייה רק שני פסלים השייכים לכנסייה הקתולית, שניהם של נשים. זה של מרים הסובלת בתחנה ה-12 וזה של הלנה עם הצלב במערת מציאת הצלב.

• קפלת אדם הראשון - בקומה התחתונה, מתחת למזבח הצליבה ובקרבת אבן המשיחה, מצויה "קפלת אדם הראשון" השייכת ליוונים אורתודוקסים. הקפלה הוקמה או שופצה על ידי מונומאכוס במאה ה-11 ויש בה את השילוב האופייני של לבני חרסים דקות וביניהן מילוי. בעבר נקראה הקפלה בשם "קפלת הגולגולת" או "הגולגולת הקדושה". הקפלה מציינת את מיקום קבורתו של אדם. עד לשרפה של 1808, מוקמו בכניסה לקפלה קבריהם של גוטפריד מבויון ובלדווין השני, מלך ירושלים. קברים אלו נהרסו בעת השיפוץ שערכו היוונים לאחר השרפה. כמו כן הוחלפו הפסיפסים שנפגעו בשרפה בציורי קיר.

מדרום לקפלת אדם יש דלת המובילה לקפלת מרים המצרית השייכת ליוונים אורתודוקסים. כיום זהו משרד של האחראי על הכנסייה מטעם היוונים. מחדרו ניתן לגשת לחדר הפנימי יותר המהווה סוג של רליקוואריום ענק, ובו שרידים רבים של קדושים ובמרכז שריד של הצלב האמיתי.

אולם אבן המשיחה

אבן המשיחה, הנמצאת בכניסה לכנסייה, היא האבן שעליה לפי האגדה הנוצרית הונחה גופתו של אותו האיש אחרי שהורדה מן הצלב ובטרם נטמנה בקבר. אף על פי שמשיחת ישוע בשמנים מתוארת בברית החדשה, האבן עצמה איננה נזכרת. מקום המשיחה (ולא אבן המשיחה) נזכר בכנסיית הקבר החל במאה השמינית, במיקומים שונים: בתוך קבר ישוע, באזור החצר של הכנסייה, ואחרי שיפוצה של הכנסייה על ידי הצלבנים והכנסת כל אתריה מתחת לקורת גג אחת - מקום המשיחה זוהה בלב אולם המשיחה, ליד הנקודה בה זוהה טבור העולם. אבן במקום המשיחה נזכרת לראשונה בתיאוריהם של עולי רגל שביקרו בירושלים בשנות השלושים של המאה ה-14. בתיאוריהם האבן נזכרת במקומה הנוכחי, ומתוארת כלוח עשוי אבן פורפירי שצבעה ירוק או שחור. כיום, האבן מכוסה בלוח שיש המגן עליה מפני עולי הרגל הרבים, שהותקן בשיפוץ שלאחר שנת 1810.

הקיר שמאחורי האבן, החוצץ בין הכניסה לבין הקתוליקון נבנה אף הוא לאחר 1810 כקיר תמיכה זמני בקשת שעמידותה התערערה. במהלך המאה העשרים הלך וגבה הקיר כיוון שהוא שייך בלעדית ליוונים אורתודוקסים. בנייה זו כיסתה את קבריהם של ארבעה מלכים בני המאה ה-12. על קיר זה פסיפס שנוצר בשנת 1990.

השליטה על אזור זה מחולקת בין הכנסיות היוונית-אורתודוקסית, הפרנציסקנית, הקופטית והארמנית. הדבר מתבטא במנורות השייכות לארבע העדות.

השטח הארמני מערבית לאבן המשיחה

השטח מערבית לאבן המשיחה (לכיוון הקבר) שייך לארמנים. למטה נמצא פסיפס גדול, שבוצע בין השנים 1968–1982 על ידי אליעזר אנסקי, אביו של אלכס אנסקי.

הרוטונדה והאדיקולה

הרוטונדה והאדיקולה בציורו של ההולנדי קורנליס דה ברוין מ-1681

האדיקולה

הקבר הריק

המנורות מעל הקבר

האיקונין מעל הקבר

הרוטונדה היא כנסייה הֶרכֶּזית, שבמרכזהּ הגאומטרי והפולחני מצוי קברו של אותו האיש. צורתה קונצנטרית לכנסיות הסמוכות והיא משמשת לכנסי זיכרון. כשהגיעו המוסלמים לירושלים הם בנו את כיפת הסלע בדיוק בהיקפה של כיפת הרוטונדה של כנסיית הקבר, וגודל כיפת הקתוליקון זהה לזה של כיפת מסגד אל-אקצא. חלקהּ הפנימי של הרוטונדה שייך לשלוש העדות ונציגיהן מנקים את הרצפה על פי סבב שבועי.

