ג'ורג' ויליאם מילר
.jpg) | |||||||
| ג'ורג' ויליאם מילר | |||||||
| לידה |
9 במרץ 1925 ספולפה, אוקלהומה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 במרץ 2006 (בגיל 81) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות רוק קריק, וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
ג'ורג' ויליאם מילר (באנגלית: George William Miller; 9 במרץ 1925 - 17 במרץ 2006) היה מזכיר האוצר ה-65 של ארצות הברית בממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר מאוגוסט 1979 ועד ינואר 1981. קודם לכן הוא שימש כיושב ראש הפדרל ריזרב, החל ממרץ 1978.
מילר הגיע לפדרל ריזרב מרקע תאגידי, ולא כמקובל למשמשים בתפקיד זה שהגיעו מתחום הכלכלה או המימון. הוא גם האדם היחידי ששימש הן כיושב ראש הפדרל ריזרב והן כמזכיר האוצר.
ראשית חייו
ויליאם מילר נולד בספולפה, אוקלהומה. עד מהרה עברה משפחתו לבורגר, העיר הגדולה במחוז האטצ'ינסון שבטקסס, שם הוא בילה את ילדותו ורכש את המבטא הטקסני שבו הוא יעשה שימוש כל ימי חייו. העיר, שנוסדה זמן קצר קודם לכן, חוותה גאות בתעשיית הנפט עד לפרוץ השפל הגדול, שבמהלכו היא חוותה פיתוח נרחב בחסות "המנהל לפיתוח העבודה" (Works Progress Administration). אביו של מילר, שקודם לכן היה נהג מונית, היה למפקד מכבי האש של העיר. לאחר שלמד בשנים 1941–1942 בקולג' אמריליו, התקבל מילר לאקדמיה של משמר החופים של ארצות הברית, שם הוא סיים את הכשרתו ב-1945 עם תואר ראשון בהנדסה ימית.[1] בשנים 1945–1949 שירת מילר כקצין במשמר החופים באסיה ובחוף המערבי של ארצות הברית. בתקופת שירותו הוא הכיר את אדריאנה רוגוז'רסקי, מהגרת מברית המועצות, והשניים נישאו ב-1946.
לאחר שסיים את שירותו במשמר החופים, למד מילר בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וב-1952 הוא סיים כמצטיין בכיתתו. לאחר מכן הוא הצטרף למשרד עורכי הדין "קראוורת', סויין ומור" בניו יורק.[2]
קריירה עסקית
ב-1956 הצטרף מילר לתאגיד טקסטרון כעוזר מזכיר. ב-1957 הוא היה לסגן נשיא החברה וב-1958 למנהל הפיננסי הראשי שלה. ב-1960 הוא היה למנהל התפעול הראשי והנשיא שלה.[1] בשנים הבאות זינקו המכירות של טקסטרון במוצרי צריכה, ציוד תעשייתי ומוצרי תעופה וחלל. ב-1968 הוא היה למנהל הכללי של טקסטרון והמשיך לשמש בתפקידו זה גם לאחר בחירתו ב-1974 כיושב ראש מועצת המנהלים של החברה. בכל התפקידים הללו הוא שימש עד להיותו חבר במועצת הפדרל ריזרב.[1] על אף היחלשות הכלכלה בתקופה בה הוא היה המנהל הכללי, גדלו המכירות של טקסטרון ב-65% ל-2.8 מיליארד דולר והחברה הפעילה 180 מפעלים ברחבי העולם. מצב זה אפשר למכירות של החברה ולהכנסתה הנקיה לעמוד בקצב האינפלציה הגואה שהייתה באותו עשור.
