גטו סקורני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גטו סקורני (רומנית: Secureni) היה הגטו המרכזי במחוז חוטין שבחבל בסרביה ושימש בשנים 1944-1941 כגטו פתוח ומחנה מעבר בעיירה סקורני שברומניה. בסוף יוני שנת 1940, השתלט הצבא הסובייטי על העיירה סקורני שהייתה באותהתקופה חלק מרומניה ועם השתלטותו, הסתגרו בהתחלה היהודים בביתם.[1] כעבור שנה, עם תחילת מבצע ברברוסה, רומניה, שהייתה בעלת בריתה של גרמניה, הצטרפה לפלישה לברית המועצות. יחידות צבא רומניה וגרמניה השתלטו על העיירה כבשו אותה מידי הצבא הסובייטי[2] ונכנסו לעיירה ב-6 ביולי

1941,[3] ובאוגוסט 1941 הוקם הגטו.[4]

הרקע להקמת העיירה

סקורני או סקורן היא עיירה בצפון בסרביה שהתגוררו בה כ-4,200 יהודים, אשר היוו בשנת 1930,[5] כ-73% מאוכלוסייתה. העיירה שוכנת כ-2 ק״מ מנהר הדניסטר, ליד מסילת הברזל בלץצ'רנוביץ. השטח עליו נוסדה, היה רכושה של משפחת אצולה רוסית בשם לושין, אשר ניתן לה על ידי הצאר, אלכסנדר הראשון, כהוקרה וכתודה על הצטיינותו של אחד מבניה - ניקולאי ניקולאייביץ, במלחמת 1812 (פלישת נפוליאון לרוסיה). כדי לפתח את המקום, הזמין האציל בעלי מלאכה יהודים, סוחרים וחוכרים שהגיעו מהכפרים אשר מסביב. היהודים הגיעו לאזור מכל רחבי מחוז חוטין וכן ממחוז פודוליה המזרחי בין השנים 1825–1855. הואיל ולא הייתה קהילה יהודית במקום, נרשמו עד שנת 1890 כל הלידות והפטירות של היהודים בסקורני על ידי הרב שהתגורר בעיירה בריצ׳ן (Briceni), ורק החל משנת 1918 החלה להתארגן קהילה יהודית בסקורני.[5]

הפוגרום בסקורני

עם כניסת החיילים הרומנים והגרמנים לאזור העיירה, בלילה הראשון של הכיבוש ולפני הקמת הגטו, בוצעו במקום פוגרומים מחרידים (מעשי רצח, שוד ועינוי). חיילים נשלחו אל בתי היהודים והוציאו בכוח ובמכות נערות יהודיות שעונו בידי הקצינים הרומנים. חלק מהיהודים, תושבי העיירה ניסו לברוח מבתיהם ולהסתתר בשדות, בגנים או במרתפים. תיאורים מאותה תקופה מספרים על רחובות מלאים בגוויות ובתים שנבזזו. הפרעות נמשכו יומיים תמימים ובמהלכן נרצחו כ-90 יהודים, עונו נשים ונערות[6] נבזזו מרבית בתי היהודים, על ידי החיילים הרומנים ועל ידי משתפי הפעולה שלהם - האוקראינים תושבי המקום,[7] ולאחר מכן גירשו את היהודים שנשארו מסקורני.[6] ראשי המסיתים היו אוקראינים שבזמנו קיבלו בפרחים ובריקודי שמחה את פני הצבא הסובייטי בכניסתו לעיירה בסוף יוני 1940.

בסוף יולי הורה מפקד הז'נדרמריה השביעית, הסופר הרומני אוקטב דסילה, לכל יהודי סקורני להגיע לבית הקברות. שם ציווה עליהם לְחפור בורות, וביים הוצאה להורג המונית של אלפי אנשים: "היו שם סצנות מזעזעות כאשר נפרדנו זה מזה, אבל ברגע האחרון לא רצחו אותנו". החיילים ירו מעל לראשי היהודים, ולמחרת שוב חזרו על ההצגה, והפעם רק עם הגברים.

שוד הבתים והרס כל מה שלא ניתן היה ליטול מהם, גרם ליהודי העיירה לְהֵרָאוֹת לאחר ארבעה ימים כואבים, כמו לאחר חודשים רבים של נדודים - רובם היו רעבים, יחפים וכמעט ערומים. יהודים ניסו לשבור רעבונם על ידי אפיית לחם מאבק קמח מעורב באפר שאספו בטחנת הקמח המקומית. הרעב גרם למצבים קשים, בעיקר בקרב הילדים, וכאשר הודיעו השלטונות כי יחלקו כיכר לחם לכל יהודי שיתייצב בנקודה מסוימת בעיירה, הסתכנו רבים ובאו לנקודת ההתייצבות. אלה שעשו זאת נורו, והנשים שביניהם עונו ברחובות. בשוך הפרעות ומסעות הרצח, אפשר להעריך כי עשירית מיהודי העיירה נרצחו, והיתר גורשו למחנות עבודה ורצח בטרנסניסטריה.[3] יהודי העיירה שנשארו, הובלו לכיוון צפון ובעיירה מוגילב צורפו לשיירה גדולה של כ-25,000 איש שהמשיכה בדרכה לוורווז׳ני שם נכלאו, השורדים גורשו לטרנסניסטריה.[1]