סביב הקבר עמודים ממוספרים השייכים לכל אחת מהעדות הגדולות. החל מהמזרח העמודים 15–18 שייכים לארמנים, 12-14 ליוונים, 10-11 שייכים לארמנים (על אף שהחדרים עצמם באזור שייכים לקופטים), וגם העמודים 8–9 שייכים לארמנים אף שהחדר מאחוריהם, קפלת ניקודימוס, שייך (לכאורה) לסורים. עמודים 5–8 שייכים ליוונים אורתודוקסים ו-1–4 ללטינים. הכיפה החדשה של הרוטונדה נחנכה ב-1997 והיא פרי שיתוף הפעולה של שלוש העדות הגדולות לקראת המילניום הנוצרי.

האדיקולה - מבנה האדיקולה עבר מספר שינויים במהלך השנים. המבנה נחלק לשניים: חדר מבוא הידוע בשם קפלת המלאך וחדר נוסף בו נמצא הקבר עצמו. האדיקולה הנוכחית הוקמה ב-1810 על ידי יוונים אורתודוקסים בתרומה של הצאר הרוסי, לאחר שהקודמת נהרסה בשרפה שפרצה בכנסייה ב-1808. מעל האדיקולה מתנוסס עיטור חרוטי גדול המסמל את הכתר הרוסי. במרכזו ניצב מזבח עשוי אבן. על פי האגדה הנוצרית אבן זו היא אבן הגולל שסתמה את מערת הקבר המקורית. לצדי הקפלה שני פתחים עגולים שנועדו להוצאת האש ה"קדושה" לציבור בשבת האור של חג הפסחא האורתודוקסי. מהחלון הצפוני מוציאים היוונים אורתודוקסים את האש ה"קדושה" לקהלם, ומהחלון הדרומי מוציאים הארמנים את האש לארמנים ולסורים. דלת נמוכה מובילה לחדר הקבר עצמו.

בחדר הקבורה המדופן ישנן 43 מנורות הבוערות יומם וליל. 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים ו-4 של הקופטים.

בשנת 1573 בנו הקופטים קפלה בצידו האחורי של הקבר והיא נמצאת מאז בידיהם.

הקפלה הסורית וקבר יוסף הרמתי

ממערב לאדיקולה, באזור שמול הקפלה הקופטית, מצויה הקפלה שזכויות הבעלות עליה חלוקות בין הארמנים לבין הסורים אורתודוקסים. בתקופתה של הלנה, וגם לאחר מכן, שימשה הקפלה כאפסיס המערבי של הרוטונדה. הקפלה מכילה מערת קבורה המיוחסת לקברו של יוסף הרמתי, בעל חלקת הקבר, ולניקודמוס. הסורים רשאים להשתמש בה לפולחן בימי ראשון ובפסחא. בשל הוויכוח בינם לבין הארמנים על הבעלות, לא ניתן לשפץ את הקפלה והיא משמרת עדיין את עקבות השרפה הגדולה ונראית מוזנחת. עם זאת, בחודש אפריל 2014, הונח ריצוף על רצפת הקפלה שהייתה עשויה עד אז מעפר.

