דיבובה
| מדינה / טריטוריה |
 אוקראינה |
|---|---|
| מחוז |
 זקרפטיה |
דיבובה (באוקראינית: Дубове; בהונגרית: Dombó; ברומנית: Delureni; ברוסית: Дубовое, בתעתיק לטיני: Dubovoye; בסלובקית: Dubové; וביידיש: דיבעווע) הוא יישוב כפרי הממוקם בהרי הקרפטים במחוז טיאצ'יב, מחוז זקרפטיה, מערב אוקראינה. למרות שהוא מוגדר רשמית כיישוב עירוני, אופיו והרכבו של דיבובה דומים יותר לאלה של כפר. אוכלוסייתה מונה 9,848 (נכון ל־2022).
היסטוריה
האזור שנודע בעבר בשם תת־קרפטיה (Subcarpathia), הכולל את דיבובה של ימינו (שנוסדה במקור בשם Dombó), היה חלק מממלכת הונגריה החל מהמאה ה-10 ועד לשנת 1919. דומבו, השוכנת במחוז מרמורש, זכתה לחשיבות בשנת 1755, כאשר הפכה למקום מושבו של משרד היערות של המחוז, שמשך אליו חוטבי עצים מיומנים ומשפחותיהם מבוהמיה. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1919, תת־קרפטיה, כולל דומבו, סופחה לרפובליקה הצ'כוסלובקית שזה עתה נוצרה וקיבלה את שמה הנוכחי, דיבובה, נגזרת של המילה הסלאבית לעץ אלון.
במהלך מלחמת העולם השנייה, דיבובה נכבשה על ידי הונגריה הפרו-נאצית. בשנת 1930, 706 (או כמעט 16%) מתוך 4,416 תושבי דיבובה היו יהודים[1] אך עד סוף המלחמה, כמעט כל יהודי העיירה נרצחו. הצבא האדום כבש את דיבובה בשנת 1945 ובשנה שלאחר מכן סופח הכפר רשמית לברית המועצות.
בשנת 1969, הפכה דיבובה למקום מושבו של מפעל סובייטי גדול, מפעל ייצור המסוקים זקארפטיה (Zakarpattia), מה שגרם לגל התיישבות חדש והעלה בסופו של דבר את אוכלוסיית הכפר ליותר מ-10,000 תושבים. המפעל, שהיה המעסיק הגדול ביותר באזור, מימן שורת פרויקטים בכפר, כולל אצטדיון ובית ספר טכני. אך לאחר נפילת ברית המועצות בשנת 1991, פיטר המפעל כ-5,000 עובדים, והעיירה נקלעה לתקופה קשה. למרות שהמפעל עדיין מייצר מסוקים, רוב משאביו מוקדשים כיום לייצור מושבים למטוסים מסחריים, אנטנות לוויין ומזחלות שלג לילדים.[2]
רוב תושבי דיבובה הם אוקראינים, אך ישנם גם מיעוטים של רוסים, הונגרים וצוענים. בדיבובה יש בית ספר טכני אחד, בית ספר תיכון אחד, שלושה בתי ספר יסודיים ובית ספר למוזיקה.
עד ל־26 בינואר 2024 הייתה דיבובה מוגדרת כעיירה. בתאריך זה נכנס לתוקף חוק חדש שביטל את המעמד הזה, ומאז מוגדרת דיבובה כיישוב כפרי.[3]
גאוגרפיה
דיבובה שוכנת לאורכו של נהר טֶרֶסְוָוה (Teresva (river)) החוצה אותה לשתיים ונשפך לנהר טיסה. היא נחשבת למרכז הכלכלי של אזור הכולל שלושה כפרים, בהם גם גאניטש וקאלין, השוכנים מדרומה. בסמוך לה, מצפון, שוכנים הכפרים קרסנה ואוסט'-צ'ורנה, מדרום־מערב שוכן הכפר נרסניציה והעיירות טיאצ'יב, מוקצ'בו וחוסט.