מילר גם נכנס לפעילות פוליטית וציבורית. בשנים 1963–1965 הוא היה יושב הראש של המועצה המייעצת התעשייתית של וועדת הנשיא לשוויון הזדמנויות בתעסוקה. בשנים 1966–1967, הוא היה חבר בקרן הלאומית למדעי הרוח. מילר גם היה חבר בצוות החשיבה "מועדון רומא" (Club of Rome). ב-1968 הוא סייע למסע הבחירות לנשיאות של יוברט האמפרי כיושב ראש קבוצת התמיכה העסקית של המפלגה הדמוקרטית. הוא גם לקח חלק במערכת הבחירות לנשיאות של ג'ימי קרטר ב-1976. לאחר בחירתו של קרטר לנשיאות, הוא ישב בראש ועדה שהקים הנשיא בניסיון לחקור נושאים הקשורים לתעסוקת החיילים המשוחררים.[1]
ב-1978, כאשר הצטרף מילר למועצת המנהלים של הפדרל ריזרב, הוא כבר היה מנהל מדרגה B של הפדרל ריזרב בבוסטון במשך שמונה שנים, והוא היה גם דירקטור בכמה תאגידים נוספים. הוא גם היה חבר במועצה העסקית ובשולחן העגול העסקי ויושב ראש הן של ועד ההתכנסות (The Conference Board) ושל הברית הלאומית של אנשי העסקים. הוא גם שירת בשתי ועידות דו-צדדיות בינלאומיות כלכליות: המועצה הכלכלית והמסחרית של ארצות הברית וברית המועצות ובמועצה הכלכלית של ארצות הברית ופולין.[1]
יושב ראש הפדרל ריזרב
מינויו
כאשר החלה נשיאותו של קרטר, כיהן בתפקיד יושב ראש הפדרל ריזרב ארתור ברנס, שמונה לתפקידו על ידי ריצ'רד ניקסון. קרטר הכיר בהבנת של ברנס את הקהילה העסקית, אך זה מתח בגלוי ביקורת על הממשל, ופעל נגד מטרות הבית הלבן, ובניגוד למטרות הממשל, נתן סדר עדיפות ללוחמה באינפלציה שהלכה וגאתה באותה תקופה על פני מאבק באבטלה. כתוצאה מכך ביקש קרטר מסגן הנשיא וולטר מונדייל להכין רשימה של מועמדים להחלפתו של ברנס כאשר הייתה תקופת כהונתו אמורה להסתיים.[3] מונדייל הגיש רשימה של ארבעה שמות. שלושה מתוכם (מילר, רג'ינלד ג'ונס מג'נרל אלקטריק ואירווינג שפירו מדופונט) ניהלו בהצלחה תאגידים גדולים. אנשים אלו היו מקושרים לוושינגטון ולממשל קרטר ובדרכם שלהם גישרו בין העסקים לקובעי המדיניות.[4][5] תוך ארבעה ימים מרגע שהוגשה לו רשימה זו, צמצם קרטר את האפשרויות למילר ולמועמד הרביעי, בורס מקלאורי, כלכלן מוכשר עם ניסיון בעבודה במחלקת האוצר תחת פול וולקר, במכון ברוקינגס ובסניפים שונים של הפדרל ריזרב.[1] ב-1979, כאשר חיפש קרטר מחליף למילר כיושב ראש הפדרל ריזרב, היה מקלאורי שוב ברשימת המועמדים הקצרה שהוגשה לו (ג'ונס ושפירו לא נכללו בה).[6] כפי שקרטר התלבט בין מילר לבין מקלאורי ב-1978, כל אלו שהוא נועץ בהם (כולל ג'ונס ושפירו), העדיפו פה אחד את מילר, בשל יכולתו להנהיג תוך כדי למידת הפרטים הטכניים תוך כדי עבודה. כאשר שוחח קרטר עם מילר על המינוי, הביע מילר דאגה מכך שהוא חסר את הרקע ההכרחי, אך קיבל את הצעת המינוי אם זהו רצונו של הנשיא.[3]
מתוך רצון שכהונתו של ברנס כיושב ראש הפדרל ריזרב תסתיים כמתוכנן במרץ 1978, הכריז הנשיא קרטר בדצמבר 1977 שמילר הוא מועמדו לתפקיד. ההודעה על המינוי התקבלה ברגשות מעורבים וגרמה לירידה חלקית של שוקי ההון של ארצות הברית. בתקשורת הובע חוסר ודאות בנוגע לדעותיו הבלתי ידועות יחסית של המועמד ותגובותיהם של הכלכלנים המובילים היו מגוונות. בהקשר זה, מועמדותו של מילר הועברה בפעם הראשונה לאישור ועדת הבנקאות, השיכון והעניינים האורבניים של הסנאט. עד לאותה עת הסנאט היה מאשר את מינוייהם של חברי מועצת המנהלים ומתוכם היה בוחר הנשיא יושב ראש וסגן ללא צורך באישור הסנאט.