דרך הוצאה

בהלכות מלאכת הוצאה, דרך הוצאה הוא תנאי יסודי וכלל מוביל. כמו בכל מלאכה ממלאכות שבת, נאסרה המלאכה רק אם נעשתה בדרך מקובלת ובאופן שבה הרגילות היא לעשות את המלאכה, ועשייתה בשינוי אינה אסורה מהתורה אלא רק מדברי חכמים.

המקור במשנה

המקור לכך שמלאכת הוצאה היא דווקא בדרך הוצאה מובא במשנה במסכת שבת, בה קובעת המשנה, כי כל הוצאה באופן שבו הוציאו בני קהת, פלג משבט לוי את המשכן וכליו בעת מסעות בני ישראל ממקום למקום, נחשבת להוצאה, אך הוצאה שאין הדרך לבצע הוצאה באופן כזה ואף בני קהת לא השתמשו בדרך זו, אין הוצאה זו נחשבת להוצאה.

המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפו חייב שכן משא בני קהת לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באוזנו ובשיערו ובאפונדתו ופיה למטן בין אפונדתו לחלוקו ובחופת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין

— משנה, מסכת שבת, פרק י', משנה ג'

על משנה זו הוסיף רב, מראשוני וגדולי אמוראי בבל, כי המוציא משא על ראשו פטור, ולמרות שבני הוצל עושים כך, אף בני הוצל עצמם פטורים שכן בטלה דעתם אצל כל אדם, ולכן אין הוצאה כזו נחשבת להוצאה בדרך הוצאה. התוספות מסבירים את ההבדל בין דרך הוצאה כזו, שאינה נחשבת לדרך הוצאה למרות שיישוב שלם נוהג בו, ואפילו ביישוב עצמו, לעומת הדין במלאכת סחיטה שהיא נחשבת לדרך סחיטה במקום שנהגו בו. הוא מבאר, כי דבר שנהגו אנשי ישוב שלם מחמת עושרם נחשב למנהג, שכן לא ניתן לומר שמנהג העולם - העניים - שאין נוהגים כן סותר את מנהגם כדי שנאמר "בטלה דעתם אצל כל אדם", שהרי אין הם נוהגים כן אלא מפאת עניותם, אבל אם היה להם ממון בשפע או פירות אלו בשפע, היו נוהגים כן, לעומת זאת הוצאה על הראש שאפשרית לכל אדם ולמרות זאת אין נוהגים בה אלא אנשי יישוב מסוים אינה נחשבת להוצאה.

אופן שלישי הוא מנהג שנהג בו אדם יחיד מחמת עושרו אינו נחשב למנהג, כי מנהג של אדם יחיד אינו נחשב למנהג כזה שניתן לומר שכך נהוג לעשות דבר כזה.

אומן דרך אומנותו

נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר כאשר יוצא אדם העוסק באומנות, עם אחד מכלי מלאכתו כדרך שהאומנין יוצאין עימם לרחוב כדי לפרסם שהם עוסקים באומנות זו ויבואו לשוכרם או לקנות בחנותם. לפי רבי יהודה הוצאת מטבע בדרך אומנות היא מלאכה גמורה שכן כך היא דרך האומנים וזו היא דרך הוצאה לאנשים אלו, אך לפי רבי מאיר אין זו דרך הוצאה, ופעולה זו אסורה מדרבנן בלבד.

הדוגמאות המופיעות בתלמוד הם חייט היוצא במחט שתחובה לו בבגדו, נגר היוצא בקיסם שבאוזנו, סורק (אדם שעוסק בסריקת הצמר לאחר גזיזתו מבעל החיים, על מנת להופכו לצמר מעובד וראוי לתפירה, ודרכו גם לקשור את הצמר במהלך העיבוד) במשיחה (חוט לקשירה) שבאוזנו, גרדי באירא שבאוזנו, צבע בדוגמה (צמר אדום שצבע) שתלוי על צווארו, שולחני בשטר או מטבע התלוי לו באזנו.