היישוב היהודי בדיבובה
היהודים הראשונים הגיעו לעיירה, כך לפי ההשערות, בראשית שנות ה־20 של המאה התשע־עשרה. לפי זיכרונותיו של בן העיירה ר' מנחם אדלר (1886–1943), ראשוני היהודים שהתיישבו בה היו האחים למשפחת שטיינמץ, שנמנו עם חסידיו של האדמו"ר מויז'ניץ, ר' מנחם מנדל מקוסוב. בשנת 1850 (תר"י) נבנה בית הכנסת הראשון בעיירה, שהיה עשוי מעץ, ועמד על תלו למעלה משמונים שנה. בשנת 1937 נהרס ובמקומו נבנה בית כנסת חדש מלבנים. כנראה בשנות ה־60–70 של המאה התשע עשרה כיהן ר' משה הלוי, אביו של ר' נפתלי הירצקא מראצפרט, כרב העיירה.[4] לאחר פטירתו לא מונה רב במקומו, ויהודי העיירה היו מתייעצים בענייני הלכה עם כמה מתלמידי החכמים שחיו בה, כגון ר' מנדל הירש, ר' גדליה דוד גליק וחתנו ר' יעקב גרינברגר. אחת הדמויות החשובות שחיו בעיירה באותם הימים היה ר' ישעיה אלטר כהנא אדלר (1890–1921), תלמידו של ר' יהודה גרינוולד, שכיהן כרבה הראשי של סאטו מארה. לאחר מותו יצאו לאור שני חיבורים שכתב.[4]
בדיבובה היה מוקד ומרכז חשוב של חסידי ויז'ניץ לכל הסביבה. מכאן היו מתארגנים מסעות העלייה לרגל לצדיקי בית ויז'ניץ עוד בתקופת ר' מנחם מנדל הגר (הצמח צדיק). חלק ניכר מיהודי העיירה היו עשירים ובעלי ממון, בעלי נחלות ובהמות, סוחרי עצים ובעלי חנויות גדולות שעסקו ביבוא סחורות של תבואות וטקסטיל.[4] בין יהודי דיבובה הידועים ניתן למנות גם את ר' הערשל פריד, שפתח בעיירה בית מדרש לחסידי דולינה ושימש בו כמשפיע רוחני. מרבית יהודי דיבובה היו חסידי קוסוב־ויז'ניץ, והדבר הוביל למתח מסוים ביניהם. באותן השנים חי בעיירה ר' שאול לייב שטיינמץ, בנו של אחד מראשוני העיירה, שהיה יהודי בעל אמצעים. ר' אייזיק פוגל, בעל נכסים נודע, היה גם הוא מחשובי העיירה באותו הדור.[4]
השואה
ב־15 באפריל 1944 החל ריכוזם של יהודי העיירה. הנאצים הטילו על אחד מיהודי המקום לרשום את כל יהודי הכפר בעצם החג שחל בשבת. ניסיונות להערים על השלטונות כדי להינצל מכניסה לגטו עלו בתוהו. בשל כך רוכזו היהודים בבית הכנסת ונלקח מהם כל רכוש בעל ערך. לאחר מכן הועברו לגטו טעטש ומשם גורשו לאושוויץ. היו כמה ניסיונות בריחה של יהודי העיירה אך ככל הידוע רק מעטים הצליחו במשימה זו. הגויים השתתפו במרדף ובמעקב אחר יהודים שהסתתרו ביערות והסגירו אותם לז'אנדרמים.[4]
לקריאה נוספת
- שלמה יעקב גרוס, יצחק יוסף כהן, ספר מארמארוש: מאה וששים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן, תל אביב, תשמ"ג, עמ' 344–348, באתר היברובוקס
- מנחם אדלר, ספר זכרון מנחם משיב נפשי: לזכר ר' מנחם מנדל הכהן אדלר, ירושלים: הוצאת עצמית, תשמ"ט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ "German Genealogy: Karpatho-Ukraine". www.genealogienetz.de.
- ↑ "Iнвестицiйна картка". www.tpp.uzhgorod.ua.
- ↑ "Что изменится в Украине с 1 января". glavnoe.in.ua. 1 בינואר 2024.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 ש"י גרוס וי' יוסף כהן, ספר מארמארוש, תל אביב: בית מארמארוש, תשמ"ג, עמ' 347
דיבובה41677819Q908208