דיפלומטיית חטופים
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
דיפלומטיית חטופים (באנגלית: Hostage Diplomacy) היא אסטרטגיה מדינית שבה מדינה או ארגון לא-מדינתי כקבוצת טרור חוטפים או עוצרים אזרחים של מדינה אחרת, לעיתים קרובות תחת האשמות מעורפלות או מפוברקות, כדי להשתמש בהם כקלף מיקוח להשגת מטרות פוליטיות, כלכליות או דיפלומטיות תוך הפעלת לחץ דיפלומטי מול מדינה אחרת. מטרות אלו יכולות לכלול שחרור אסירים, ביטול או הקלה על סנקציות, העברת כספים, או השגת הכרה פוליטית.[1][2] ביהדות קיים המונח פדיון שבויים בהתייחס למצוות פדיון שבויים והסכנות שבכך.
ההאשמות במעצרים מסוג זה לרוב יהיו בענייני "ריגול" או "פגיעה בביטחון המדינה" ולרוב יהיו חסרות בסיס ראייתי מוצדק וקביל. העצורים לרוב יוחזקו בתנאי כליאה בבידוד, עינויים, ללא ייצוג משפטי הולם ואובייקטיבי או גישה קונסולרית.
שימושים
בעת העתיקה לקיחת שבויים הייתה חלק בלתי נפרד מיחסי החוץ. כשיישויות פוליטיות או צבאיות היו מסכימים באופן חוקי למסור אחד לשני בחזרה בני ערובה שנלקחו בשבי, כערובה להתחייבות ואמון הדדיים במקרים כמו שביתת נשק או הסכם שלום.[3] הרומאים נהגו לקחת בשבי נסיכים במטרה להבטיח את נאמנותם המתמשכת של האומה הכבושה דרך שליטיהם, אלו גם נהגו לדאוג לשבויים הנסיכים לחינוך ברומא. כשבאמצעי זה ניסו להנחיל לשליט העתידי הפוטנציאלי את האידאולוגיה הרומית, ובכך להבטיח גם ממנו את המשך שיתוף הפעולה. נוהג זה אומץ גם בתקופה המוקדמת של הודו הבריטית, ועל ידי צרפת ביחסים עם מדינות ערב בצפון אפריקה.[4][5]
בעת המודרנית, משמשת בעיקר מדינות אוטוריטריות המסוגלות לנצל את מערכת המשפט שלהן ככלי במדיניות החוץ. בין המדינות הבולטות המואשמות בשימוש בטקטיקה זו נמנות: איראן, רוסיה, סין, טורקיה, קוריאה הצפונית וונצואלה.
דוגמאות מודרניות
בהקשר הישראלי
בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכסוך הישראלי-ערבי והסכסוך האיראני-ישראלי לקיחת חטופים ישראלים בשבי הייתה מטרת-על בשיטת הלוחמה נגד ישראל כג'יהאד, ובפרט למטרות שחרור אסירים ביטחוניים של ארגוני הטרור השונים הפועלים נגד ישראל. כשעסקאות אלו לרוב היו קשורות וביטוי להודנה זמנית בלוחמה מול ישראל.
ליהדות התפוצות קיימת חשיבות במדיניות "דיפלומטיית החטופים" וצעדי מדיניות החוץ של ישראל, לאור חששות מוגברים מבית בהתייחס למצבם בתפוצות. וחשש מפני השלכות אפשריות על גורלם בעקבות צעדים מדיניים ישראלים, כמו: עליית אנטישמיות, כליאת שווא, פוגרומים או הרעה במצב כלכלי. חשש זה היה בולט בתקופת ברית המועצות לשעבר ביחס ליהדות ברית המועצות, וכיום בהתייחס למדינות המזרח התיכון ובפרט איראן ויהדות המזרח.
דרכי התמודדות
משרדי החוץ וקונסוליות שונות בעולם מקיימות הדרכות והסברים לאזרחיהם בכלל ולנוסעים בפרט בהתייחס לנהלים ופעולות שעל אזרחיהם לקיים במקרה שבייה; כהצהרה ישר בעת המעצר או ניסיון החטיפה כי יש להם אזרחות ממדינה זו, ושיצרו קשר מול שגרירות מדינה זו או קונסוליה לתהליכי משא ומתן אפשריים.
במדינות מסוימות קיימות יחידות חילוץ ייעודיות כמו ה־Defense POW/MIA Accounting Agency (אנ') בארצות הברית ובעבר במחלקת המדינה של ארצות הברית.
במדינות שונות לעיתים מפעילים יחדות חילוץ או איתור חד-פעמיות, ולרוב בהצעת תשלומים בעד מסירת מידע מסייע ועל מקום הימצאות השבויים.
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ Lau, Beatrice. "" Hostage Diplomacy"-A Contemporary State Practice outside the Reach of International Law?." Geo. J. Int'l L. 53 (2021): 343.
- ↑ Mark, Chi-Kwan. "Hostage Diplomacy: Britain, China, and the Politics of Negotiation, 1967–1969." Diplomacy & Statecraft 20.3 (2009): 473-493.
- ↑ Umeå University, SE; Olsson, Stefan (16 December 2019). The Hostages of the Northmen: From the Viking Age to the Middle Ages. Stockholm University Press.
- ↑ Mark, Chi-Kwan (2009). "Hostage Diplomacy: Britain, China, and the Politics of Negotiation, 1967–1969". Diplomacy & Statecraft. 20 (3): 473–493.
- ↑ Davidson, Helen (5 September 2020). "foreign policy 'Tit-for-tat': China's detention of Australian Cheng Lei is ringing alarm bells". The Guardian.
דיפלומטיית חטופים41431416Q85767336