הקמת הגטו

מיקום הקמת הגטו נבחר לאור העובדה שסקורני מהווה צומת דרכים חשוב המובילות לעיר מוגילב בטרנסניסטריה. הואיל וכך, הוא שימש כנקודת מעבר ליהודים שגורשו מהאזור, והחל מחודש אוגוסט 1941, רוב מסעות הגירוש של היהודים שהופנו לעבר הנהר דניסטר במערב, עצרו בסקורני. ב־11 באוגוסט דווח על הימצאם של 20,852 יהודים בגטו סקורני, אך 3 חודשים לאחר מכן גורשו יושבי הגטו לטרנסניסטריה, ורובם נרצחו.[4]

לאחר שסקורני התרוקנה מתושביה היהודים, היא הפכה לגטו ומחנה מעבר לפליטים יהודים שהגיעו מערים אחרות. ראשוני התושבים החדשים של הגטו היו מספר מועט של משפחות יהודיות שנמלטו מאזור העיר אוטאץ' (אטאקי), אשר נאלצו למסור את תכשיטיהם, כדי לקבל אישור להיכנס לרחובותיה הצדדיים של העיר. גדרות תיל הוקמו במהירות ברחובות העיירה, והיהודים נדחסו לתוך הבתים החרבים בצפיפות רבה. בתוך ימים אחדים רוכזו בגטו יותר מ-20,000 נפש, שחולקו לשתי קבוצות, קבוצה אחת נשארה בסקורני והקבוצה השנייה הועברה לידינץ. קבוצה נוספת של יהודים רוכזה ביער ברנובה על יד העיירה, תחת כיפת השמיים במשך 8 ימים ללא מים וללא מזון.[1] בימים הראשונים להקמת הגטו נכנסה אל תוכו יחידה צבאית גרמנית -איינזאצקומאנדו ודרשה להוציא להורג 27 יהודים על מנת להפחיד את היהודים ולמנוע מרד, דרישותיהם נענו בחיוב על ידי מנהלי המחנה. ליד כל הכניסות למחנה הוצבה שמירה שאסרה יציאה מהגטו, נאמר ליהודים, כי כל מי שינסה לצאת מהגטו יִירֶה למוות. בתי העיירה היו הרוסים ברובם ובמצב לא ראוי למגורים. לפי תיאורו של ניצול השואה אביגדור שחן: "יום לאחר הגעתם, (הצבא הרומני) ניתן לאיכרי הסביבה חופש פעולה והם באו לשדוד ולבזוז כאוות נפשם".[8][3]

היהודים הרבים שהגיעו לגטו לאחר שהושמדו או גורשו תושביה היהודים הקודמים של העיירה. היו מחציתם מבוקובינה-מסוטרוז'ינץ והמחוז, ממחוז רדאוץ וממחוז צ'רנוביץ, ומחציתם מבסרביה, מחוטין, נואה סוליצה, הרצה וכו'.[9]

השמועה על מצבם הגרוע של יהודי מחנה סקורני הגיעה לראשי פדרציית הקהילות היהודיות של רומניה, אשר פנו בפעם הראשונה ב-19 באוגוסוט 1941 לשר הפנים בבקשה להחזיר לבתיהם את 25,000 היהודים שהוחזקו בסקורני ללא כל תנאים, אולם הבקשה נדחתה, מאוחר יותר הסכימו הגרמנים לקבל את הבגדים, המזון והכסף שאספו אנשי הפדרציה בהבטחה כי יועברו לתושבי הגטו, אולם זה לא קרה, כל מה שנאסף הועבר לחיילים ולתושבי האזור הנוצרים.[1]

החיים בגטו

בימים הראשונים של הגטו התקיימו מכירות פומביות ביהודי העיירה ואיכרים רבים השתתפו וקנו יהודים, השפילו אותם והפשיטו אותם. היהודים לא נקנו כעבדים אלא נקנתה הזכות להשפילם. בכל פינה בגטו היו ערימות זבל וצואה, שהקשו על הנשימה, מקור המים היחיד בגטו היו 3 בארות מזוהמות ששימשו בשיאו של הגטו כ־20,000 נפשות. לעיתים עברו ימים שלמים עד שהגיע תורו של יהודי לשתות מהבאר. זמן מועט לאחר מכן נקבעו הסכמי סחר שהיהודים נקטו במחנה, כדי שיוכלו לרכוש מזון. מפעם לפעם הוצאו הגברים אל מחוץ למחנה תחת שמירה לביצוע עבודות כפייה, תוך הבטחה לקבלת מנות מזון, הבטחות שלא קוימו.

