האגודה המוסלמית הלאומית
האגודה המוסלמית הלאומית (בערבית: الجمعية الاسلامية الوطنية, תעתיק: אל-ג'מעיה אל-אסלאמיה אל-וטניה) הייתה ארגון שהתקיים בארץ ישראל המנדטורית בשנים 1921–1923, בהשראה ובמימון ציוניים, והיו לו סניפים במספר עיירות ערביות.
האגודה הייתה הארגון האופוזיציוני הראשון בפוליטיקה הערבית הפלסטינית[1] והייתה מכוונת כנגד האגודות המוסלמיות-נוצריות,[2] שהחלו להתגבש בהדרגה לתנועה לאומית.[3]
היסטוריה
רקע
מיד עם תחילת פעולתם, הבחינו אנשי ההנהלה הציונית בירושלים בקיומם של גורמים ערבים שהתנגדו מסיבות שונות לאישים המרכזיים של הקונגרס הערבי-פלסטיני והוועד הפועל הערבי. מתוך חששה מההתארגנות האנטי-ציונית של הפלסטינים, החלה ההנהלה הציונית לקרב אליה את הגורמים הללו ולעודדם לפעול נגד הגורמים המתנגדים לציונות. בקיץ 1921 החלה המחלקה הערבית של ההנהלה הציונית בראשותו של חיים מרגליות קלווריסקי לנסות ולהביא את כל מתנגדי הוועד הפועל הערבי להתארגן במסגרת פוליטית בעלת מצע שאינו עוין את הציונות.[4]
התנגדות למשלחת הראשונה ללונדון
התארגנות "האגודה המוסלמית הלאומית" קמה סביב התנגדות למשלחת הפלסטינית הראשונה ללונדון ולעמדותיה. פעילי האגודה החתימו את תומכיהם על עצומות נגדה ונגד דרישותיה.[5] ביולי 1921 יצאה המשלחת ללונדון וההסתדרות הציונית טענה שאין היא מייצגת את כל האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית של ארץ ישראל. עתה, לאחר שהוקמה "האגודה המוסלמית הלאומית", יכלו דוברי התנועה הציונית בלונדון להצביע על קיומה כהוכחה לכך.[4] לצורך הקמת הארגון הזה, השתמש קלווריסקי בשיטות של מתן מענקים אישיים למייסדי האגודות במקומות השונים ומימון הוצאותיהן. בדרך כלל הוא עצמו היה היוזם והאגודות קיימו קשרים קבועים עם ההנהלה הציונית. קלווריסקי ניצל את קיומה של מורת רוח מוסלמית כנגד חלקם הלא-פרופורציונלי של הנוצרים במנהל הממשלתי. מקימי האגודה טענו כנגד האגודה המוסלמית-נוצרית שהיא למעשה כלי-שרת בידי הנוצרים. אחד המניעים החשובים להצטרפות מוסלמים שונים לאגודה המוסלמית הלאומית, היה התקוה שכך יזכו בתמיכתה של ההנהלה הציונית במאמציהם להשגת משרות ממשלתיות.[6] אלא שרק ערבים מעטים הצטרפו לאגודה, וזאת הודות לתשלומי כספים ולא בשל אידאולוגיה.[7] תופעות של קבלת מענקים כספיים לא היו אופייניות לאגודה זו בלבד, אולם שכיחותן בה הייתה גדולה הרבה יותר.[8]
סניפים בערי הארץ
האגודה המוסלמית הלאומית החלה לקום בצפון הארץ, שם היה עיקר כוחה, בערים חיפה, עכו, נצרת, טבריה ובית שאן. מחוז הצפון היה מרכז של התנגדות לוועד הפועל הערבי.[9] פעילי האגודה הסבירו לציבור הערבי כי המשלחת הפלסטינית ללונדון נכשלה, וכעבור שנה שלחו סניפי האגודה בחיפה ובירושלים מברק אל משרד המושבות, בו טענו כי למשלחת אין את הזכות לדבר בשם ערביי פלסטין. במספר הזדמנויות, טענו האגודות בזכות ההגירה היהודית והפעילות הציונית בארץ ישראל. במברק האגודה של חיפה אל שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל ביולי 1922, היא אף קבעה: "ללא הגירה ועזרה כספית יהודית אין ארצנו עתידה להתפתח. ניתן להיווכח בכך על ידי העובדה שהערים המיושבות בחלקן על ידי יהודים, דוגמת ירושלים, יפו, חיפה וטבריה מתקדמות ללא הפוגה, ואילו שכם, עכו, נצרת, שאין יהודים גרים בהן, נסוגות אחור ללא מעצור".[5][10] מברקים דומים מסניפים בערים נוספות, הביעו את הסכמת האגודה לשלטון המנדט הבריטי, בו ראתה ברכה גדולה לארץ. באותו חודש אושר המנדט והאגודה המוסלמית הלאומית בירכה על כך ועשתה מאמצים רבים להכשלת פעולות המחאה שארגנו הוועד הפועל הערבי וסניפי האגודה המוסלמית-נוצרית.[5]
