דירוג מוסדות להשכלה גבוהה
דירוג מוסדות להשכלה גבוהה הוא רשימה של מוסדות להשכלה גבוהה, במדינה מסוימת או בעולם כולו, מסודרת לפי קריטריון איכות כלשהו, מהמוסד בעל הציון הגבוה ביותר ומטה. קריטריון האיכות נקבע לפי מאפיינים מדידים, כגון מספר זוכי פרס נובל בקרב סגל המוסד ובוגריו ומאפיינים סובייקטיביים, כגון ביקורת עמיתים אקדמית.
שלושת הדירוגים הגלובליים הבולטים הם:
- דירוג אקדמי של אוניברסיטאות בעולם, המוכר בשם דירוג שאנגחאי.
- דירוג אוניברסיטאות בעולם של Times Higher Education
- דירוג QS של אוניברסיטאות בעולם
המיקום בדירוגים הבולטים הוא חלק מהמוניטין של המוסד האקדמי.
בנוסף לדירוגים אלה מיוצרים דירוגים גלובליים אחרים, כל אחד ואוסף הקריטריונים שלו, וכן מיוצרים דירוגים אזוריים, כגון דירוג אוניברסיטאות בארצות הברית או דירוג אוניברסיטאות באיחוד האירופי.
היסטוריה
בשנת 1900 פרסם האנגלי אליק מקלין את הספר "Where We Get Our Best Men", שכלל פירוט של אישים בולטים ומאפייניהם, בהם האוניברסיטה שבה למדו. בסוף הספר ניתן דירוג של אוניברסיטאות לפי מספר האישים הבולטים שלמדו בכל אחת מהן. בשנת 1804 פרסם אנגלי אחר, הבלוק אליס, רשימה של אוניברסיטאות מדורגת לפי מספר הגאונים שלמדו בהן.[1]
צעד קדימה נעשה בארצות הברית שם יצא לאור בשנת 1906 ספרו של ג'יימס מקין קטל (James McKeen Cattell), "American Men of Science: A Biographical Dictionary", ובו 4,000 ביוגרפיות קצרות של מדענים. במהדורת 1910 של הספר נכללה רשימה של אוניברסיטאות, מדורגות לפי מספר בוגריהן שברשימת המדענים ומספר אנשי הסגל שלהן שברשימה זו, תוך מתן משקל גבוה יותר למדענים בולטים יותר. הדירוג, שקיבל את הכותרת “Scientific Strength of the Leading Institutions”, הוא למעשה הדירוג הראשון של אוניברסיטאות בארצות הברית. וריאציות של שיטתו של קטל לדירוג מוסדות להשכלה גבוהה שימשו מחברים אחדים עד לשנות ה-60 של המאה ה-20. כך, למשל, בשנים 1930–1951 פורסם דירוג של מוסדות להשכלה גבוהה בארצות הברית לפי מספר בוגריהם שנכללו בספר "Who’s Who in America".[1]
במקביל לשיטת הדירוג המתוארת לעיל, המבוססת על מדידת הישגי הבוגרים, התפתחה שיטת דירוג המבוססת על המוניטין של האוניברסיטאות בקרב חברי סגל אקדמי. בשנת 1924 ערך ריימונד יוז, פרופסור לכימיה באוניברסיטת מיאמי שבאוהיו, סקר בקרב עמיתיו לאוניברסיטה, שבו נתבקשו לתת ציון, בין 1 ל-5, למחלקות מקבילות, בעשרים תחומים, ב-36 מוסדות להשכלה גבוהה, ובהתאם לתוצאות הסקר פרסם דירוג של המחלקות השונות. בשנת 1934 ערך יוז סקר נוסף, בתפוצה ארצית של נשאלים, ביחס למחלקות ב-35 תחומים. את תוצאות הסקר פרסם כרשימה של מחלקות שלגביהן לפחות מחצית מהנשאלים ציינו שרמתן נאותה. סקר בסגנון דומה נערך בשנת 1959 על ידי פרופ' הייוורד קניסטון מאוניברסיטת פנסילבניה.[1]
בשנת 1966 פרסם אלן קרטר סקר מבוסס מוניטין שדירג מחלקות ב-106 מוסדות להשכלה גבוהה לפי שני קריטריונים: איכות הלימודים לתואר ראשון ואיכות הלימודים לתואר דוקטור. סקר זה זכה לפרסום ניכר ונמכר ב-26,000 עותקים.[1]
בשנת 1983 החל מגזין החדשות U.S. News & World Report לפרסם רשימה שנתית של הקולג'ים הטובים ביותר באמריקה, ככלי עזר למי שעומד לבחור את הקולג' שבו ילמד. בשלוש השנים הראשונות התבססה הרשימה על סקר מוניטין שנעשה בקרב ראשי אוניברסיטאות. על שיטה זו נמתחה ביקורת בפי חלק מהנשאלים, שאמרו שיש ביכולתם להעריך רק את המוסד שבראשו הם עומדים. בעקבות זאת שונתה שיטת הדירוג בשנת 1988 - 25% מהציון למוסד המשיך להיות מבוסס מוניטין, ו-75% הנותרים התבססו על מדדים אובייקטיביים, כגון שיעור המתקבלים מתוך כלל הנרשמים ללימודים, משאבים לימודיים ושיעור המסיימים. בשנים הבאות עבר הדירוגים שיפורים נוספים.[1]
דירוגים גלובליים
דירוג אקדמי של אוניברסיטאות בעולם
ערך מורחב – דירוג אקדמי של אוניברסיטאות בעולם