הקתוליקון והאמבולטוריום

כלאו של אותו האיש

• קתוליקון – הכנסייה המכונה קתוליקון משמשת את הכנסייה היוונית-אורתודוקסית והיא כנסיית הבישוף, כלומר הקתדרלה. בקתוליקון בוחרים את הפטריארכים היוונים. עד למאה התשע עשרה היה אולם הקתוליקון פתוח מצדיו הצפוני והדרומי ורק לאחר השרפה של המאה התשע עשרה ורעידת האדמה של 1927 הוקמו הקירות שגבהו בהדרגה וסגרו את החלל הפנימי של כנסיית הקבר. חפירה ארכאולוגית שנערכה באזור המקהלה של הקתוליקון גילתה שרידים של סלע האם עליו ניצבת הכנסייה. על כיפת הקתוליקון דמותו של אותו האיש הפנטוקרטור, שליט העולם, בישופים של ירושלים וארבעת האוונגליסטים. בתוך הכנסייה מצביעים, כבר מהתקופה הצלבנית, על האומפאלוס, מרכז העולם. האומפאלוס מצוין בגביע ובראשו כדור הארץ המחולק לארבעה חלקים. המשמעות הסמלית שלו כפולה. מחד, עוד אגדה הקשורה להר הבית הועברה על ידי הנוצרים לתוך כנסיית הקבר, וסימלה בכך את מעבר המקדש האמיתי מהר הבית לתוך הכנסייה. מאידך, לעומת מרכז העולם היהודי, שהיה מרכז פיזי - אבן השתייה ממנה החל אלוקים ליצור את העולם, המרכז הנוצרי בכנסיית הקבר הוא רוחני וסמלי. האומפלוס ממוקם במרחק שווה בין הגולגולתא לבין הקבר.

למרפסות הזהב בכניסה לקתוליקון יש פונקציית מעמד ויש פירוט למי מותר לעמוד על המרפסת שמיועדת על פי הסטטוס קוו לראשי השלטון, לעות'מאנים ולנציגי יוון.

• כלאו של ישו – החדר הקטן, בעל התקרה הנמוכה, נמצא מחוץ למסלול האמבולטוריום. שתי מסורות שונות קשורות למקום זה. אגדה שמקורה במאה ה-12 רואה בו את המקום בו הוחזקו אותו האיש ושני הגנבים לפני הצליבה. בתוך הקפלה מצביעים על אבן עם שני חורים – הסד לרגליים אליו הוא נקשר. על הרצפה לפני הקפלה נמצא תיאור חדש של עיט דו-ראשי המסמל את האימפריה הביזנטית.

מסביב לקתוליקון סובב מסדרון המכונה "אמבולטוריום" (מלטינית: ambulare, ללכת). באמבולטוריום מצויות שלוש קפלות המהוות אלמנט ארכיטקטוני המכונה chevet.

• קפלת לונגינוס ה"קדוש" – הקפלה היוונית-אורתודוקסית מוקדשת ללונגינוס - חייל רומאי שעל פי הברית החדשה דקר את ישו. הרומח, לפי מסורת ארמנית, שמור בקתדרלת אצ'מיאדזין. השם לונגינוס נובע מהמילה לונחי ביוונית, שמשמעותה "חנית".
• קפלת חלוקת הבגדים – הקפלה, הנמצאת בחזקת הארמנים, מציינת אירוע שהתרחש לאחר הצליבה. על פי הברית החדשה ניסה אחד החיילים הרומיים לחלק את בגדיו של ישו בהגרלה. הקפלה מוקדשת גם לשואה הארמנית.
• קפלת הביזוי – הקפלה הדרומית ביותר באמבולטוריום היא קפלה יוונית-אורתודוקסית. בקפלה נמצא חלק נוסף מעמוד ההלקאה השייך ליוונים.

המתחם הארמני

• קפלת הלנה ה"קדושה" - הקפלה נקראת על שם הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס. בפי אנשי הכנסייה הארמנית, המחזיקה בשטח זה, הקפלה קרויה על שמו של גרגוריוס המאיר. בעבר הייתה הקפלה ברשות הכנסייה האתיופית, אולם זו מכרה אותה לכנסייה הארמנית בשל מצוקה כספית.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 ערכו הארמנים שיפוץ בקפלה והחליפו את מזבחות העץ במזבחות שיש. בשנות ה-40 וה-50 עוטרו קירות הקפלה בציורי שמן גדולים מעשי ידי האמן והאדריכל מארדירוס אלטוניאן. בשנות ה-70 נוספה רצפת הפסיפס מעשי ידיה של האמנית הישראלית חוה יופה הקפלה שופצה ונוקתה בעשור השני של המאה ה-21 (אגב הסרת חתימתה של יופה מפינת הפסיפס).