האגודה בחיפה כללה איש דת חשוב, שיח' יונס אל-ח'טיב, קאדי מכה לשעבר. באגודה בבית שאן היו שיח'ים בדווים, שלא היו שותפים לתחושת סולידאריות לאומית עם המרכיבים האחרים של החברה הערבית הפלסטינית. באגודה בנצרת הייתה משפחת אל-פאהום החזקה, שבני משפחת זועבי, יריבתה, נטו אז לתמוך בוועד הפועל. הארגון הצליח להתפשט אל אזורי שכם וג'נין, שם התבסס על אנשים ממשפחת טוקאן וענף של משפחת עבד אל-האדי, אך גם על המשפחות הכפריות החזקות: בראש מארגני האגודה באזורי ג'נין וטולכרם עמדו המשפחות ג'ראר (נפת ג'נין) ואבו הנטש (קאקון).[11] בין היתר, היו חברים באגודה אכרם זעיתר, בנו של ראש עיריית שכם לשעבר, עומר זעיתר, ופדל אל-פאהום, שבנו, עבאס אל-פאהום, היה חבר בוועד הפועל מאז 1930.[12] בחורף 1922 הקים קלווריסקי בעצמו את האגודה בירושלים והתבסס על משפחת דג'אני. ראשי האגודה היו שוכרי א-דג'אני, אחיו של ראש המשפחה עארף א-דג'אני, שהיה אז נשיא הוועד הפועל הערבי, ופאיק א-דג'אני. אולם הצלחת האגודה בעיר הייתה קטנה וקלווריסקי לא הצליח לגייס אישים בולטים ממשפחות אחרות.[13] הצטרפותו של שוכרי א-דג'אני פגעה במעמדו של אחיו,[1] אולם עארף החל לתקוף אז את מדיניות המשלחת הפלסטינית הראשונה לבריטניה[13] וביוני 1922 הוא פוטר מנשיאות הוועד הפועל.[1]
ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, קולונל פרדריק קיש, הקדיש חלק ניכר מזמנו לקשרים ממומנים עם משתפי פעולה ערבים, שתפקידם היה להפיץ את ההכרה בקרב ערביי ארץ ישראל כי הציונות תנצח. קיש תיעד ביומנו את המגעים הללו ובדצמבר 1922 וינואר 1923 תיעד התמקחויות על תשלומים עם אנשי "המועדון הלאומי המוסלמי" בטבריה ובירושלים.[14]
עמדת הממשלה
בתחילת 1923 שלח קיש למזכיר הראשי של הנציב העליון, קולונל וינדהאם דידס, מכתב רשמי בו האשים את השלטונות הבריטיים בעידוד הקנאות הלאומית הערבית, על ידי כך שהם מזניחים את הערבים ידידי הציונים במקום לטפח אותם. ביניהם הוא מנה גם את ראש עיריית חיפה שהודח, חסן שוכרי. דידס הורה לחקור כמה מהאישים שציין קיש, ובדו"ח על שוכרי נכתב כי הוא מכהן כנשיא האגודה המוסלמית הלאומית, "אשר משערים שהיא ממומנת בידי הציונים". על בסיס החומר שנאסף בדוחות, כתב אחד מאנשיו של דידס כי שימוש בשוחד רק יצור ניכור בקרב הגורמים החיוביים שבין הערבים, יגרום להם לזהות את הציונות עם שחיתות ותישאר לה רק תמיכתם של גורמים ערבים שאינם ראויים. לדבריו, הגדרת מפלגה שנקנתה בשוחד כ"מתונה" היא אשליה ואין לבקש מהממשלה לתמוך בה או לשתף פעולה עם שיטות כאלו, שגם אינן יעילות. אלא שמסמך תשובתו של דידס לקיש נגנז והוא לא קיבל אותו. באותה שנה גם זאב ז'בוטינסקי הזהיר שמדיניות השוחד של קלווריסקי לא תשתלם.[15]
