גוטהילף וגנר
 | |
| לידה | שטוטגרט, האימפריה הגרמנית |
|---|---|
גוטהילף וגנר (בגרמנית: Gotthilf Wagner; 1887 - 22 במרץ 1946) היה גרמני איש תנועת הטמפלרים בארץ ישראל וממנהיגיה ונאצי פעיל. אנשי הפלמ"ח התנקשו בחייו.
ראשית דרכו
גוטהילף וגנר נולד בעיר שטוטגרט בשנת 1887. הוא היגר לארץ ישראל בהיותו בן שמונה. אביו ייסד מפעל ליציקת מתכת בשכונת הטמפלרים ולהאלה ביפו בשנת 1890, שנקרא בשם "האחים וגנר" - Brüder Wagner. המפעל, ששכן בבניין בן שלוש קומות שבו היה לימים מקומו הראשון של מפעל המעליות נחושתן, הופגז בשנת 1916, בזמן מלחמת העולם הראשונה, בתותחי ספינת מלחמה צרפתית, משום שעבד עבור הצבא הטורקי[דרוש מקור]. בעת כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי הוגלו הטמפלרים על ידי הבריטים למצרים ושבו לארץ בשנת 1920. עם שובם ארצה הצטרף וגנר למפעל וניהל אותו יחד עם שני אחיו, אדולף וגאורג.
וגנר, אשתו ושני בניו התגוררו בשכונת הטמפלרים שרונה (כיום הקריה בתל אביב). במרוצת הזמן היה וגנר לראש המועצה של שרונה.
וגנר, אשר היה ידוע כאיש בעל עמדות אנטישמית ובמפעלו ייצר נשק עבור הכנופיות הערביות, הפך לנאצי מוצהר. במרוצת הזמן הפך לנציג המפלגה הנאצית בארץ ישראל. כל עובדי המפעל שלו, 45 במספר, היו חברי המפלגה. וגנר דיבר בכינוסים ובעצרות של הנאצים בארץ ובמסדרי נוער היטלר. לחתונת הכסף של הוריו קיבל מכתב ברכה אישי מהיטלר. המכתב מוסגר ושימש כמעין איקונין לחברי הקהילה.
בימי מלחמת העולם השנייה
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עזבו חלק מצעירי הקהילה הטמפלרית את הארץ והתנדבו לצבא הגרמני (בהם שני בניו של וגנר). עם פרוץ המלחמה ראו שלטונות המנדט הבריטי בטמפלרים נתיני אויב, מושבותיהם הוקפו בגדרות תיל ובמגדלי שמירה והפכו למחנות מעצר. עם התקרבות קורפוס אפריקה של הגנרל ארוין רומל מכיוון צפון אפריקה לארץ ישראל, החלו הבריטים בגירושם של חלק מאנשי הקהילה לאוסטרליה.
חלק מן הטמפלרים הוחלפו ביהודים נתיני ארץ ישראל ששהו בפולין בפרוץ המלחמה, ונחשבו לנתינים בריטים שעל דרכוניהם הוטבע הכיתוב "דרכון בריטי". הטמפלרים שנותרו בארץ, אשר וגנר היה אחד מהם, היו כלואים במושבותיהם. לאחר תום המלחמה חיו בארץ אחרוני הטמפלרים, עד אשר בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, בשבועות האחרונים לשהותם בארץ, שלחו אותם הבריטים לאוסטרליה. וגנר הפך להיות למנהיגם של הטמפלרים שנותרו בארץ ונמנה עם אלה מביניהם שנותרו בארץ לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
כנתין מדינת אויב נאלץ וגנר לסגור את מפעל "האחים וגנר" ב-1 באפריל 1940.
בימי המלחמה, בעת שכוחותיו של רומל התקרבו לארץ ישראל, רווחה סברה בקרב הטמפלרים כי אם יכבשו הגרמנים את ארץ ישראל הם ימנו את בנו של וגנר לגאולייטר (Gauleiter; מפקד מחוז) של הארץ.