הכניסה אל הקפלה היא דרך האמבולטוריום שבין "קפלת חלוקת הבגדים" לבין "קפלת הביזוי", דרך טור של 29 מדרגות אבן מהתקופה הצלבנית השייכות אף הן לארמנים. על קירות מעבר זה מצויים צלבים אותם חרטו עולי רגל בתקופת ימי הביניים כעדות לביקורם ולאמונתם הדתית. הקפלה בנויה בצורה ריבועית. בקיר שממול לכניסה קבועים שני אפסיסים. האפסיס הצפוני מוקדש לגנב שהביע חרטה ואילו הדרומי להלנה עצמה. באפסיס זה ישנו מושב אבן עליו ישבה, על פי האגדה הנוצרית, הלנה בעת גילוי הצלב האמיתי. על רצפת הקפלה מצויה רצפת פסיפס, פרי ידיה של האמנית היהודייה, חוה יופה, ובה תיאור של הכנסיות החשובות ביותר של ארמניה שנבנו במאות הרביעית והחמישית וכן של תיבת נוח המצויה, על פי המסורת הארמנית, בהר אררט. הכתובת בפסיפס מתייחסת לשואה הארמנית בידי הטורקים (1915).

• קפלת ורטן ה"קדוש" - הקפלה קרויה על שם ורטן (St. Vartan), והיא מצויה בחזקת הכנסייה הארמנית. הכניסה אל הקפלה הקטנה היא דרך דלת ב"קפלת הלנה הקדושה". הקפלה נוצרה כתוצאה מחפירה ארכאולוגית שנערכה בין השנים 1970–1971 ובה נחשפה מחצבה ושרידי מבנים המתוארכים למאה השנייה והרביעית. יש ויכוח בין החוקרים האם מדובר בטמנוס (מסד) של מקדש אדריאנוס שבנה כאן אדריאנוס במאה השנייה, או האם מדובר במסד לכנסיית הקבר. על גבי אחד מן המבנים הללו נמצא תיאור של ספינה רומית ומתחתיה הטקסט הלטיני DOMINE IVIMUS, "אדוננו הלכנו". (ראו פירוט ותמונה בראש הערך). בקפלה מזבח חדש עליו מתואר ורטן הקדוש, גיבור העולם הארמני שנלחם בשנת 451 נגד הפרסים.
• קפלת מציאת הצלב - המקום, על פי האגדה הנוצרית, שבו מצאה וזיהתה הלנה את הצלב האמיתי. הכניסה אליו היא דרך מדרגות היורדות מקפלת הלנה ה"קדושה". הקפלה שייכת לקתולים. בפינה הדרום-מזרחית של הקפלה לוח על הרצפה המתאר את מקום מציאת שלושת הצלבים. משמאל לו מזבח ומאחוריו פסל ברונזה המתאר את הלנה האוחזת את הצלב האמיתי. מתחת לפסל נרשם בלטינית: "פרדיננד מקסימיליאן, ארכידוכס אוסטריה, 1857 מזבח זה נבנה. שופץ 1965". הכתובת מתייחסת למקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו, אשר מימן את הקמת הפסל לאחר ביקורו במקום ב-1855.

הקריפטה הייתה מחצבה בתקופת בית שני, ואולי הייתה אף בשימוש בימי בית המקדש הראשון. היא שימשה בור מים בתקופה הביזנטית והצלבנית, והחלה להתקדש כמקום מציאת הצלב רק לאחר התקופה הצלבנית.