[7] כמה מהסנאטורים הביעו הסתייגויות בנוגע למילר וקראו תיגר על כישוריו. השאלות שלהם נגעו למגוון של נושאים, כמו דעותיו של מילר על עצמאותו של הפדרל ריזרב. מילר הביע את דעתו על עצמאותו של הפדרל ריזרב ותמך בה.[1] טענות נגד טקסטרון ומילר כמי שעמד בראשה הובילו את הוועדה לחקור את החברה. בעקבות זאת, אחד הסנאטורים ציין שזה היה "השימוע המפורט ביותר למועמדות לתפקיד כלשהו" שהוא נכח בו. בסופו של דבר אושר מינויו של מילר פה אחד.[1]
מדיניותו
במרץ 1978 החליף מילר את ארתור ברנס כיושב ראש הפדרל ריזרב. הוא ירש כלכלה עם אינפלציה גבוהה, שעדיין סבלה מהעלאת מחירי הנפט על ידי אופ"ק. שיעור עליית מדד המחירים לצרכן ב-1976 היה 4.9% וב-1977 6.7%.[8] לפחות בנאום אחד שנשא, זיהה מילר את האינפלציה כאתגר הגבוה ביותר של האומה, מאחר שלדעתו היא הייתה המכשול העיקרי למניעת תעסוקה מלאה.[9] עם זאת, הוא לא העדיף לקבוע שיעורי ריבית גבוהים שיסכנו את הצמיחה. לדוגמה, הוא תמך במדיניות המתמשכת של ועדת השוק הפתוח הפדרלית (Federal Open Market Committee) לקביעת יעד קשיח לריבית הבנק המרכזי, שעמדה בבסיס המערכת הפיננסית. העליות הצנועות של היעדים הללו במהלך כהונתו של מילר הועילו במעט לריסון האינפלציה. בניגוד לכך, יורשו של מילר בתפקיד, פול וולקר, תמך בפעולה תקיפה יותר, כלומר, סימון מטרה לצמיחה הכוללת את טווח ריבית הבנק המרכזי, שתאפשר שינויים מהירים ורחבים יותר בריבית הבנק המרכזי. למעשה, מילר טען שוב ושוב במהלך שנתו הראשונה בתפקיד שמיתון ושיעור אבטלה גבוה יאיץ את קצב האינפלציה עוד יותר. מילר גם תיאר את הכלכלה ככזאת שנמצאת במצב מצוין, על אף הרוח הנגדית שגרמו לה האינפלציה וגורמים אחרים.[10]
במהלך כהונתו כיושב ראש הפדרל ריזרב, ירד ערך הדולר באופן משמעותי. בנובמבר 1978, 11 חודשים בלבד לאחר תחילת כהונתו, ירד שער הדולר בכמעט 34% בהשוואה למארק הגרמני וב-42% בהשוואה לין היפני, מצב שהוביל את ממשל קרטר לפתוח ב"חבילת חילוץ לדולר", כולל מכירת חירום מתוך מאגר הזהב של ארצות הברית, לקיחת הלוואות מקרן המטבע הבינלאומית, ומכירה של ביטחונות של האוצר שהיו נקובות במטבעות זרים.[11][12] מהלכים אלו הועילו לטווח קצר בלבד, אם כי ייצבו את הדולר באופן זמני, ועד מהרה התחדשה צניחתו. הסטגפלציה, הלחם בסיסים של קיפאון ואינפלציה, הפך למושג שנעשה בו שימוש תכוף יותר במהלך אותה תקופה כדי לתאר את שיעור האינפלציה הגבוה, שכשל בהאצת הכלכלה. גם כאשר המצב החמיר, עמד מילר על כך שצעדי המדיניות לריסון האינפלציה כמו שערי ריבית גבוהים לא ירסנו את האינפלציה אלא ימריצו אותה תוך כדי פגיעה בצמיחה הכלכלית.[13]
הבלגתו של מילר במאבק באינפלציה גרמה למצוקה בקרב אנשי ממשלו של קרטר. מזכיר האוצר ורנר מייקל בלומנטל, היועץ לענייני אינפלציה, אלפרד קהאן, והכלכלן הראשי של הנשיא, צ'ארלס שולצה, טענו כולם שיש להעלות את שיעור הריבית עוד לפני הישיבה השנתית של 1979 של ועדת השוק הפתוח הפדרלית, שם מילר התנגד לנקיטת צעדים כאלו. קרטר נאלץ לנזוף באנשי צוותו על ההדלפות לעיתונות על רקע מחלוקת זו.
