דוד דה פריס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. דוד דה פריס (David De Vries; נולד ב-1954) הוא פרופסור מן המניין להיסטוריה בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בחקר ההיסטוריה של עובדים ועסקים[1][2].

ביוגרפיה

דה פריס נולד בשנת 1954 בירושלים, בן זקונים לחוה ואנדרה, אח לתמר ולאילן. המשפחה התגוררה בטחנת הרוח ברחוב רמב"ן ברחביה שהיה בית המגורים של סבתו וולרי וסבו הפרופ' יוסף לכמן. בגיל שנה, עברה המשפחה לתל אביב בעקבות מינויו של אביו הפרופ' אנדרה דה-פריס למנהל מחלקה פנימית ד' בבית החולים בילינסון. משפחת דה-פריס התגוררה ברחוב מלצ'ט 10. דוד למד בבית הספר היסודי "אחד העם", ובתיכון חדש. נשוי לרלי דה פריס (לבית גוטהילף) ואב לרותי דה פריס.

מסלולו האקדמאי

ב-1979 השלים תואר ראשון B.A. בהיסטוריה, בית ספר לכלכלה, לונדון.

ב-1980 השלים תואר שני M.A בהיסטוריה, Warwick University, England.

ב-1991 Rosenberg School of Jewish Studies, Ph.D - אוניברסיטת תל אביב.

בין השנים 1981–1996 היה אסיסטנט ומדריך באוניברסיטה פתוחה, בחוג להיסטוריה.

ב-2000–2001 מרצה אורח ב-St. Antony’s College, Oxford.

ב-2004 היה דה פריס בין אנשי החינוך, מורים ומורות באוניברסיטאות שחתמו על מכתב העצומה "מחאת אנשי החינוך והאקדמיה" לשרת החינוך לימור לבנת על התוכנית להצמיד קצינים בדרגת סא"ל לבתי הספר התיכונים שתפקידם יהיה לטפח את המוטיבציה של תלמידים לשרת בצבא[3].

בין השנים 2005–2008 ראש החוג ללימודי עבודה, בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב.

בין השנים 2000 - 2008 היה מרצה בכיר, משנת 2008 פרופסור חבר ומשנת 2014 פרופסור מן המנין.

משפחתו

אביו, הפרופ' אנדרה דה-פריס, היה רופא פנימאי וחוקר המטולוגיה וארס נחשים, פרופסור לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ממייסדי הפקולטה לרפואה שלה וראשון דקאניה ורקטור האוניברסיטה (1969–1972). חתן פרס ישראל לרפואה לשנת תש"ל (1970).

אחיו אילן דה-פריס, ממקימי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה[4], ומנהל הערוץ הראשון.

אחותו תמר דה-פריס וינטר צורפת - אמנית, מרצה מהאקדמיה להנדסה ולעיצוב שנקר[5].

סבו הפרופ' יוסף לכמן, פרופסור לרפואת אף אוזן גרון, מייסד ומנהל מחלקת אף-אוזן-גרון ב- בית החולים הדסה בירושלים.

רעייתו רלי דה פריס, אמנית ואדריכלית נוף.

בתו רותי דה פריס, אמנית ומורה לאמנות.

ממחקריו

  • תנועת הפועלים בחיפה, 1919-1929 : מחקר בהיסטוריה של פועלים עירוניים בארץ-ישראל המנדטורית, (עבודת הדוקטורט שלו), מוציא לאור לא ידוע, תל אביב, 1991,

דיסרטציה : אוניברסיטת תל אביב, 656 עמודים.

מספריו

[6]

  • אידיאליזם ובירוקרטיה / שורשיה של חיפה האדומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999[7].
  • דה פריס מחבר שותף של הפרויקט - עובדי נמל: מחקרים בינלאומיים בהיסטוריה של עובדים, 1970-1790 -

Dock Workers: International Explorations in Labour History, 1790-1970 (Ashgate, 2000).

  • יהלומים ומלחמה: מדינה, הון ועובדים בארץ-ישראל המנדאטורית

Diamonds and War: State, Capital and Labor in British-Ruled Palestine (Berghahn Books, 2010)[8].

  • David De Vries, Strike Action and Nation Building: Labor Unrest in Palestine/Israel, 1899-1951 (New York and Oxford: Berghahn Books, 2015).

מעריכותיו

  • גיורא קולקה ודוד דה פריס, עורכים, מרעיון לממשות: הפדרליזם האמריקני בהתוותו – קובץ מקורות (האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1989).
  • אלון קדיש ודוד דה פריס, עורכים, עליית הליבריאליזם האנגלי – קובץ מקורות (האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1990).
  • דוד דה פריס וטליה פפרמן, 'היווצרותה של פועלת', בתוך: הניה פקלמן, חיי פועלת בארץ, אוטוביוגרפיה 1935. הוצאת דביר ומכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב,2007[9].