מצפון לאדיקולה

• קפלת מריה מגדלנה או מזבח "אַל־תִּגְּעִי בִי" - קפלה בחזקת הפרנציסקנים, המציינת את המקום שבו על פי האגדה הנוצרית פגשה מרים המגדלית את אותו האיש לאחר תחייתו. על המזבח ישנו תבליט מודרני המתאר את האירוע. על אף שהקפלה שייכת לפרנציסקנים, תלויות בה שתי מנורות אורתודוקסיות ואחת ארמנית.
• הכנסייה הפרנציסקנית - הכנסייה מוקדשת להתגלות לאחר תחייתו, אירוע שאינו מוזכר בברית החדשה. בקפלה חלק מעמוד ההלקאה השייך ללטינים. במרכזה טברנקולום ייחודי בצורת כדור העולם וממנו יוצאים קצוות מחודדים לארבעת קצוות העולם.
• אתרים נוספים במתחם הפרנציסקני - מימין לכניסה לכנסייה מצויה כניסה לחדרי אחסון והלבשה של בגדי הכמורה. על הקיר מוצגים בתוך ארון זכוכית חרבו ודורבנותיו של גוטפריד מבויון. בהמשך, מצפון לכנסייה הפתוחה לציבור מצויה הקפלה הפרטית של המסדר הפרנציסקני, בתוך חלל מן התקופה הצלבנית. במבואה לקפלה נמצאת עליה לשתי קומות סגורות לציבור בהן נמצאים תאי מגורים לנזירים.
• קשתות הבתולה - מתחם בו ניתן לצפות במספר שלבים ארכיטקטוניים מתקופות שונות. הקיר עצמו בצפון המתחם (בו נמצא הפתח של השירותים) הוא מהמאה הרביעית, מתקופתה של הלנה. העמודים הדקים יותר (על אחד מהם כותרת סל ועל אחד בסיס של עמוד בשימוש משני) שייכים לתקופתו של קונסטנטינוס מונומאכוס ששיפץ את כנסיית הקבר במאה ה-11 עוד טרם הגעת הצלבנים. העמודים הדקים לא תמכו בדבר ולמעשה הקיפו אזור פתוח, כפי שהיה עוד בתקופתה של הלנה, המכונה "הגן הקדוש". כשהגיעו הצלבנים וקירו את אזור הגן הקדוש, הם הקימו את העמודים המסיביים, שנועדו לתמוך בתקרה. הקיר הדרומי של המתחם הוא למעשה הקיר הצפוני של הקתוליקון שנבנה בתקופה המודרנית. אם כן, ניתן לראות באזור לפחות ארבעה שלבי בנייה מתקופתה של הלנה ועד לעידן המודרני. יש ויכוח בין היוונים לבין הקתולים למי שייך המתחם ועל כן אין לשנות בו דבר בלי הסכמת שני הצדדים, אם כי התמונות על הקיר שייכות ליוונים.

העדות הנוצריות בכנסייה

מיסה קתולית לפני האדיקולה

בכנסיית הקבר פועלות זה מאות שנים עדות נוצריות שונות, הנמנות עם הנצרות הקתולית או עם הכנסיות האורתודוקסיות. ברשות כל עדה חדרים, קפלות תפילה, אולמות, חפצי קודש וכדומה.

סוגיית הבעלות בחלקי הכנסייה

שלוש העדות השולטות בכנסייה הן העדה היוונית אורתודוקסית, העדה הארמנית, והמסדר הפרנציסקני המייצג את הוותיקן ואת הנצרות הקתולית בארץ. "שליטה" זו מתבטאת בהחזקת רכוש רב יחסית בכנסייה, וכן בזכויות יתר על פני עדות אחרות, כמו פיזור קטורת ברחבי הכנסייה לקראת עריכת טקס התפילה היומי, ומשקל יתר בהכרעות הקשורות למבנה ולסדרי החיים בכנסייה.

• היוונים: השטח הרב ביותר נמצא בידי היוונים, שקיבלו תנאים מועדפים ב-1757, מצב שהתקבע ב-1852 עם פירמן ה"סטטוס קוו". בידי היוונים הקתוליקון, שתי הקפלות של האמבולטוריום (לונגינוס וביזוי), הכלא, חלק מהגולגולתא ומרבית החדרים הסובבים את הרוטונדה. בנוסף בידיהם מרבית המבנים הסובבים את כנסיית הקבר: דיר אברהם (ממזרח לכניסה), כנסיית גת שמנים מטוכיון (מדרום), שלוש הקפלות ממערב לכניסה: קפלת ארבעים המרטירים, קפלת מריה מגדלנה וקפלת יעקב בר יוסף. כמו כן בידיהם מגדל הפעמונים והגלריה העליונה ביותר של הרוטונדה הנקשרת ישירות לפטריארכיה היוונית. היוונים ניסו לשפץ את מגדל הפעמונים שבידיהם, ולהוסיף לו שתי קומות שנהרסו ברעידת אדמה, אולם כיוון שלא הגיעו להסכמה עם הקתולים והארמנים הם נאלצו לוותר על הפרויקט.
• הקתולים: בידי הקתולים קפלת הפרנקים, התחנות ה-11 וה-13 בגולגולתא, מרבית החלק הצפוני של הכנסייה (קפלת מריה מגדלנה, קפלת ההופעה, המנזר הצמוד) וקפלת מציאת הצלב.
• הארמנים: בידי הארמנים קפלת הלנה, אזור בו עמדו שלוש המריות והאזור הצמוד, חדר אחד ברוטונדה, קפלת חלוקת הבגדים באמבולטוריום וקפלת יוחנן מחוץ לכנסיית הקבר ממזרח (הקפלה האמצעית).