להציל מלכלוך

גביעונית היא כלי העשוי להציל מטינוף והוצאתה מרשות לרשות נחשבת "דרך הוצאה" (אך היא גם מלאכה שאינה צריכה לגופה שאיסורה מהתורה שנוי במחלוקת)

אדם הלובש בגד או משתמש בכלי המחובר לגופו כדי לאגור הפרשות היוצאות ממנו, שלא ילכלכו את בגדיו. דוגמה כזו נפוצה בחולה שמחובר לגופו כלי המיועד לאגור את השתן, זב הלובש תחבושת המיועדת לספוג את הזיבה, נידה המשתמשת בגביעונית, טמפון או תחבושת היגיינית לצורכי הגיינה. בתלמוד נידונה השאלה האם לבישת בגד לצורך הצלה מטינוף הבגדים נחשבת ל"דרך הוצאה" מכיוון שיש צורך לאדם במצב כזה ללבוש בגד כזה ואינו יוצא למקום ציבורי אלא באופן כזה, שזו היא דרך הוצאה ללא ספק.

רבי זירא הציע סברא האומרת כי לבישת בגד לצורך כזה אינה נחשבת לצורך הוצאה. הוא הביא לכך ראיה ממשנה האומרת כי אדם הכופה קערה או כלי אחר על כותל לבנים כדי שהמים הניתזים לעברו לא יקלקלו אותו, אין המים הניתזים לעבר הקערה והאוכלים שבתוכו נחשבים כניתנו שם מרצון (לעניין הכשר לקבל טומאה שבו נדרשת רצון ומחשבה שהמים יינתנו על האובייקט), ומכאן שמכיוון שאין המטרה בנתינת הקערה כדי שהקערה תירטב אלא כדי למנוע שהקיר לא ירטב, אין מטרה כזו נחשבת כמטרה שיוכנסו מים לתוכו. אך חבריו הפריכו את דבריו והביאו ראייה נגדית ממשנה דומה, הקובעת כי אדם המניח קערה על מנת לקבל בתוכה את המים ובמטרה מוצהרת שהמים יכנסו לתוך הכלי כתועלת שלא ירטבו חפצים אחרים, נשבת מחשבה זו למחשבה ורצון לעניין הכשר לקבל טומאה, ומכאן שגם כאשר המטרה היא הכרחית, אם במצב כזה יש צורך בפעולה זו, נחשבת הפעולה לפעולה רצונית מליאה ובעלת חשיבות עצמאית (אלא שבכל זאת היא נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה השנויה במחלוקת).

דרך הוצאה למין אחר

מחטי תפירה, נחשבים כ"דרך הוצאה" לאשה אבל לא לאיש (שאינו אומנותו בכך)

במשנה נפסק אודות רשימה של דברים שדרך נשים ללכת בהן בקביעות ואף לצאת עימם למקום ציבורי, כמו מחט תפירה שהוא כלי של מקצוע נשי, כלויאר - בושם נשי, ועוד, שאסור לאשה לצאת בהם. לפי רבי מאיר מדובר בדברים שהוצאתם היא דרך הוצאה ואינם נחשבים לתכשיט, ולכן הוצאתם היא מלאכה גמורה. חכמים החולקים עליו סבורים שמדובר ב"תכשיט", אלא שאסרו להוציאם מסיבות אחרות (כדוגמת האיסור שמא תוציא האשה את לכי הבושם כדי להראות לחברתה).

לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ב עמוד א'.

על משנה זו פסק עולא, כי גם רבי מאיר מודה שהוצאת דברים אלו על ידי גבר, אינה נחשבת להוצאה. פסק זה, אותו פסק עולא, ספג ביקורת מידי רב יוסף, מכיוון שנמצאו פסקים סותרים לכאורה, של המשנה האומרת כי גם לבוש שיש אנשים מסוימים הרגילים לצאת בו (למשל רועים) נחשב כל היוצא בו כעובר על מלאכת הוצאה בדרך הוצאה, וזה בעצמו יישב והסביר את פסקו של עולא במשפט הידוע ”נשים עם בפני עצמן הן”, ולכן בגד שנחשב לאחד מהמינים כתכשיט או הוצאה מקובלת נחשב על בני המין השני כהוצאה דרך שינוי וההפך.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

19468608דרך הוצאה