מתרגומיו

  • אייזיק אסימוב, אופוס 200 מאנגלית: דוד דה-פריס, (ספרית פנטסיה : מדע בדיוני), הוצאת היפריון, תל אביב, 1981[10].

ממאמריו

  • דוד דה פריס, שני בר-און, “ב’מיטת הסדום’ של הפרופסיונליזם: עורכי-דין ועיצובו של משפט-חברים בהסתדרות בשנות העשרים והשלושים”, עבודה, חברה ומשפט, 8, 2001.
  • דוד דה פריס, “אבא חושי ודימויי שלטונה של תנועת העבודה במגזר העירוני במפנה שנות העשרים”, יהדות זמננו, 14, 2001, 225-261.
  • דוד דה פריס, “פקידים עבריים בארץ-ישראל המנדטורית”, תיאוריה וביקורת, 9, 1996, חורף 1996, 60-41.
  • דוד דה פריס, “מאבקי עבודה וסמכות בקרב פועלי התעשייה בארץ-ישראל: פועלי בית החרושת ‘נשר’ בשנות העשרים”, יהדות זמננו, 8, 1993, 215-177.
  • דוד דה פריס, “פועלי חיפה במשבר העלייה השלישית: המתח בין הנהגה ואנשי שורה ועיצובו של אידיאליזם ביורוקרטי בתנועת העבודה הארצישראלית”, הציונות, 17, 1993, 153-117.

פרקים בספרים

  • דוד דה פריס, הכשרת הממזר: יהלומים, מלחמה והלגיטימציה של ההון הפרטי בחברה הארץ ישראלית, בתוך: מאיר חזן ואורי כהן עורכים, היסטוריה וזיכרון: בהוקרה ל- אניטה שפירא 2011.
  • דוד דה פריס, מדוע הירבו פועלי היהלומים לשבות ב- מלחמת העולם השנייה?, בתוך” תמר גוז’נסקי, עורכת, קום התנערה! אליהו (אליושה) גוז’נסקי – כתביו ועליו (חיפה: פרדס, 2009), 42-35.
  • יואב ורדי, דוד דה פריס, ציפי גושפנץ, “התנהגות ניהולית חריגה: פרשת ויסות המניות ואי-לגליזם בחברה הישראלית”, בתוך: ח. הרצוג ואחרים, עורכים, חמישים שנה – חברה במראה (רמת אביב: רמות 2001), 68-37.
  • דוד דה פריס, “מאבקי עבודה וסמכות בקרב פועלי התעשייה בארץ-ישראל: פועלי בית החרושת ‘נשר’ בשנות העשרים”, בתוך: יוסף גורני, אבי בראלי ויצחק גרינברג, עורכים, מחברת עבודה לארגון עובדים (שדה בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון והמכון לחקר הציונות ע”ש ויצמן, 2000), 254-221.
  • דוד דה פריס, “הפוליטיקה של יחסי עבודה בארץ-ישראל בראשית תקופת המנדט: אנטומיה של שביתת רוזנפלד, חיפה 1923″, בתוך: י. בן-ארצי, עורך, חיפה: היסטוריה מקומית (חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 1998), 181-146.
  • דוד דה פריס, “שורשיה של ‘חיפה האדומה'” בתוך: מרדכי נאור, יוסי בן-ארצי, עורכים, התפתחותה של חיפה, 1948-1918 (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1989), 93-79[11].

סקירות ספרים

(דוד דה פריס על הספרים:)

  • ג’וני גל, האומנם נטל מרצון?: סיפורה של ההתמודדות עם האבטלה, 1920-1995 (קריית שדה-בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון, 2002), בתוך: סוציולוגיה ישראלית, 5, 2, 2003, 485-482.
  • Deborah S. Bernstein, Constructing Boundaries: Jewish and Arab Workers in Mandatory Palestine (New York: State University of New York Press, 2000).

בתוך מגמות, 41,3, דצמבר 2001, 483-480.

  • “היסטוריה כלכלית בפריזמה משפחתית-עדתית”, על: רות קרק ויוסף ב. גלס, יזמים ספרדים ב-ארץ ישראל: משפחת אמזלאג, 1918-1816 (ירושלים: הוצאת מאגנס והאוניברסיטה העברית, 1993), בתוך: יהדות זמננו, 9, 1994, 307-303.

“אדריכלות כשפה פוליטית”, על הספר:

  • G. Herbert and S. Sosnovsky, Bauhaus on the Carmel and the Crossroads of Empire: Architecture and Planning in Haifa During the British Mandate (Jerusalem: Yad Izhak Ben-Zvi, 1993).

בתוך: יהדות זמננו, 12-11, 1998, 397-391

לקריאה נוספת

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0