דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור

דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, זו הגדרה הלכתית, למצב בו ציבור מסוים נהגו להחמיר בדברים שאין בהם איסור מצד עצמם. בתנאים מסויימים, ההלכה מקבעת את החומרא במעמד של איסור נדר, דבר שיוצר השלכות לעניין הפרת המנהג והוראות לגבי זר שנקלע למקומם של המחמירים.

הדין ומקורו

המצב המתואר, בו בני מקום מסוים נהגו להחמיר על עצמם בעניין שאיננו אסור מצד עצמו, יוצר שתי השלכות עיקריות המובאות בדברי הגמרא והפוסקים.

האחת, איסור על אדם זר שאיננו מחזיק במנהגם של האוסרים לנהוג היתר בדבר כאשר הדבר נעשה בפני האוסרים.

השנייה, קיבוע מעמדו של מנהג בו החמירו בני מקום מסוים כנדר, דבר שגורם איסור למחמירים לחזור בהם מחומרתם ללא התרת נדרים.

מקור הדין

בברייתא במסכת נדרים מובא: ”תניא, דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור - אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שנאמר לא יחל דברו” (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ט"ו עמוד א').

ברייתא זו מובאת בשינוי לשון מזערי, גם במסכת פסחים, שם מספרת הגמרא על בני מקום ששמו חוזאי שהיו נוהגים להחמיר על עצמם ולהפריש חלה מעיסה העשויה מאורז, למרות שאין חיוב להפריש חלה על עיסה שאינה עשויה מאחד מחמשת מיני דגן. ומספרת הגמרא שם, שהדבר נודע לאמורא רב יוסף, שציווה על תלמידיו להתיר את האיסור בפני אנשי אותו מקום, בכך שיאכל זר את החלה מול עיניהם, דבר שהיה אסור לחלוטין אילו הייתה זו חלה שהופרשה כדין. אביי תלמידו של רב יוסף שאל אותו על כך מן הברייתא: "”איתיביה אביי: דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אין אתה רשאי להתירם בפניהם”".

גדרי הדין

כבר באותה סוגיא במסכת פסחים מוצאים אנו הסתייגות המעמידה את הדין כתלוי בתנאים מסוימים בלבד. הגמרא מביאה את שיטתו המוסכמת של רב חסדא, לפיה דין זה חל רק במקום בו אותם שנהגו את האיסור בדבר המותר היו כותים. אך במקום שהיו אלו יהודים כשרים, אין דין זה חל ומותר לנהוג בפניהם היתר בדבר שהם נהגו בו איסור.

בהמשך מתרחבת מעט הגדרת הדין, וכוללת מלבד כותים גם יהודים המתגוררים במקומות בהם אין מצויים תלמידי חכמים, שגם בפניהם אסור לנהוג היתר בדבר שהיה מקובל אצלם כאסור.

בנוסף, התוספות מסייגים עוד יותר את הדין האמור, ואומרים שהוא קיים רק במקום בו האוסרים יודעים שהדבר אותו הם אוסרים אמור להיות מותר, אלא שמסיבות מסוימות רוצים הם להחמיר על עצמם בכך. לעומת זאת, במקום בו המנהג לאסור נובע מטעות שטעו לפיה סברו שדבר זה הוא אסור, לא חל הדין האמור ומותר להתיר מנהג זה אפילו בפניהם.

טעם הדין

הטעם לפיו חל איסור לנהוג היתר בדבר שאחרים נהגו בו איסור, הוא משום חשש שחששו חכמים, שמא אם יראו אותם אנשים שנהגו איסור בדבר מסוים שאחרים מבטלים את מנהגם ונוהגים בדבר זה היתר, יבואו לידי זלזול במנהגיהם ומתוך כך יגררו להתיר גם דברים שהם אסורים לחלוטין. זו גם הסיבה לפיה דין זה חל רק על כותים ועל בני מדינת הים הרחוקים ממקום תלמידי חכמים. משום שכאשר מדובר ביהודים המצויים בקרבת תלמידי חכמים, אין חשש לפיו הם יבואו לזלזל במנהגי עצמם, משום שלאנשים אלו יש ממי ללמוד על ההבדלים בין מנהגיהם להלכות גמורות.

ההשלכה על הלכות נדרים

מלבד הדין הפשוט, המונע מאנשים להתיר איסור בפניהם של כאלו שהחמירו בעניין מסוים, דין זה גם משליך לעניין נדרים, משום שהוא מקבע את מעמדו של מנהג בו החמירו בני מקום מסוים ומגדיר אותו כנדר, כפי שניתן לראות בפסוק אותו הביאה הגמרא בנדרים: "לא יחל דברו", הנוגע להלכות נדר.

ואכן, הראשונים למדו מדין זה, שבמקום בו החליט אדם להחמיר על עצמו בדבר שאחרים לא החמירו בו, אין הוא עצמו רשאי לחזור ולנהוג כפי המנהג הקדום אותו הוא היה נוהג להיתר, אלא מחויב הוא בהתרת נדרים על מנת להתיר לעצמו את הדבר.

דוגמה לחומרא כזו שיש לה מעמד של נדר, מביא הר"ן בשם רבי יהודה הכהן. ואומר הר"ן, שאדם שנהג שלא לאכול בשר ולשתות יין בזמן מסוים בשנה, אין הוא רשאי לחזור בו ממנהגו על דעת עצמו, וצריך הוא התרת נדרים כדי שיוכל להפסיק ממנהגו.

אמנם, הסתייגות מדין זה מופיעה בהגהות אשר"י בשם מהר"ם, לפיה אין חיוב בהתרת נדרים אלא כאשר אותו אדם התכוון כאשר החל עם מנהגו החדש לנהוג כך לעולם. אך אם היה זה מנהג שהנוהג בו לא התכוון להחזיק בו תמיד, אין הוא צריך התרת נדרים ורשאי הוא לבטל את מנהגו. בנוסף, מגביל בעל ה'הגהות אשרי' את הדין רק למקרים בהם אותו אדם נהג כחומרתו פעם אחת לפחות.

עוד תנאי לדין זה, המובא בדברי הראשונים, הוא שהאדם הנוהג חומרא על עצמו מודע לכך שמעיקר הדין הדבר מותר, והוא רק מתכוון לעשות סייג או לנהוג בפרישות. אך אם טעות היא שטעה אותו אדם, שסובר הוא שהדבר אסור לחלוטין ומכך נובע רצונו להחמיר על עצמו, אין הוא מחויב בהתרת נדרים ויכול הוא לחזור בו בכל עת שיחפוץ.

בהלכה

בשולחן ערוך נפסק להלכה כדעת הראשונים בתוספת ההסתייגות שבהגהות אשר"י. וכך כתב השולחן ערוך: ”אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה. ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם”.

גם במשנה ברורה נפסקה ההלכה עם ההסתייגויות המובאות, וכך כותב המחבר: ”...דמנהג של מצווה שנעשה כנדר הוא רק כשהורגל בה, או אפילו פעם אחת וחשב בשעת מעשה שינהג כן לעולם, אבל בלאו הכי אין נעשה כנדר על ידי שעשאה פעם אחת”.

אמנם, ישנה דעה לפיה אם נהג האדם להחמיר על עצמו שלוש פעמים בעניין מסוים, אין הוא צריך גם לקבל על עצמו במחשבתו לנהוג כך לעולם, ודי במה שנהג שלוש פעמים איסור על עצמו כדי לחייבו התרת נדרים.