אחת הדרכים שאפשרו את המשך הקיום בגטו הייתה מסחר עם תושבי המקום הנוצרים. אלה הורשו להגיע בשעות הבוקר אל גדר המחנה, כדי למכור מוצרי מזון לתושבי הגטו שהיה באפשרותם לקנות.

לפי עדויות, נחמה בימים הקשים הללו מצאו היהודים ביכולת להתפלל. תפילות ראש השנה והחגים האחרים עוררו התרגשות עצומה בגטו. יהודי סקורני ניסו לנהל משא ומתן עם הרומנים להתפלל בחגים בבית כנסת עזוב שהיה במקום. הסביר סולומון שפירא: "בתחילת חודש אוקטובר 1941, ערב יום כיפור, לאחר משא ומתן ארוך ובתמורה ל"מתנות" (שוחד), קיבלנו רשות להתפלל בבית כנסת עזוב". אחד היהודים שנמלט מסקורני העיד, כי בכל בוקר הזכירו החזנים "הנה יום הדין… מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, ומי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה", יהודי גטו סקורני כבר התנסו כמעט בכל צורות המוות האלה. מאות, ואולי אלפים, הוטבעו בדניסטר ועשרות אף נשרפו בידי חיילים.[1]

חיסול הגטו

הצפיפות בגטו הייתה גדולה והזוהמה הייתה רבה, זבובי מחלות השתלטו על הרחובות הצפופים ובשל התנאים הגרועים בגטו,[10] פרצו בתוכו מחלות כמו דיזנטריה, טיפוס וכולרה שגרמו למותם של מאות יהודים. בגלל המחסור במשאבים תרופות ומזון, הלך וגדל מספר החולים ומעט הרופאים שהיו במחנה ניסו להיאבק במחלות ללא הצלחה. ובעקבות התפשטות המחלות והרעב במחנה, החל באוקטובר 1941 גירוש תושבי המחנה והעברתם לגטאות אחרים. ב-2 באוקטובר 1941 כונסו כל יהודי המחנה מחוץ למחנה וחולקו לשניים באופן שרירותי תוך הפרדה של משפחות, כדי להרכיב שתי שיירות שיפונו לכיוון דרום. שיירה אחת הופנתה לעיר אטאקי והשנייה לעיר לקוסאוץ. לפני יציאת השיירה הראשונה לכיוון אטאקי נדרשו היהודים לשכב עם הפנים לאדמה והשוטרים עברו ביניהם, חיטטו בבגדיהם ולקחו מהם כל דבר בעל ערך שהיה בידיהם.[11] לאחר מכן יצאה הקבוצה לאטאקי. בדו"ח רשמי שחובר בדצמבר 1941 נאמר, שכתוצאה ממילוי פקודה של בכיר נורו כ-500 יהודים מאנשי השיירה.[4][1]

לאחר המלחמה

מ-5000 איש תושבי סקורני היהודים נשארו בחיים 500 איש. חלק מהם חזרו לעיירה ההרוסה, חלק עברו לגור בעיר צ׳רנוביץ וחלקם עלו ארצה.[11]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה - רומניה, א.מ.י.ר, 1954
  2. ^ טרנסניסטריה, ‏יד ושם
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 ד"ר שמואל ספקטור, פנקס הקהילות, יד ושם, 1969
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 אביגדור שחן, הכפור הלוהט, הוצאת הקבוץ המאוחד, 1988
  5. ^ 5.0 5.1 Secureni (עמ' 386-382), https://www.jewishgen.org/, פורסם ע״י יד ושם, תרגום לאנגלית ע״י Ala Gamulka, ‏1980 (באנגלית)
  6. ^ 6.0 6.1 דב שי, הגירוש מהבית, באתר יד ושם
  7. ^ עו״ד מאיר כסיף, מאירופה לישראל – מאורעות השואה בעיני ילד בגיל 5, באתר מגזין המזרח התיכון, ‏3 פברואר 2012
  8. ^ סולומון שפירא, בדרכי גירוש, המחבר - הוצאה עצמית, 1988
  9. ^ שואת יהודי צפון בוקובינה, באתר הארגון העולמי של יהודי בוקובינה, עורך: דב שי
  10. ^ ציפורה בריסקר, במשעולי החיים (עמ' 41-40)
  11. ^ 11.0 11.1 [https://www.jewishgen.org/yizkor/pinkas_romania/rom2_00382.html Secureni ,Encyclopedia of Jewish Communities in Romania, Volume 2 (Sokyryany, Ukraine)], https://www.jewishgen.org/ (באנגלית)
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0