אנשי הוועד הפועל הערבי ידעו על כך שהאגודה המוסלמית הלאומית קשורה באופן הדוק לגורמים הציוניים ועשו בכך שימוש כדי להוריד את קרנה בציבור. את חברי האגודה הם הציגו כאנשים שבגדו תמורת בצע כסף. האגודות המוסלמיות-נוצריות הפעילו לחץ ציבורי ואישי על חברי האגודה המוסלמית הלאומית, במטרה להניא אותם מלהשתתף בה. נעשו גם פניות רבות לממשלה בדרישה לאסור על קיומה וכן הפעלת פקידי הממשלה הערבים נגדה. הממשלה לא קיבלה את הדרישה הזו, אולם רצתה למנוע סכסוכים בתוך הציבור הערבי, ובמקרים רבים פעלו פקידי ממשלה ערבים נגד האגודה ופעיליה. אנשי האגודה המוסלמית-נוצרית ידעו על עמדה זו של הממשלה והדבר חיזק אותם במאבקם. ראשי הממשלה ידעו שהאגודה המוסלמית הלאומית הוקמה בסיוע כספי של ההסתדרות הציונית ולכן התייחסו אליה בחוסר-אהדה, כאל גורם לא-עצמאי וללא ערך פוליטי. התגובה הממשלתית השלילית לחלקה של ההסתדרות הציונית בהקמת האגודה, מנע מההסתדרות הציונית את האפשרות לסייע לחברי האגודה בהשגת משרות ממשלתיות.[8]
הבחירות למועצה המחוקקת ודעיכת האגודה
באוגוסט 1922 פורסם "דבר המלך במועצה", שהודיע על עריכת בחירות למועצה מחוקקת שתקום בארץ ישראל, אותן החרים הוועד הפועל הערבי. האגודה המוסלמית הלאומית התייחסה לבחירות בחיוב וחבריה דאגו לכך שיוצגו מועמדים והשתתפו בבחירתם במקומות שהיה בכך צורך. אלא שבמהלך מסע התעמולה שקדם לבחירות, הם לא העזו לפעול בגלוי, עקב אימת פעילי הוועד הפועל, וככל שהתקרב מועד הבחירות, החלו פעילי האגודה להירתע ובכינוס שערכו בירושלים הצביעו רוב המשתתפים נגד ההשתתפות בהן.[16]
הפסקת התמיכה הכספית מצד ההסתדרות הציונית, בשל מצבה הפיננסי, תרמה גם היא לחוסר ההתלהבות משבירת החרם על הבחירות.[16] להסתדרות הציונית לא הייתה יכולת כספית רבה לתמוך באגודה המוסלמית הלאומית באופן קבוע, והקולונל קיש לא היה שלם עם מדיניות של רכישת תומכים בכסף. כאשר פסקה התמיכה הכספית, החלה פעילות האגודה לדעוך.[8] קלווריסקי השקיע במיזם כסף רב, וכאשר התקשה למלא הבטחות כספיות שנתן, משום שהתנועה הציונית לא העבירה לו את הכסף הנדרש, הוציא מכספו הפרטי. מכיוון שהרגיש שהוא נושא באחריות כבדה, האמין שהכסף יוחזר לו ונקלע בשל כך לחובות. לאחר משא ומתן עם ראשי ההסתדרות הציונית במרץ ואפריל 1923, חלק מהכסף אכן הוחזר לו.[17]
באגודה שררו גם מחלוקות פנימיות שהחלישו אותה. חלק מהן עסקו בתמיכת האגודה במדיניות הציונית, מה שגרם לכך שפעילים התפטרו מתפקידיהם בה או פרשו ממנה לחלוטין. מחלוקות אחרות נבעו מסיבות אישיות או בשל ריב על הכסף שהוענק לאגודה.[18] גם תקוות הפעילים להשגת משרות ממשלתיות בעזרת הגורם הציוני נסתיימה באכזבה גדולה.[8] בחורף 1923 נערכו הבחירות למועצה המחוקקת. הצלחת הוועד הפועל להכשיל אותן הייתה גם כישלונה של האגודה המוסלמית הלאומית, משום שהצלחה זו חשפה את חולשתה.[16]
סופה של האגודה
כישלון האגודה המוסלמית הלאומית בנושא הבחירות למועצה המחוקקת זירז את תהליך ההתפוררות שלה ובמהלך אביב 1923 חברים רבים נטשו אותה וסניפיה התפזרו.[16] ביוני 1923, במהלך הוועידה השישית של הקונגרס הערבי-פלסטיני, שלחה האגודה הודעה לממשלת בריטניה, האומרת כי אין הוועידה מייצגת את העם הערבי ולכן אין חשיבות לעמדותיה. האגודה הודיעה כי בני העם הערבי רוצים לעבוד בשלום למען בניית פלסטין, תוך שיתוף פעולה עם תושבים אחרים, ללא הבדל גזע, תחת החסות הבריטית.[19] אלא שעוד באותה שנה נעלמה האגודה כליל מהבמה הפוליטית.[16]
