גראפה פאראנומון
גראפה פאראנומון (ביוונית: γραφὴ παρανόμων, graphē paranomon) היה הליך משפטי שהונהג בדמוקרטיה האתונאית החל מהמאה ה-5 לפנה"ס. הליך זה כוון כנגד אזרחים אתונאיים שנראה היה שחוקים שהם יזמו את חקיקתם, נגדו את החוקים הקיימים, או הזיקו לאזרחים. ההליך היה יכול להיות מכוון גם כלפי החוק הספציפי עצמו. הליך משפטי זה נחשב כצעד נוסף בהפיכתה של אתונה לדמוקרטיה ישירה, והגברת המעורבות של חיי האזרחים בשלטון האתונאי[דרוש מקור].
במסגרת ההליך, כל אזרח נשא באחריות לחוקים שהציע למשך שנה מיום חקיקתם, וניתן היה לתבוע אותו אישית במהלך שנה זאת. אזרח שהורשע במסגרת הגראפה פאראנומון שלוש פעמים, איבד את זכויות האזרח שלו. על החוקים עצמם לא חלה מגבלה של זמן, וניתן היה לבטלם באמצעות הליך זה גם לאחר מעבר השנה.
ראשית השימוש בגראפה פאראנומון
השאלה מתי הוחל השימוש בתביעה זו, שנויה במחלוקת בין החוקרים. העדות הוודאית הראשונה של שימוש בתביעה זו, היא סביבות שנת 415 (לפנ"ס). יש שרואים בכך הוכחה לכך שאכן התביעה הונהגה רק בסוף המאה ה-5. אולם יש הטוענים כי אין לראות בכך הוכחה, שכן יש בידינו מיעוט מקורות מהתקופה, ולכן סביר יותר שהשיטה הונהגה כבר בעת או בסמוך לרפורמות של אפיאלטס. ההיגיון בעמדה זו הוא, כי הרפורמות של אפיאלטס כללו את ביטול הסמכויות הפוליטיות של מועצת האראופגוס. בין סמכויותיה, המרכזית הייתה השמירה על השלטון המדיני. על אף שסמכות זו מעורפלת מעט, כנראה שנכללה בה היכולת להגביל חקיקה הסותרת חקיקה קיימת, וכדומה. הטענה היא כי תביעת הגראפה פאראנומון באה כדי להשלים את הריק שנוצר בעקבות רפורמה זו. בכל אופן אין אנו יודעים בוודאות מתי הוחל השימוש בתביעה זו.
עקרונות התביעה
תביעת הגראפה פאראנומון היא תביעה כנגד אדם שהציע חוק, או כנגד החוק עצמו. ההבדל תלוי בשאלה אימתי מוגשת התביעה. התביעה יכולה הייתה להיות מוגשת בעת שעלתה הצעה לחוק, אולם גם אחרי שהחוק חוקק. מרגע שעלתה הצעה בפני האקלסיה, אספת העם, ניתן היה לתקוף את ההצעה בתביעת הגראפה פאראנומון. מרגע זה ועד לשנה לאחר חקיקת החוק, התביעה התרחשה כנגד מציע החוק. עליו היה להגן על הצעתו, ואם נמצא כי אכן הצעתו סותרת חוקים קיימים, היה נענש (בדרך כלל באמצעות קנס). לאחר שנה, האחריות של מציע החוק פגה, אולם עדיין ניתן היה לתקוף את החוק עצמו, ואם התובע היה זוכה, החוק היה מבוטל. סמכות השיפוט הייתה בידי בית דין עממי, שמנה באתונה הדמוקרטית הקדומה 500 שופטים מושבעים. במקרה שהתביעה הייתה נדחית, בידי רוב של יותר מ-4/5 מקרב השופטים (דהיינו, למעלה מ-400 שופטים), התובע היה נקנס, והייתה נשללת ממנו הזכות לתבוע פעם נוספת תביעה זו. בכך נוצר איזון ראוי בין הצורך לבחון מחדש חוקים מוצעים, לבין החשש מריבוי תביעות מסוג זה. כאשר הועלתה הצעת חוק ואדם הצהיר שבכוונתו להגיש גראפה פאראנומון, ההצעה הושהתה, עד לבירור המשפטי.
משמעות התביעה להתפתחות המשטר הדמוקרטי באתונה הקלאסית
תביעה מסוג זה תרמה רבות להתפתחות המשטר הדמוקרטי, ולהשתתפות האזרחים בשלטון באתונה. עובדה זו ניתן ללמוד מכך שבשנת 411, בעת המהפכה האוליגרכית הראשונה, הדבר הראשון שנעשה הוא ביטול תביעה זו. יש בכך ללמד על המשמעות של התביעה בעיני הכוחות האריסטוקרטיים האנטי דמוקרטיים באתונה העתיקה. אם נקבל את הגישה הגורסת כי תביעה זו החלה לפעול בסמוך לרפורמות של אפיאלטס, וגם אם לא נקבל עמדה זו, ניתן לראות בתביעת הגראפה פאראנומון מעבר של סמכויות מגופים קדם דמוקרטיים, כגון מועצת האריאופגוס, לידי העם. השומרים על המשטר, על ההתפתחות התחיקתית, הם לא עוד מועצה שהנטיה שלה היא אריסטוקרטית, אלא כל אחד ואחד מאזרחי הפוליס. זאת ועוד, יש בתביעה זו גם כדי להראות את האחריות שיש באתונה למציעי חוקים. כל אחד יכול היה לדבר בפני אספת העם באתונה, ולהעלות להצעה חוקים, אולם מציע חוקים יש לו גם אחריות על החוקים אותם הציע, והוא צריך לעמוד מאחוריהם. במנגנון זה יש כדי למנוע חקיקה משולחת רסן, או אימפולסיבית של אספת העם.
ניתן להשוות (אולם בכל הזהירות הדרושה) בין תביעה זו לבין פסילת חוק במדינות דמוקרטיות מודרניות, בהן לרוב הסמכות לפסול חוקים נתונה בידי בית המשפט העליון, או בית משפט מיוחד לענייני חוקה. כיון שגראפה פאראנומון ניתן לתבוע גם הליך "מנהלי" ולא רק חוק ממש, למשל, החלטת פקיד ממשלתי וכדומה, ניתן (שוב בזהירות) להשוות גם את התביעה הזו לעתירה מנהלית.
שימוש לרעה בגראפה פאראנומון
יש שסוברים שגם תביעה זו הפכה למעשה לכלי ניגוח נוסף, כמו גם אוסטרקיזם, ביריבים פוליטיים באתונה. כך למשל, ידועה מאוד תביעתו של אייסכנס נ' קטסיפון, שבאופן רשמי הייתה נגד הצעתו של קטסיפון להעניק לדמוסתנס כתר על פועלו למען אתונה. למעשה, מדובר היה ביריבות פוליטית בין שני האישים, אייסכנס ודמוסתנס, בהקשר ליחסים בין אתונה לבין מוקדון בהנהגת פיליפוס השני.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אפרים דוד, הדמוקרטיה הקלאסית, התהוותה, תפקודה, עקרונותיה ותלאותיה באתונה., הוצאת מאגנס, עמ' 118–120.
- David Stockton, The Classical Athenian Democracy, Oxford University Press, pp. 44-45
