משפחת זועבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפחת זועביערבית: زعبي) היא חמולה ערבית-ישראלית-מוסלמית שמוצאה מעבר הירדן המזרחי,[1] המרוכזת בנצרת ובמספר כפרים בגליל התחתון. רבים מבני החמולה החזיקו בתפקידי מפתח בישראל ובממלכת ירדן.

היסטוריה

זקני החמולה מחזיקים מגילת יוחסין עד לנביא מוחמד שבין צאצאיו נמנים גם השושלת ההאשמית ומשפחת האימאם מוחמד אל-בדר. בני החמולה הרבו בקשרי נישואין פנימיים. לפי מסורת פנימית מוצאה של החמולה מעיראק.[2] זמן הגעתם של אבות המשפחה לעבר הירדן המערבי לא ידוע. לפי הגאוגרף דוד גרוסמן כבר בסוף המאה ה-18 היו הכפרים ברמת יששכר בהם הם חיים עתה מאוכלסים, אך נשארו עדיין קטנים גם כעבור מאה שנה.[3] בקרב בני החמולה רווחות מסורות שונות לגבי זמן הגעתם, לפני 250 שנה.[4] או 500 שנה.[5]

בני החמולה פזורים בעיר נצרת ובכפרי הגליל התחתון המזרחי: כפר מצר, טייבה, דחי, נין, סולם, טמרה, נאעורה. הכפרים טמרה וטייבה מכונים טמרה-זועביה וטייבה-זועביה כדי להבדילם מיישובים בעלי שם זהה.

בראשית תקופת המנדט התנגדו לשלטון הבריטי ופעלו בשיתוף משפחת חוסייני ובתיווכו של המלך עבדאללה הראשון מול נציגי הממשל. בכל השנים שמרו גם על קשרים קרובים במשך שנים ארוכות עם היישוב היהודי,[6] ובעקבות המרד הערבי בשנות השלושים הביאו קשרים אלו לניתוק בין המשפחה לבין משפחת חוסייני, שראו בהם בוגדים. כנופיות מטעם המופתי אמין אל-חוסייני ערכו פשיטות על כפרי המשפחה, ובתגובה הקימו בני משפחת זועבי כוח הגנה פרטי נושא מדים וכלי נשק. המאבקים בין המשפחות הביאו גם לקורבנות, ובהם עאיש זועבי וצאלח זועבי ששירתו במשטרת המנדט.[7] בשנות ה-30 וה-40 תיווכו ראשי החמולה במכירת חלק מאדמות הכפרים לקרן הקיימת לישראל (אמנם תוך התנגדות חלק מהתושבים).

עם פרוץ המאורעות לאחר החלטת החלוקה לא נטלו אנשי הכפרים חלק בלחימה ביישוב היהודי. באפריל 1948 נפגש מוכתר הכפר נין עם נציג ההגנה והבטיח למנוע את כניסת הכנופיות לכפרים. דבר ההסכם נודע כנראה לאנשי צבא ההצלה ובהוראת אנשיו פונו ב-20 במאי 1948 כפרי החמולה מחשש שיסייעו לכוחות היהודים. מאוחר יותר חזרו רוב הכפריים לביתם וקיבלו על עצמם את שלטון ישראל. כמה מבני החמולה סייעו בפעולות מודיעיניות שונות בעיר נצרת.[8]

בני משפחה בולטים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 2054
  2. ^ דוד גרוסמן, ההתיישבות הערבית והמאחז היהודי, ירושלים: מאגנס, תשס"ד, עמ' 65
  3. ^ דוד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, יד בן צבי, 1994, עמ' 111.
  4. ^ מירב ארלוזורוב, בכפר טייבה מתנערים מהתדמית שיצרה חנין זועבי: "רוצים להיות ישראלים במלוא מובן המילה", אתר דה מרקר, 10 בינואר 2011
    המשך, דבר, 18 ביוני 1965
  5. ^ אריה ביתן, תמורות יישוביות בגליל התחתון המזרחי 1800 - 1978, יד בן צבי, 1982, עמ' 50.
  6. ^ ראו: השתתפות בצער כפר ערבי, דבר, 24 בנובמבר 1947
  7. ^ למעלה ממאה יריות, דבר, 13 במאי 1938; שוב התנקשות בסרג'נט בחיפה, דבר, 22 במאי 1938
  8. ^ הלל כהן, צבא הצללים, 2004, עמ' 254-253; דני הדרי, חומת מגן, העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, 2002, עמ' 326; בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 99.
  9. ^ אילנה שטוטלנד, ‏"זה מוציא אותי מדעתי שמכפישים את העם היהודי", באתר מעריב אונליין, 20 בנובמבר 2018
  10. ^ 10.0 10.1 אלעד נחשון, ‏"הציבור הערבי במדינת ישראל: חזון לעתיד", השילוח 15, יוני 2019
  11. ^ דפנה הוכמן, לילך לובל, "ערבים צעירים צריכים להתנדב לשירות לאומי", באתר mynet‏ עפולה ועמק, 9 ביוני 2011
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0