דירוג אקדמי של אוניברסיטאות בעולם (באנגלית: Academic Ranking of World Universities; בראשי תיבות ARWU), ידוע אף בכינוי "דירוג שאנגחאי" (Shanghai ranking), מתפרסם אחת לשנה מאז שנת 2003. בשנותיו הראשונות ערכה את הדירוג אוניברסיטת ג'יאו טונג שאנגחאי, ומאז 2009 נערך הדירוג בידי ארגון עצמאי, Shanghai Ranking Consultancy. הדירוג משווה בין 1,800 מוסדות להשכלה גבוהה ברחבי תבל ומדרג את 1,000 המובילים שבהם בהתאם לנוסחה המשקללת את מספר הבוגרים שזכו בפרס נובל ובמדליית פילדס (10 אחוז), אנשי סגל שזכו בפרס נובל ובמדליית פילדס (20 אחוז), חוקרים שפרסמו מאמרים המצוטטים בהרחבה ב-21 קטגוריות שונות (20 אחוז), מאמרים של אנשי סגל שפורסמו בירחונים Nature ו-Science (20 אחוז), דרוג מאמרים במאגרי המידע Science Citation Index ו-Social Sciences Citation Index (20 אחוז) וכן ביצועים אקדמיים של המוסד בממוצע לנפש (על פי המדדים מעלה) (10 אחוז). שיטת דירוג זו פורסמה לראשונה על ידי החוקרים ליו וצ'נג בשנת 2004.[2]
דירוג אוניברסיטאות בעולם של Times Higher Education
דירוג אוניברסיטאות בעולם של Times Higher Education מתפרסם על ידי Times Higher Education, שבועון בריטי העוסק בהשכלה גבוהה. זהו פרסום החדשות הבריטי המוביל בתחום ההשכלה הגבוהה. השבועון פרסם את דירוג האוניברסיטאות הטובות בעולם מאז שנת 2004 ועד לשנת 2009 בשיתוף עם חברת QS. החל משנת 2010 מפרסם השבועון דירוג נפרד, בשיטה שונה, שמאגר המידע באשר לציטוטי מאמרים ששימש עבורה הופק בשיתוף פעולה עם חברת המידע תומסון רויטרס. משנת 2014 מתבסס הדירוג על מאגר המידע של חברת אלסוויר.
דירוג QS של אוניברסיטאות בעולם
- ערך מורחב – דירוג QS של אוניברסיטאות בעולם
דירוג QS של אוניברסיטאות בעולם (באנגלית: QS World University Rankings) הוא דירוג של 500 האוניברסיטאות המובילות בעולם הנעשה על ידי החברה הבינלאומית Quacquarelli Symonds (QS) המתמחה בחינוך. משנת 2004 ועד 2009 פרסמה החברה את הדירוג בשיתוף עם השבועון הבריטי Times Higher Education, ומאז 2010 מתפרסמים שני דירוגים נפרדים, האחד של QS והאחר של Times Higher Education.
דירוג QS נקבע לפי שישה מדדים: ביקורת עמיתים אקדמית (40%), ביקורת מגייסי כוח אדם (10%), יחס איש סגל/תלמיד (20%), ציטוטים ביחס לאנשי סגל (20%) ואוריינטציה בינלאומית: שיעור התלמידים הזרים במוסד (5%) וושיעור אנשי סגל זרים במוסד (5%).
ביקורת
על דירוגים שונים נמתחה ביקורת באשר לקריטריונים המרכיבים אותם. על דירוג שאנגחאי, למשל, נאמר שהוא מייחס משקל רב מדי לפרס נובל ולמדליית פילדס (30% מהדירוג) אף שהזוכים בפרסים אלה משקפים רק חלק קטן מאוד מתוך כלל פעילות האוניברסיטה, ושקריטריונים אלה מתעלמים מהפקולטות למדעי הרוח ואת מרבית המחלקות במדעי החברה שאינן שותפות לפרסים אלה. להמחשת העיוות מביא בריאן לייטר כדוגמה את אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, העוסקת רק במדעי הבריאות, ונמצאת במקום גבוה בדירוג, לפני אוניברסיטאות המקיימות מחקר והוראה בכל תחומי הדעת.[3]
מרכיב עיקרי (40%) בדירוג QS קרוי ביקורת עמיתים אקדמית - סקר דעות בין אקדמאים בעולם. על מרכיב זה נמתחה ביקורת שהוא סובייקטיבי, שהרי מדובר בדעות ולא במאפיין מדיד, ושבחירת משתתפי הסקר לקויה.[4]
לקריאה נוספת
- תמר אלמוג ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה: מה התקלקל במודל האוניברסיטאי ומה יחליף אותו, ידיעות ספרים, 2020, הפרק "איזו אוניברסיטה הכי טובה?", עמ' 270–287.
קישורים חיצוניים
- P.T.M. Marope, P.J. Wells and E. Hazelkorn (eds), Rankings and accountability in higher education: uses and misuses, UNESCO, 2013
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Luke Myers and Jonathan Robe, College Rankings - History, Criticism and Reform, Center for College Affordability and Productivity, March 2009
- ^ N.C. Liu and Y Cheng 2005 “Academic ranking of world universities - methodologies and problems”, Higher Education in Europe, Vol. 30, No 2., and earlier in the proceedings of Meeting of the International Rankings Expert Group 2004
- ^ Brian Leiter, Academic Ethics: To Rank or Not to Rank?, The Chronicle of Higher Education, July 12, 2017
- ^ Richard Holmes, So That's how They Did It, University Ranking Watch, September 05, 2006