שלוש העדות הנוספות הפועלות בכנסייה הן עדות אורתודוקסיות מזרחיות הלא כלקדוניות, בדומה לארמנים, (המכונות פעמים רבות מונופיזיטיות), הקופטים, הסורים והאתיופים.

• הקופטים: בידי הקופטים הקפלה מאחורי הקבר, שני חדרים ברוטונדה, וחדר ממערב לכניסה לכנסייה עם מרפסת הצופה על אבן המשיחה. כמו כן טוענים הקופטים לבעלות על שתי קפלות, קפלת מיכאל ה"קדוש" (ממזרח לכניסה לכנסיית הקבר) וקפלת ארבע החיות שמעליה. הבעלות על הקפלות נמצאת בוויכוח בינם לבין האתיופים.
• הסורים: בידי הסורים רק קפלת ניקודימוס באפסיס המערבי של הרוטונדה, והחדר הצמוד, קפלה הנתונה תחת מחלוקת בינם לבין הארמנים. כיוון שכך לא ניתן היה לשפץ את הקפלה אחרי השרפה של 1808, והיא נראית מוזנחת עם סימני שרפה. הדבר לא ישתנה אלא אם יגיעו שתי העדות להסכמה הדדית.
• האתיופים: לאתיופים היו זכויות בתוך כנסיית הקבר, אולם הם נדחקו והתמקמו בגג הכנסייה, דיר אל סולטאן, שם בבעלותם מנזר קטן לידו הם מצביעים על עץ זית המזוהה על ידם עם אתר עקדת יצחק. בידי האתיופים דה פקטו גם שתי הקפלות של ארבע החיות ומיכאל הקדוש השייכות דה יורה לקופטים.

אזורים משותפים

חצר הכנסייה (אם כי יש ליוונים בלבד את הזכות לנקות אותה), הכניסה, החזית ודלתות הכניסה, אבן המשיחה, המסדרונות הסובבים את הקתוליקון, השירותים, החלק הפנימי של הרוטונדה המוקף בעמודים, האדיקולה והקבר עצמו, נמצאים בבעלות משותפת של שלוש העדות הגדולות. המפתחות של הכנסייה נמצאות בידי מוסלמים, ואבראהים פאשא חילק את המשמרת על המפתחות בין משפחת ג'ודה השומרת על המפתחות, למשפחת נוסייבה הפותחת את הדלתות. לשומרים המוסלמים יש את הספסל משמאל לכניסה. בשבוע הקדוש של הפסחא הפטריארך היווני פותח את הדלתות ביום חמישי הגדול, הלטינים ביום שישי הטוב והארמנים בשבת האור. ביום ראשון של התחייה שוב המוסלמים פותחים את דלתות הכנסייה.

הסטטוס קוו

ערכים מורחבים – סטטוס קוו (המקומות הקדושים), דיר אל סולטאן

כנסיית הקבר כיום. חלוקת הבעלות של העדות השונות (לחצו להגדלה)

לפני התקופה הצלבנית לא היו כלל סכסוכים הידועים לחוקרים בין עדות נוצריות שונות לגבי כנסיית הקבר. בתקופה הצלבנית לקתולים הייתה עליונות בכנסייה, אם כי גם העדות האחרות יכלו לנהל בה פולחן. לאחר הפילוג הגדול בין הקתולים והיוונים (1054), ולאחר הרס וביזת קונסטנטינופול על ידי מסע הצלב הרביעי ב-1204, הלכו והתדרדרו היחסים בין היוונים לקתולים.

