רבי זירא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי זירא
תקופת הפעילות דור שלישי לאמוראי בבל–דור שלישי לאמוראי ארץ ישראל
רבותיו רב הונא, רב יהודה, רבי יוחנן
תלמידיו רבי ירמיה, רבי אבא בר זבינא, רבי יצחק עטושיא
בני דורו רבה, רב יוסף

רב זירא (כשמוזכר בתלמוד הבבלי, קודם סמיכתו) רבי זירא (בבבלי, לאחר סמיכתו, לפי רש"י[1]. אולם לפי תוספות מדובר בשני חכמים שונים[2]) או רבי זעיראתלמוד הירושלמי) - אמורא בבלי, ואחר כך ארץ ישראלי, בדור השלישי. היה מגדולי חכמי בבל ולאחר מכן בארץ ישראל. מעתיקים שונים החליפו בטעות בינו לבין רבי זירא השני שחי בדור הרביעי והחמישי לאמוראים.

קורות חייו

רבי זירא נולד למשפחה שהתייחסה ככהנים, אביו של רבי זירא היה גבאי המהלך בדרכים, אולם עם זאת הוא מוזכר בגמרא כאיש צדיק ותמים, והיה מנסה להוריד את עול המס מעל תלמידי חכמים[3], ע"פ דעה אחרת שמו של אביו של ר' זירא היה איסי[4]. בהיותו בבבל, למד בישיבת סורא ובישיבת פומבדיתא, אצל רב הונא ורב יהודה בר יחזקאל.

הכינוי "זעירא" (קטן בארמית) ניתן לו בשל קומתו הנמוכה (ובהגייה הבבלית שמשמיטה עיצורים גרוניים: זירא). היה מכונה בפי חבריו 'קטינא חריך שקי' בארמית- 'הקטן חרוך השוקיים'. שרבי זירא היה מופלג בחומרות וסגפנות, והקפיד שלא למלא פיו שחוק מחשש קלות ראש[5]. ומסופר שהיה בודק את גופו באש התנור אם שולטת בו האש עד שפעם אחת משום הקפדת החכמים נחרכו שוקיו מהאש[6].

הוא אהב להתעסק בחיפוש נוסחאות קדומות לדברי חכמים וגם בקירוב רחוקים. מסופר שקירב את בריוני טבריה על מנת להחזירם בתשובה, דבר שהחכמים בדורו לא ראו בעין יפה, אולם אחרי שנפטר, חזרו אותם בריונים בתשובה מפחדם שאין מי שיתפלל עליהם כעת ויצילם מעונש בעולם הבא[7].

הוא סירב לקבל מתנות בטענה שזו סגולה להאריך ימים שהרי "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", אבל כאשר קראו לו לבית הריש גלותא הוא הסכים לבוא והסביר שבני הריש גלותא מתכבדים בכך שהוא מגיע לביתם, וכבוד זה נחשב כתשלום[8].

עלייתו לארץ ישראל

מסופר כי הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אותה חיבב מאוד והפליג בשבחיה ("אוירא דארץ ישראל מחכימא", "שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" ועוד), ולבסוף אכן עלה אליה, למרות התנגדות רבו, רב יהודה, שטען כי אסור לעלות לארץ ישראל מבבל. לפני עלייתו צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה[9].

כשעלה לארץ ישראל התיישב בטבריה ולמד אצל רבי יוחנן, ריש לקיש ותלמידיהם: רבי אמי, רבי אסי ורבי אלעזר, וכן בבית מדרשו של רבי יהודה נשיאה השני[10]. בר הפלוגתא העיקרי שלו היה רבי אבא בר ממל. רב שמואל בר יהודה כינה אותו ואת רב שמואל בר רב יצחק "גדולי הדור"[11].

במאה הצומות ניכר יחסו לבבל מול ארץ ישראל, יש הרואים כך גם בביטויו 'הני בבלאי טפשאי'[12]. מלבד מאה צומות אלו צם עוד פעמיים סדרה של מאה צומות.

רבותיו

בבבל

רבותיו המובהקים של רב זירא בבבל היו רב הונא ורב יהודה והוא אמר הלכות רבות משמם, בתלמוד מובא סיפור שכאשר היה ר' זירא בבית מדרשו של רב הונא הוא לימד אותם שראשי לפתות שחיתכו אותם לחתיכות גדולות ברכתם "בורא פרי אדמה", ואם לחתיכות קטנות אז "שהכל נהיה בדברו", אולם כאשר הוא שאל את רב יהודה הוא ענה שיש לברך בכל מצב "שהכל נהיה בדברו"[13].

אמורא נוסף מבבל אצלו למד היה רב חסדא ראש ישיבת סורא.