לאחר תום המלחמה
לאחר תום מלחמת העולם השנייה שכחו השוטרים והקצינים הבריטים בארץ ישראל עד מהרה את מלחמתם באויב הנאצי. לא חלפה חצי שנה מסיום המלחמה באירופה וכבר חזרו והתיידדו עם אויביהם לשעבר והשתתפו בשמחותיהם של תושבי מושבות הטמפלרים. בעקבות היחס הסלחני, הרבו הגרמנים בתביעות ודרישות, ואף דרשו ששוטרים יהודים לא יישלחו למושבותיהם.
לעצורים ניתנה רשות לצאת ממקומות מעצרם בליווי שוטרים, על מנת לנהל את עסקיהם ואת העבודה בשדותיהם ולהרגיל את היישוב היהודי כי חזרו לחיים נורמליים. לכאורה נועדו המשמרות של המשטרה הבריטית, שליוו את הטמפלרים לעבודתם, להוכיח כי הגרמנים אינם חופשיים ונמצאים תחת משמר אף בשעת עבודתם, אולם למעשה שימשו להם השוטרים הבריטים שומרי ראש, להגן עליהם מפני נקמת היישוב היהודי.
וגנר הפך להיות לדוברם של הגרמנים שנותרו בארץ. השלטון הבריטי נשא ונתן עמו ואף נענה לחלק מתביעותיו החוזרות ונשנות. בשל מעמדו כראש מועצת שרונה וכתעשיין זכה וגנר, בתקופה זו שלאחר סיום המלחמה, למעמד מיוחד. הוא היה אחראי על עבודתם של הטמפלרים הכלואים בשרונה ולתשלום שכרם, הכול בפיקוח ובהשגחה ובליווי משטרתי של הבריטים.
ההתנקשות בחייו
ביום שישי, 22 במרץ 1946, נסע וגנר בשיירה של שתי מכוניות מהמושבה וילהלמה (כיום בני עטרות) לשרונה כדי לשלם את שכרם של הטמפלרים שעבדו בשרונה. לכל אחת משתי המכוניות נלווה שוטר. וגנר ישב במכונית המובילה. כשחלפה השיירה על פני הכפר הערבי יהודייה (כיום יהוד) הבחינו נוסעי השיירה באופנוע עם סירה שחנה לצד הדרך ולידו עומד גבר. בחלוף השיירה על פני האופנוע, קפץ הגבר לסירה ונהג האופנוע התניע אותו, חלף על פני השיירה ונעלם.
זמן קצר לאחר השעה 9 בבוקר, כאשר השיירה פנתה להיכנס לרחוב לוינסקי בתל אביב, הופיעה לפניה מכונית שאילצה את השיירה להאט. לפתע קפצו שני אנשים אל שני צדי המכונית המובילה של השיירה שבה ישב וגנר. אחד מן השניים דחף את ידו האוחזת באקדח אל פנים המכונית, כדי להימנע מלפגוע ביתר יושבי המכונית, ירה כדור אחד שהיה עקר ואז ירה שוב ופגע בווגנר בראשו. וגנר מת במקום. יתר יושבי המכונית, אחותו של וגנר, מזכירה, גרמני נוסף ושוטר ליווי יהודי לא נפגעו. שני התוקפים ושניים נוספים שהיו בצד הדרך, לא נגעו במעטפה ובה 800 לירות ארץ ישראליות (סכום רב באותם הימים) שווגנר אחז בידו במותו. המכונית שבאמצעותה חסמו התוקפים את דרכה של מכוניתו של וגנר נגנבה על ידי התוקפים, בשעה מוקדמת יותר באותו בוקר, מנהג של חברת מוניות. המכונית נתגלתה בשעה 11:30 בפינת הרחובות יהודה הלוי והמגיד. המשטרה הבריטית לא הצליחה לגלות את מבצעי ההתנקשות.
זמן לא רב לאחר ההתנקשות הופץ בארץ כרוז האומר:
- "כן יאבדו
- וגנר החרושתן הגרמני וראש הנאצים
- בארץ ישראל נורה בפקודת תנועת המרי העברי".
גם קול ישראל, תחנת הרדיו החשאית של ההגנה, הודיעה ליישוב כי הנאצי הידוע וגנר הוצא להורג וכי השלטונות מוזהרים כי "כף רגלו של גרמני לא תדרוך על אדמת ארץ ישראל".
