הגירת יהודים מגרמניה הנאצית ומאירופה הכבושה בידי הגרמנים
הגירת יהודים מגרמניה הנאצית ומאירופה הכבושה על ידי הגרמנים התרחשה בין השנים 1933 - 1941.
הגירה זאת לא הייתה הגירה חופשית אלא הגירה כפויה, עליה הוטלו הגבלות רבות, שהפכה במרוצת השנים לגירוש. לאחר כיבוש אוסטריה (1938), צ'כוסלובקיה (1938 - 1939), פולין (1939) וארצות השפלה (1940) יכולת ההגירה של היהודים מארצות אלה הייתה מוגבלת ביותר ורובם נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה.
הרקע להגירה
בינואר 1933 חיו בגרמניה כחצי מיליון יהודים, כשליש מהם בברלין. הם היוו כאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה. מצבם של יהודי גרמניה הורע מאוד עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933. המפלגה קידמה מדיניות שמטרתה סילוק היהודים מחייה המקצועיים, הכלכליים והתרבותיים של גרמניה. ב-1 באפריל 1933 הוכרז חרם על עסקים יהודיים, בתחילת חודש מאי 1933 נערכו כ־70 אירועי שריפות ספרים באוניברסיטאות, בערים ובעיירות, יהודים רבים פוטרו מעבודתם וחשו איום מתמיד על חייהם.[1] קבוצות קטנות של יהודים התחילו להגר מגרמניה בשל מצב זה, בעיקר לארצות סמוכות – צרפת, בלגיה, הולנד, דנמרק, צ'כוסלובקיה ושווייץ. משפחות שהגיעו לגרמניה ממזרח אירופה חזרו לארצות מוצאן.[2] חלק ממהגרים אלה נתפס על ידי הגרמנים, לאחר שגרמניה כבשה את הארצות הללו בשנת 1940, ונשלח למחנות הריכוז.
חוקי נירנברג, שאושרו ב־15 בספטמבר 1935 שללו את אזרחותם של היהודים וסיפקו מסד חוקי ליחסם המפלה של הגרמנים כלפי היהודים. תוצאה ישירה של הפעלת חוקים אלה הייתה הפקעת בתי עסק יהודיים, שלילת רישיונות עבודה מרופאים ועורכי דין, איסור ישיבה בספסלים ציבוריים, איסור כניסה למתחמים ציבוריים שונים, הגבלות על למידה באוניברסיטאות, הגבלה על עבודת אנשי סגל יהודים באוניברסיטאות ועל עבודת רופאים יהודים בבתי חולים גרמניים, איסור על החזקת כלבים וחיות מחמד אחרות על ידי יהודים, ועוד.
אירוע זה גרם להתגברות גל ההגירה של היהודים מגרמניה, אך לא במידה הרצויה להנהגה הנאצית הבכירה. ההסלמה ביחסה האוין של גרמניה ליהודים מצאה את ביטויה בפוגרום שנערך בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 בכל רחבי גרמניה, אשר קיבל את הכינוי ליל הבדולח.
לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-12 במרץ 1938, אותה מדיניות של הפליה ודיכוי הופעלה גם על יהודי אוסטריה. ערב הסיפוח חיו באוסטריה 181,882 יהודים, מתוכם 167,249 בווינה. כשני שלישים מיהודי אוסטריה היגרו ממנה בתקופה שלאחר הכיבוש הגרמני. רוב המהגרים התיישבו בארצות הברית, בריטניה, ארץ ישראל ודרום-אמריקה.[3]
ב-15 במרץ 1939, בעקבות כניסת הוורמאכט לשטחי צ'כוסלובקיה, הכריז אדולף היטלר על הקמת הפרוטקטורת של בוהמיה ומוראביה. בשטחי הפרוטקטורת חיו באותה תקופה כ-100,000 יהודים. רק מעטים הצליחו להימלט ורובם ניספו במחנות הריכוז וההשמדה.
למרות שהעולם התחיל לסגור את שעריו לפני המהגרים היהודים, כ-36,000 יהודים הצליחו לצאת מגרמניה ומאוסטריה בשנת 1938 ו-77,000 בשנת 1939.
בסוף שנת 1939 נשארו בגרמניה כ-200,000 יהודים ובאוסטריה כ-57,000.
גירוש היהודים מתחומי הרייך השלישי
החל משנת 1938 התחילה ממשלת הרייך השלישי לנקוט בצעדים אקטיביים לגירוש היהודים שבתחומו.
המבצע הפולני
בין 27 ל-29 באוקטובר 1938 גורשו מגרמניה לפולין 20,000 יהודים ממוצא פולני. המבצע כונה "המבצע הפולני" (בגרמנית Polenaction) או גירוש זְבּוֹנְשׁין (בפולנית Zbąszyń) על שם אחת מהעיירות בגבול פולין - גרמניה אליה גורשו היהודים. המגורשים הובאו גם לעיירות קוניץ (אנ') (בפולנית Chojnice) וביטום . 12,000 יהודים נוספים ממוצע פולני גורשו בחודשים שלאחר מכן בקבוצות יותר קטנות. המגורשים קיבלו סיוע מארגונים יהודיים מקומיים אך רובם הובלו לאחר מכן למחנות ההשמדה. [4]
הקמת הלשכה המרכזית להגירת יהודים
באוגוסט 1938 הקים האס.אס בווינה את המשרד הראשון של הלשכה המרכזית להגירת יהודים במטרה להאיץ וליעל את גירושם של יהודי אוסטריה. המשרד נוהל על ידי אדולף היטלר.