למעשה, הכנסייה שייכת על פי חוק הנצרות לא-לוהים, ולכן לאחר הכיבוש האיובי היא הפכה לווקף. המשמשים בווקף הן העדות הנוצריות השונות. לאחר שגורשו הצלבנים מירושלים עברה כנסיית הקבר לידי העדות האורתודוקסיות, אבל הפרנציסקנים קיבלו כבר במאה ה-14 זכויות פולחן בכנסיית הקבר והחלו לרכוש את הזכויות מהסולטאן. גם היוונים והעדות האחרות החלו לקבל פירמנים מהשלטונות. מאחורי העדות שזוכות לקבל את הפירמנים עמדו מעצמות כגון צרפת מאחורי הקתולים, האימפריה הרוסית מאחורי האורתודוקסים, והארמנים בעלי ההון באיסטנבול תמכו בעדה הארמנית. העדות שהיו פחות חזקות מבחינה פוליטית, ועניות יותר נדחקו מכנסיית הקבר או זכויותיהם בה צומצמו. כך נעלמו משם כליל הנסטוריאנים, האתיופים נדחקו לגג, על אף שבעבר היו בידיהם נכסים חשובים כגון חלקים מהגולגולתא, לסורים נותרה קפלה שלא ברור כלל האם היא שייכת להם, ולקופטים אתר מרכזי אחד מאחורי האדיקולה ושלושה חדרים. ב-1690 קיבלו הלטינים את הזכויות המפליגות ביותר בכנסיית הקבר, ונמסרו להם שתי הכיפות של הכנסייה, הרוטונדה, הגולגולתא, אבן המשיחה, הכלא וחצר הכנסייה. הפירמן אושר מחדש ב-1740 כאשר הצרפתים קיבלו את החסות על הקתולים. בהסכם הקפיטולציות שנחתם עם הטורקים הם קיבלו גם את קשתות הבתולה. המצב התהפך תוך זמן קצר. ב-1757 קיבלו היוונים את מרבית הזכויות בכנסיית הקבר בעקבות כניעה עות'מאנית ללחץ רוסי. מאז מנסים הקתולים לחזור ל"תור הזהב" של 1740. הפירמן של 1757 שימש כבסיס לפירמן שפורסם ב-1852 ובו הוחלט על סטטוס קוו, כלומר על מצב קבוע ובלתי משתנה בחלוקת נכסי הכנסייה בין העדות השונות. הסטטוס קוו קבע לא רק את הבעלות על הנכסים בתוך הכנסייה, אלא את אופי ניהול הפולחן וקבע מי יכול לנהל אותו. כך לדוגמה מבין הקתולים רק הפרנציסקנים יכולים לקיים מיסה בכנסיית הקבר, והדבר גם נכון לגבי היוונים אורתודוקסים. רוסים לדוגמה, לא יכולים לנהל מיסה במקום, על אף שהרוסים היו אלו שתמכו ביוונים במשך שנים, ובזכותם קיבלו היוונים פעמים רבות את הפירמנים לטובתם.

האזורים העיקריים המצויים במחלוקת מאז הם קפלת ניקודימוס המצויה במחלוקת בין הארמנים לסורים, אזור קשתות הבתולה המצוי במחלוקת בין היוונים לקתולים ואזור הגג של כנסיית הקבר, דיר אל סולטאן, הנתון במחלוקת בין הקופטים לבין האתיופים.

השפעה

מהמאה ה-9 והלאה, בנייתן של כנסיות בהשראת תחיית המתים הורחבה ברחבי אירופה. דוגמה אחת כזו היא בזיליקת סנטו סטפנו בבולוניה, איטליה, שילוב של שבע כנסיות המשחזרות את מקדשי ירושלים. כמה כנסיות ומנזרים באירופה, למשל, בגרמניה וברוסיה, ולפחות כנסייה אחת בארצות הברית עוצבו באופן מלא או חלקי על פי כנסיית הקבר, חלקם משחזרים מקומות קדושים אחרים למען הצליינים הנוצרים (עולי רגל) שלא יכלו ללכת לאדמות הקודש. חלק מהכנסיות ומזרים אלו כוללים את ("הקבר הקדוש") שנמצא בגרליץ, גרמניה, שנבנה בין השנים 1481 ל-1504, את מנזר נובו-ירוסלימסקי שמוסקבה, שבנה הפטריארך ניקון בין השנים 1656 ל-1666, והמנזר הפרנציסקני שנבנה על ידי פרנציסקנים בוושינגטון די. סי. בשנת 1898.