התגובות ביישוב היהודי נטו בדרך כלל להצדקת ההתנקשות; הגרמנים בחרו לשמור על פרופיל נמוך.
זהותם של מבצעי ההתנקשות נשמרה בסוד, והנוגעים בדבר גזרו על עצמם שתיקה במשך שנים וזהותם ועובדות האירוע לא נחשפו אלא לאחר קום מדינת ישראל.
החשיפה
לאחר קום המדינה החלו העובדות הנוגעות להתנקשות ולמבצעיה להיחשף. בשנת 1953 הופיע ספרו של מפקד הש"י במחוז תל אביב, אפרים דקל "עלילות ש"י". בספרו נאמר:
- "מפקדת ההגנה דנה בעניין וגזרה פסק דין של מוות על גרמני זה, והוא בוצע".
בספר הפלמ"ח שראה אור בשנת 1955 נאמר כי בשנת 1946 הוברר כי יש בדעת ממשלת המנדט לבטל את מעצרם של הגרמנים תושבי הארץ, שהיו כלואים במושבותיהם, ולהחזיר ארצה את אלו שהוגלו לאוסטרליה. בהמשך נאמר:
- "על פי הצעת מטה הפלמ"ח החליט הפיקוד העליון, באישור מוסדות היישוב למנוע את שחרור הגרמנים בארץ. הוחלט להתרות בהם ולהוכיח לממשלה כי הללו לא יוותרו חיים בארץ הזאת. אך המשטרה הבריטית ניסתה להערים...; במקום לשחרר את הגרמנים שחרור רגיל, איפשרה להם לנהל את עסקיהם ולעבד את שדותיהם..., תחת משמר משטרה. לכאורה, משמרות אלה באו להוכיח כי הגרמנים אינם חופשיים... אולם למעשה שימשו להם השוטרים כשומרי ראש, להגן עליהם מפני נקמת ידינו".
הספר מספר כי הוחל בביצוע תוכנית ההתראה וחוליית אנשי מילואים של הפלמ"ח בתל אביב הרגה את וגנר. ב-17 בספטמבר 1946 ביצעה יחידה של הגדוד הראשון פעולה דומה נגד נאצים ממושבת הטמפלרים ולדהיים (כיום אלוני אבא).
במרוצת השנים הלכו והתרבו הפרטים שפורסמו על הפעולה ומבצעיה, במקורות שונים. ספר תולדות ההגנה דן בהם וכן אתר האינטרנט "פלמ"ח - פלוגות המחץ של ההגנה".
ב-18 בפברואר 2007, במסגרת משדר על הטמפלרים שהוקרן בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, סופר סיפור הפעולה בהרחבה והתראיינו בו אחדים ממשתתפיה.
סיפור המעשה, כפי שהוא נגול במקורות השונים:
ההחלטה על ההתנקשות
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התברר כי הבריטים מתכוונים לשחרר את הטמפלרים ממעצרם במושבותיהם ואף להחזירם לבתיהם ולמושבותיהם בארץ ישראל, כדי להכניס לארץ יסוד אנטי-יהודי ולמנוע הפקעת רכוש הטמפלרים, שעשוי היה להתגלגל לידי היהודים. הפיקוד העליון של "ההגנה", באישור הנהגת היישוב, החליט למנוע זאת. הפור נפל על וגנר שהיה ראש הנאצים ומנהיג הטמפלרים שנותרו בארץ ישראל. יתרה מזו, וגנר התנגד למכירת אדמות הטמפלרים ליהודים, אדמות רבות ערך הקרובות למרכזי הערים, שהיו נחוצות לפיתוח הארץ ולהתיישבות יהודית.
ההחלטה נתקבלה בדרג העליון של ארגון "ההגנה", שכלל את יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח שהיה אז הרמטכ"ל בפועל של "ההגנה" והדמות הצבאית המרכזית בתנועת המרי העברי, את משה סנה ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" ואת ישראל גלילי שהיה האחראי על הפעולות המיוחדות של "ההגנה". הוחלט להטיל את ביצוע הפעולה על הפלמ"ח.