האופן שבו ניהל מילר את הפדרל ריזרב לא גרם לעמיתיו או למשקיפים חיצוניים לחבב אותו. הוא לא נתפש כמי שזכה ליוקרה. כמי שלא בא מעולם הכלכלה או מוול סטריט, הוא נראה כאאוטסיידר, ובהשוואה ליושבי ראש אחרים של הפדרל ריזרב הוא נטה יותר לפעול על דעת עצמו. נדיר להתקל ביושב ראש בעל השפעה שלא יצליח להוביל את ההצבעות במועצת המנהלים של הפדרל ריזרב ובועדת השוק הפתוח הפדרלית, אך בישיבת מועצת המנהלים של 1979 מצא עצמו מילר במיעוט כאשר הוא התנגד להעלאת שיעור ריבית ההלוואות שהפדרל ריזרב העמיד לבנקים.
ההיסטוריונים הכלכליים ראו באופן כללי את תקופת כהונתו הקצרה של מילר כבלתי מוצלחת. שיעור האינפלציה הגבוה שמילר הבליג עליו הצריך "טיפול בהלם" רציני על ידי יורשו בתפקיד פול וולקר, כדי להכניס את האינפלציה לשליטה. פעולה זו הכניסה את ארצות הברית למיתון שהתרחש בשנים 1980–1982. סטיבן בקנר, פרשן לענייני הפדרל ריזרב, הציג הערכה מחמירה במיוחד:
תחת ארתור ברנס, שכיהן כיושב ראש הפדרל ריזרב בשנים 1970–1978, ותחת ויליאם מילר, שכיהן בתפקיד מינואר 1978 (טעות במקור של בקנר, שכן מילר החל לכהן במרץ) ועד אוגוסט 1979, סיפק הפדרל ריזרב את הדלק המוניטרי שהחל כניצוץ והפך ללהבה אימתנית... אם זה שמונה על ידי ניקסון הצית את האש, מילר היה זה ששפך את הבנזין עליה במהלך נשיאותו של ג'ימי קרטר. ללא כל ספק יושב הראש הזה שזכה להכי פחות הערכה בהיסטוריה של הפדרל ריזרב, המנהל לשעבר בטקסטרון, פעל בשיתוף פעולה עם מזכיר האוצר בלומנטל, שאף הוא מונה על ידי קרטר, כדי למצוא את צעדי המדיניות המוניטרית שהיו מרחיבות מבית וגרמו לפיחות ברמה הבינלאומית. המטרות היו להמריץ את התעסוקה ואת הייצוא, תוך הקדשת מחשבה מועטת לערך הדולר. בראשית 1980 הגיע האינפלציה לשיעור של 14% לשנה.[12]
מזכיר האוצר
מילר היה יושב ראש הפדרל ריזרב במשך פחות משנה וחצי כאשר הנשיא קרטר מינה אותו כמזכיר האוצר באוגוסט 1979 במקומו של מייקל בלומנטל כחלק מחילופי גברי רבתי בקבינט שלו, שבו הוחלפו חמישה מחברי הקבינט. קרטר מינה את פול וולקר במקומו של מילר, וכך היה מילר לאדם היחידי שכיהן הן כמזכיר האוצר והן כיושב ראש הפדרל ריזרב. כמזכיר האוצר נודע מילר בעיקר בחלקו בוועדת הערבויות להלוואה של קרייזלר, שדאגה למתן הלוואה בסכום של מיליארד וחצי דולר לחילוצה של יצרנית המכוניות מפשיטת רגל. צעד זה משך ביקורת, שכן פעולת החילוץ נתפסה כפרס לניהול בלתי תקין והכשלת יחסי הסחר ההוגנים בין ארצות הברית לבין יפן. מילר הסכים ש"הממשל באופן כללי לא מעדיף סיוע ממשלתי לתאגידים פרטיים",[2] אך סבר שיש לנקוט בצעד יוצא מן הכלל במקרה של קרייזלר. בראשית שנות ה-80 התאוששה קרייזלר ופרעה את ההלוואה קודם למועד המקורי שלה.