ר' זירא זכה גם ללמוד אצל רב ושמואל ומגדולי תלמידיהם:אבא בר ירמיה, רבא, רבה בר ירמיה, רבי חייא בר אשי, רב המנונא, רב נחמן, רב מתנה, רב כהנא, עולא, רב ששת ועוד.

ר' זירא היה כבר בבבל מגדולי החכמים, כאשר שאל פעם בסוגיה מסוימת מה טעמו של רבי אליעזר, תמה לפניו רב ששת:"גברא רבה כרבי זירא, לא ידע מאי תהייא דרבי אלעזר?![14].

ר' זירא סיפר[15] שכאשר היה בישיבתו של רב יהודה הוא אמר ששמע את ההלכה "חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס" מרב או שמואל, אולם לא זוכר איזה מביניהם, כאשר הגיע ר' זירא ללמוד בקורקוניא אמר לו רבי חייא בר אשי ששמואל לימד הלכה זו, כאשר הגיע לסורא הוא שמע מרבה בר ירמיה שרב הוא זה שלימד הלכה זו.

כאשר עלה ר' זירא לארץ ישראל הוא שמע מרבי אסי ששמע מרב חמא בר גוריא את הלכה זו בשם רב, אמר לו ר' זירא שרבה בר ירמיה הוא זה ששמע הלכה זו מרב, בתגובה כינה אותו רב אסי בשם: פתיא אוכמא, ואמר לו שמכן יש לו להסיק שרבה בר ירמיה שמע זאת מרב חמא בר גוריא שהוא שמע זאת מרב.

בארץ ישראל

חבריו

ר' זירא היה חבר של גדולי תלמידי רב הונא ורב יהודה בבבל, כגון רבה בר נחמני ורב יוסף.

חבר נוסף הוא רב נחמן איתו דן ר' זירא באחת הסוגיות הידועות במסכת בבא מציעא "תקפה אחד בפנינו"[16] רבי זירא הסתפק מה תהיה ההלכה במקרה שבעוד ששני בעלי הדין עומדים לפני בית הדין, התגבר אחד על חבירו ומשך מידיו על חציה השני של הטלית והנגזל לא מחה, ורק לאחר שכבר יצאה מידו חציה השני של הטלית החל צווח בפני בית הדין על הגזילה שהתרחשה לנגד עיניהם, כשהוא טוען שהוא לא מחה על התפיסה מכיוון שראה שבית הדין צופה במעשה הגזילה ואינו צריך למחות. השאלה היא האם אנו אומרים שהיה עליו למחות בפני בית הדין על הגזילה כדי שלא תראה שתיקתו כהודאה, או שמא טענתו נכונה - שאינו צריך למחות במקרה שבית הדין עצמו רואה כי השני התגבר עליו ולקח ממנו את הטלית בחזקה. רב נחמן הביא ראיות שונות כדי להשיב על שאלה זו, ממשניות וברייתות.

חבר אחר שלו היה רבי אבא בר פפא שעלה לפניו לארץ ישראל[17].

עם רבה בר נחמני

רבה היה חברו המובהק של ר' זירא ובין השניים היו מחלוקות רבים.

במסכת שבת[18] נחלקו השנים האם "מלאכת משמר" נחשבת כמלאכת מרקד או מלאכת בורר, רבה שסבר שמשמר נחשב כבורר הביא לראייתו שמשמר דומה לבורר משום שבשניהם לוקחים את האוכל ומשאירים את הפסולת, ר' זירא טען לעומתו שבשניהם (במרקד ובמשמר) האוכל למעלה והפסולת למטה.

במסכת עירובין{הערה|תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף כה עמוד א}} נחלקו האם קרקף שגודלו שלוש סאה, וקירה בו סאה, רבה סבר שאוור הקרקף משלים ליותר מבית סאתיים בעוד ר' זירא סבר שלא, אולם ר' זירא מודה שבקרקף של בית סאתיים אם הוא נפרץ נחשב באוויר לחלק ממנו והוא אסור. במקום נוסף במסכת הם נחלקו האם מותר לשפוך "שופכין" לחצר של ארבע על ארבע אמות בשבת[19], רבה סבר שלא, מכיוון שאין בחצר ארבע אמות סימן שהוא לא רוצה בזילוף בעוד ר' זירא סבר שכן משום שטען שהחצר יכולה לבלוע את "השופכין", בהמשך מביא הגמרא מספר ברייתות המקשות על שני הצדדים ומתרצת אותם.

במסכת מגילה[20] מובא שכאשר חגג ר' זירא יחד עם רבה בר נחמני את סעודת פורים, הגיע רבה ומרוב שכרות שחט את ר' זירא בסעודה, ולמחרת התפלל עליו רבה והוא קם לתחייה, כאשר שנה לאחר מכן הציע רבה לר' זירא לבוא לסעודה אמר לו ר' זירא:"לא בכל שעה ושעה מתרחש נס", המפרשים דנו האם הדבר היה כפשוטו או שהוא לא באמת שחט אותו.