מבצעי ההתנקשות
יצחק שדה, הרמטכ"ל בפועל של ההגנה הטיל את ביצוע המשימה על יחידת מילואים ("רזרבה" בלשון התקופה) של הפלמ"ח במחוז תל אביב. בתדריך לקראת הפעולה מנה יצחק שדה בפני הלוחמים את הסיבות לפעולה:
- וגנר הוא מנהיג הגרמנים בארץ ישראל.
- המפעל של וגנר עזר לערבים במאורעות תרצ"ו - תרצ"ט.
- עומדת לקום מדינה יהודית בארץ ישראל ואין בה מקום לגרמנים. הפעולה תרמוז לגרמנים שלא יישארו בארץ.
לאחר ניסיונות כושלים אחדים להתנקש בחייו של וגנר, שאורגנו על ידי עמירם בלינקוב (שנהרג מאוחר יותר בפשיטה על מחנה בשרונה של משטרת הפ.מ.פ., Police Mobile Force. יחידה זו הייתה יחידת המחץ של המשטרה הבריטית, ונודעה לשמצה בשל התנהגותה האכזרית נגד ארגוני המחתרת בתקופת המאבק), הצליחה הפעולה שבוצעה ב-22 במרץ 1946. ההכנות לפעולה היו מורכבות וכללו יצירת מערכת קשר, ביצוע האזנות, תצפיות, חסימות ומעקב אחרי וגנר עד לאירוע ההתנקשות. הפעולה עצמה ארכה שניות אחדות ומבצעיה הסתלקו ללא פגע ומבלי שנחשפה זהותם.
עם מבצעי הפעולה נמנו, בין היתר, הלוחמים יהודה אראל (שהתראיין אודות הפעולה בתוכנית הטלוויזיה ששודרה ב-2007 בערוץ הראשון), נעמי נוימן (לימים נעמי גורן, אשתו של האלוף משה גורן) שהסתירה את הנשק ומסרה אותו ליורים עם הגעת המכונית, אברהם לב ומאיר מירצקי (שני רוכבי האופנוע שארבו למכוניתו של וגנר בכפר יהודיה); שייקה ירקוני (מפקד מבצע ההתנקשות) וגדעון בנדל (שחקן כדורסל ידוע ב"ברית-מכבים-עתיד תל אביב"); מאיר מירצקי שימש גם כנהג המכונית שחסמה את מכוניתו של וגנר ברחוב לוינסקי, לאחר ניסיון ראשון עם כדור עקר של גדעון בנדל נורה לבסוף וגנר על ידי יהודה אראל[1] ונהרג.
לפעולה היה עד ראייה, ילד מילדי השכנים. נוסעי מכוניתו של וגנר מסרו למשטרה על הילד שנכח בעת המעשה. הילד שמע משכניו שהמשטרה הבריטית מחפשת ילד שנכח באירוע. עוד באותו הלילה לקחו אנשי "ההגנה" את העד הצעיר והסתירו אותו בקיבוץ רמת הכובש.
הריגתו של גוטהילף וגנר הייתה אקורד הסיום של הטמפלרים בארץ ישראל.
לקריאה נוספת
- אפרים דקל, עלילות ש"י. הוצאת מערכות, 1953.(הספר בקטלוג ULI)
- ספר הפלמ"ח. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955.
- ספר תולדות ההגנה. הוצאת מערכות. הופיע במספר חלקים לסירוגין החל משנת 1954.
- חביב כנען, הגיס החמישי: הגרמנים בארץ ישראל: 1948-1933. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1968.
- שרגא פלד, ירושלים - "הסזון הקטן". הוצאת קווים 2006.
- ניר מן, שרונה בשנות המאבק, 1939 - 1948; פרק חמישי: התנקשות ההגנה בווגנר. הצאת יד יצחק בן-צבי והעמותה לחקר המגן על-שם ישראל גלילי, 2009.
קישורים חיצוניים
- נרצח ואגנר משרונה, דבר, 24 במרץ 1946
- שרגא הרגיל, הפלמ"ח ירה בנאצי ואגנר, מעריב, 24 בדצמבר 1965
הערות שוליים
- ^ יהודה אראל, באתר הפלמ"ח