ב-10 בנובמבר 1923 נערכה בירושלים ועידת היסוד של "המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית", מפלגת האופוזיציה החדשה שליכדה את החוגים המתונים שהתנגדו למדיניות אי-שיתוף הפעולה עם הממשלה ונטו להשתתף בבחירות למועצה המייעצת. המארגנים לא שיתפו בעבר פעולה עם "האגודה המוסלמית הלאומית", וכלקח מכישלונה, הדגישו במצע המפלגה את התנגדותה לציונות, להצהרת בלפור ולחוקת הארץ. המייסדים עשו כל שבידיהם כדי "להכשיר" את מפלגתם, וכדי שזו לא תיחשב כיורשת של האגודה, בחרו כנראה בשיח' סולימאן אל-תאג'י אל-פארוקי לנשיאה, משום שזה גינה את האגודה בחריפות שנתיים קודם לכן. ב-1927 טען העיתון "מראת א-שרק", שהפך לביטאון המוצהר של המפלגה, כי "האופוזיציה לא החלה אלא עם שובה של המשלחת השלישית מלונדון". משלחת פלסטינית זו שבה בספטמבר 1923 ומכאן ש"האגודה המוסלמית הלאומית" (שהתקיימה קודם לכן) לא נחשבה בעיני ביטאון המפלגה לחלק מהאופוזיציה.[20]
לקריאה נוספת
- יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929, הוצאת עם עובד תל אביב, 1976
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 171.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 281.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 227.
- ^ 4.0 4.1 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 174–175.
- ^ 5.0 5.1 5.2 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 177.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 175.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 106.
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 179.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 175–176.
- ^ לפי חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 321, הפנייה נעשתה במרץ 1922. בראש החתומים עלייה היה "נשיא האגודה המוסלמית הלאומית, חסן בק שוכרי". נאמר בה גם: "אין אנו רואים בעם היהודי אויב, הבא עלינו לדכאנו. להפך, אנו רואים את העם היהודי כאח, העשוי להשתתף עמנו בשמחתנו ובצערנו ולעזור לנו לשקם את ארצנו המשותפת".
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 176.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 148, הערה 73.
- ^ 13.0 13.1 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 176–177.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 229–230.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 231–232.
- ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 178.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 227, הערה.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 179–180.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 174.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 180–182.