רבה ורב זירא היו גם מתארחים פעמים רבות אצל הריש גלותא, פעם אחת לאחר שסיימו לאכול את הארוחה הגישו להם עוד ארוחה, רבה אכל ורב זירא לא אכל, שאל ר' זירא את רבה וכי אתה לא סובר את ההלכה שאם סלקו את הלחם מהשולחן אסור לאכול עוד?, השיב לו רבה שהוא סומך בסעודה על ריש הגלותא שיתן לו עוד אוכל ולכן מותר לו להמשיך לאכול[21].

תלמידיו

הקרוב ביותר מבין תלמידיו היה רבי ירמיה, שהרבה פעמים הקשה ושאל ממנו, ורבי זירא חיבבו עד שקרא לו 'ירמיה בני'[22]. במסכת נידה מובא ששאלו רבי ירמיה שאלה היפותטית שהייתה על גבול הגיחוך, אך רבי זירא, שהיה מחמיר מאוד וסגפן, לא היה ממלא פיו שחוק ולא צחק[23]. במסכת מגילה מובא דיון בין השניים לגבי הלכה שנמסרה מפי רבי זכאי דכבול בדבר תיקון טעויות בקריאת התורה בבית הכנסת[24]

הלכותיו

פטירתו

רבי זירא זכה לאריכות ימים רבה, ונפטר בשיבה טובה. כאשר נשאל על ידי תלמידיו במה זכה בכך שהאריך ימים ענה ש:"מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני גולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ד"א בלא תורה ובלא תפילין דולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חבירי ולא קראתי לחבירי (בחניכתו) ואמרי לה (בחכינתו)"[25].


הוא נפטר בעיר טבריה, כאשר נפטר ספדו לו[26]:

ארץ שנער הרה וילדה
ארץ צבי גידלה שעשועיה
אוי נא לה אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה

הוא נטמן בסמוך לכפר ארבל, ליד קברו של נתאי הארבלי, ע"פ דעה אחרת הוא נטמן בטבריה בה נפטר[27]

משפחתו

בנו, חכם בשם אהבה, מוזכר בתלמוד[28].

לקריאה נוספת

  • אהרן ארנד, "סעודת הפורים של רבה ור’ זירא בראי פרשני התלמוד", בד"ד - בכל דרכיך דעהו 8 (תשנ"ט), עמ' 65–75
  • אברהם גולדברג, "ר’ זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", תרביץ לו (תשכ"ז), עמ' 319–341
  • יהודה לייב פישמן מימון (עורך), "רבי זירא", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים קל"ז-קנ"ב

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בכתובות, מ"ג עמ' ב'
  2. ^ וזאת משום שבמסכת מנחות (דף מ' עמ' ב') מוזכר מחלוקת בין רב זירא לרבי זירא ומכאן הסיק תוספות שישנם שני חכמים שונים בשם זה, אולם לגרסת רש"י כאן מדובר ברב זירא לפני שעלה בבבל שאמר כך ואחר מכן בהיותו בארץ ישראל חזר בו מדבריו
  3. ^ מסכת סנהדרין כה, ב.
  4. ^ מו"ק, כ' עמ' א'
  5. ^ נדה כג וראה שם עוד בחי' חת"ס
  6. ^ בבא מציעא פה
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לז עמוד א.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כח עמוד א.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פה עמוד א. ראו גם: דברי רש"י בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכב עמוד א. אמנם בכתב יד פירנצה של התלמוד כתוב שהוא התענה כדי לא לשכוח את תלמודה של בבל (המילה "לא" מחוקה בקו, אולם ברור שזה הנוסח המקורי, ראה את כתב היד כאן.), אך ברוב כתבי היד הגרסה היא שהתענה על מנת לשכוח את תלמודה של בבל
  10. ^ על פי המעשה המובא בתלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף יז עמוד א
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כג עמוד ב.
  12. ^ ביצה
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לט עמוד א
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף סו עמוד א
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף טז עמוד ב
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו עמוד א
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מג עמוד ב.
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קלח עמוד א
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פח עמוד ב
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז עמוד ב
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מב עמוד ב
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ד עמוד א לרוב הפירושים, אך הריטב"א מפרש שם ברי כמו בריא-ודאי.
  23. ^ נדה כ"ג ע"א עד כאן הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך. ורש"י שם
  24. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:ירושלמי) אין פרק לא במסכת מגילה.תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ל"א, הלכה ב'.
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כח עמוד א
  26. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:בבלי) אין דף א במסכת מגילה.תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף א עמוד א תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כה עמוד ב
  27. ^ רבי זירא באתר אהלי צדיקים]
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף לב עמוד א.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0