• 
  "סולם הסטטוס קוו" בשנת 1856 (יש להגדיל את התמונה על ידי לחיצה)
• 
  "סולם הסטטוס קוו" באפריל 2006
• 
  חזית כנסיית הקבר בציור מ-1728 של אלעזר הורן; האיור נחשב לעדות המוקדמת ביותר ל"סולם הסטטוס קוו" השעוּן על החלון הימני בקומה העליונה
• 
  צליינים בתוך קפלת המלאך, בכניסה לחלק הפנימי של האדיקולה-קפלת קברו של ישו
• 
  גרפיטי עתיק של פיירו ונדרמיני (Piero Vendramini) מוונציה, מ-08 ביולי 1384 על עמוד מרכזי משמאל לכניסה לכנסייה

ראו גם

• מערת הקבורה של ישו
• גן הקבר
• ויה דולורוזה

לקריאה נוספת

• יעל ישראלי (עורכת), ערש הנצרות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000
• אורה לימור, מסעות ארץ הקודש, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1998

• Martin Biddle, The Tomb of Christ, Sutton Publishing, Gloucestershire, 1999, xii + 172 pp., 103+2 figs.

מאמרים

• גדעון אבני, יוחנן (ג'ון) זליגמן, בין הר הבית לכנסיית הקבר - מעורבות ארכאולוגית במקומות הקדושים בירושלים, בתוך: מיכאל פייגה; צבי שילוני (עורכים), קרדום לחפור בו, ארכאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008, עמ' 79–105
• יוחנן ג'ון זליגמן וגדעון אבני, חפירות ומחקרים חדשים במתחם כנסיית הקבר, קדמוניות, ירושלים, חוברת 2 (122) תשס"ב, עמ' 119–124
• שמואל ברקוביץ, נספחים ב'-ו' (בנוגע לזכויות העדות הנוצריות השונות במתחם כנסיית הקבר), בתוך: מלחמות המקומות הקדושים, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2000, עמ' 547–554.
• יאיר טלמור, "בין קבר ישו ל'כנסיית מרים החדשה': שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית", בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-רייפר ואברהם פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008, עמ' 225–237
• לאה די סגני, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: אייל ברוך, אברהם פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמ' 157–164
• נעמי פויכטונגר, "אמפולות המתכת מירושלים מסוף המאה השישית", בתוך: דוד יעקבי ויורם צפריר (עורכים), יהודים, שומרונים ונוצרים בארץ-ישראל הביזאנטית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1988, עמ' 27–53
• יוסף פטריך, כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים, בתוך: ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 638-70, יורם צפריר (עורך), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1999, עמ' 353–381
• איוון פרידמן, ההולכים בדרך הקבר הקדוש: צליינים בצילם של צליינים, בתוך: אבירי ארץ הקודש, ממלכת ירושלים הצלבנית, סילביה רוזנברג (עורך), מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999, עמ' 86–92
• אלי שילר, "אתרי כנסיית הקבר", אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, חוברת מס' 42-42א, נובמבר 1985, עמ' 61–115

• Martin Biddle, "The Tomb of Christ, Sources, Methods and New Approach", Inside: Churches Built in Ancient Times, Recent Studies in Early Christian Archaeology, Kenneth Painter(ed.), society of antiquaries of London, London, 1994, pp. 73–147

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כנסיית הקבר בוויקישיתוף

• כנסיית הקבר בפורטל תמונות ירושלים
• על ההיסטוריה של כנסיית הקבר, באתר מוזיאון ישראל
• מאחורי דלתיים סגורות, טקסי הלילה בכנסיית הקבר
• אתר הכנסייה הפטריארכיה היוונית, המכיל מידע רב על הכנסייה (באנגלית)
• "Church of the Holy Sepulchre, Jerusalem", אתר צליינות נוצרי (באנגלית)
• יהונתן ליס, סכנת התמוטטות בכנסיית הקבר, סכסוכים פנימיים מונעים שיפוצה, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2008
• ניר חסון, הסכסוך על המרתף מתחת לכנסיית הקבר, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2009
• עמי מיטב, ‏בעיר העתיקה אסור להזיז גם סורג ברזל חלוד, באתר "סרוגים", 16 באוגוסט 2011
• מידע על אתר כנסיית הקבר, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• מידע על אתר כנסיית הקבר, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• יגאל מוסקו, הצצה נדירה לנבכי כנסיית הקבר, באתר מאקו, 9 במרץ 2018
• דנצ'וּ ארנון, המערה של עלי בבא וגילוי אריות בירושלים, בבלוג "עונג שבת", 8 במרץ 2024
• מפת כנסיית הקבר מאת ניקולס דה פר, 1715. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
• כנסיית הקבר (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

כנסיית הקבר42194917