מילר גם זכור על ניהול ההקפאה וההפשרה החלקית של כספים איראניים בסכום של 12 מיליארד דולר שהוחזקו בארצות הברית במהלך משבר בני הערובה באיראן. הוא גם דחף לחתימת הסכם עם האיגודים המקצועיים על קווי מתווה לגובה השכר שנקלעו למבוי סתום למשך חודשים.
מדיניותו הכלכלית של מילר כשלה בריסון האינפלציה והייתה לה השפעה מועטה על צמצום האבטלה. מצב הכלכלה הרעוע היה אחד הגורמים העיקריים לתבוסתו שנחל קרטר מידי רונלד רייגן בבחירות לנשיאות של 1980.
שנותיו האחרונות
לאחר תום תקופת נשיאותו של קרטר, הקים מילר את "ג' ויליאם מילר ושות'" (G. William Miller & Co), חברה וושינגטונית פרטית להשקעות שדמתה לסוג הבנקים הדיסקרטים השווייצרים.[2] הוא גם שימש במגוון תפקידים בארגוני צדקה ללא כוונת רווח. בין אלו ניתן למנות את תפקיד הגזבר של הצלב האדום האמריקאי, חבר חבר הנאמנים וחבר הדירקטוריון של בית האופרה הלאומי בוושינגטון (Washington National Opera), ויושב ראש מרכז ג'ון היינץ השלישי למדע, כלכלה וסביבה (H. John Heinz III Center for Science, Economics and the Environment). הוא גם היה יושב הראש והמנהל הכללי של Federated Stores Inc, כיום Macy's, Inc., חברת האם של רשת מייסיס.
ג'ורג' ויליאם מילר נפטר בוושינגטון די. סי. ממחלת ריאות ב-17 במרץ 2006, בגיל 81.[2]
קישורים חיצוניים
- ג'ורג' ויליאם מילר באתר מחלקת האוצר של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 ""Nomination of G. William Miller : hearing before the Committee on Banking, Housing, and Urban Affairs, United States Senate, Ninety-fifth Congress, second session, on the nomination of G. William Miller to be Chairman of the Board of Governors of the Federal Reserve Board, January 24, 1978."". Hathi Trust Digital Library
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Bernstein, Adam (2006-03-20). "Obituary: Fed Chairman G. William Miller, 81". The Washington Post.
- ^ 3.0 3.1 Carter, Jimmy (2010). White House Diary (1st ed.). Farrar, Straus, and Giroux. p. 135.
- ^ "125 Influential People and Ideas: Reginald H. Jones". Wharton Alumni Magazine. Wharton School of Business, University of Pennsylvania. Archived from the original on 2011-06-10.
- ^ Deutsch, Claudia H. (2001-09-15). "Irving S. Shapiro, 85, Lawyer and Ex-Chairman of DePont". New York Times.
- ^ Greider, William (1987). Secrets of the Temple: How the Federal Reserve Runs the Country. Simon and Schuster. pp. 34.
- ^ "Factbox: History of Senate Votes for Fed Chairman". Reuters.
- ^ Consumer Prince Index, from the Department of Labor
- ^ Miller, G. William (1978-06-07). Remarks at the National Press Club (Speech). St. Louis Fed.
- ^ Miller, G. William (1978-12-12). "New Directions in U.S. Economic Policy". Statements and Speeches of G. William Miller, 1978-1979. St. Louis Fed. p. 13.
- ^ https://www.federalreserve.gov/monetarypolicy/files/fomcropa19781121.pdf "Record of Policy Actions: November 21, 1978" (PDF). Federal Open Market Committee. 1978-11-21.]
- ^ 12.0 12.1 Beckner, Steven K. (1996). Back from the Brink: The Greenspan Years. New York, NY: John Wiley & Sons, Inc. pp. 5.
- ^ Miller, G. William (1978-07-19). "New Directions: Strategy for Economic Progress - July 19, 1979". Statements and Speeches of G. William Miller, 1978-1979. St. Louis Fed. p. 3.
| מזכירי האוצר של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