אופן הפעולה של הלשכה, שהועתק לאחר מכן ללשכות הנוספו שנפתחו בארצות אחרות כלל: ריכוז היהודים, קביעת מכסות יומיות לגירוש והטלת האחריות על מילוי המכסות ועל מימון ההגירה על היהודים.
לשכות נוספות הוקמו:
- ברלין, ב-11 בפברואר 1939 בהוראתו הישירה של גרינג, כדי לזרז את הגירת היהודים מגרמניה.
- באמסטרדם, בסוף מרץ 1941 במטרה לגרש את יהודי ארצות השפלה.
- בפראג, ב-26 ביולי 1939 במטרתה לגרש את יהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה.[5]
מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר 1939. 70,000 יהודים הצליחו להימלט מהשטחים שבשליטת גרמניה הנאצית לפני שהגירתם נאסרה כליל באוקטובר 1941.[6] בשנת 1941, משנוכחו לדעת שמדיניות הגירוש אינה יעילה ואינה ישימה מבחינה לוגיסטית, גבר לחצם של ראשי המפלגה הנאצית על אדולף היטלר למצוא דרך יעילה יותר להשגת "מרחב גרמני נקי מיהודים".
ב-20 באוקטובר 1942 התכנסה בברלין ועידת ואנזה, בהשתתפות ראשי המפלגה הנאצית, פקידי ממשלה בכירים וקציני אס.אס, על מנת לגבש פתרון יעיל וקבוע ל"בעיה היהודית". כפועל יוצא ממסקנות ועדה זאת אומצה והוצאה לפועל תוכנית הקמת מחנות ההשמדה.[7]
ארגונים שסייעו להגירה
חברת עזרה של יהודי גרמניה
החברה (Hilfsverein der Deutschen Juden) נוסדה בשנת 1901 במטרה לסייע ליהודי מזרח אירופה. החל משנת 1933 משרדה בברלין התחיל לסייע ליהודים שרצו להגר לארצות שאינן ארץ ישראל. היא הציעה קורסים להוראת שפות זרות וללימוד מקצועות ותמיכה כספית. הארגון עבד בשיתוף פעולה עם הג'וינט ועם היצ"ם. המשרד נסגר בשנת 1939.[8]
היצ"ם (HIECM)
הארגון הוקם בשנת 1927 על ידי מיזוג הארגונים היא"ט, יק"א ו־Emigdirect במטרה לסייע בהגירת יהודי אירופה. הארגון הכין את הפליטים להגירה ועזר להם ביציאתם ובהגעתם ליעד. לאחר פלישת גרמניה לצרפת באמצע שנת 1940 הארגון העביר את משרדו מפריז לליסבון. החל משנה זאת, פעולות הארגון נתמכו באופן חלקי על ידי הג'וינט. שני הארגונים סיפקו לפליטים כרטיסי נסיעה, מידע על ויזות והובלה ועזרו להם לעזוב את אירופה על אוניות פורטוגזיות. כ-90,000 יהודים הצליחו להימלט מאירופה בעזרת ארגון זה.[9]
הג'וינט (JDC)
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וסיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה, הג'וינט התמקד במתן סיוע ליהודים שרצו להגר על ידי כיסוי עלויות הנסיעה והשגת ויזות לארצות היעד. עד סוף 1939 הארגונים שנתמכו על ידי הג'וינט סייעו לכ- 100,000 יהודים לעזוב את אירופה. בין השנים 1939 ל־1944 הוא איפשר את הגירתם של כ־80,000 יהודים.[10]
הסוכנות היהודית
הסוכנות היהודית הייתה הגורם הפעיל המרכזי שסייע ליהודי גרמניה לעלות לארץ ישראל.
ב-25 באוגוסט 1933 נחתם בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית הסכם ההעברה. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי, טובין ורכוש אחר, שנמצאו בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, ולהעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל בסחורות שנרכשו בגרמניה. הסכם זה פעל עד שנת 1939 ואיפשר לכ-50,000 יהודים לעלות לארץ בעלייה החמישית.
משלוח הילדים
משלוח הילדים (בגרמנית Kindertransport) היה מאמץ מאורגן שנוהל, באישורה של ממשלת בריטניה, על ידי יחידים וקבוצות חילוניות ודתיות בארצות שונות, להצלת כ-10,000 ילדים מתחת לגיל 17 על ידי העברתם מגרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה פולין והעיר החופשית גדנסק לבריטניה. המשלוח הראשון הגיע לבריטניה ב-2 בדצמבר 1938. המשלוח האחרון מגרמניה יצא ב-1 בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. המשלוח האחרון מהולנד יצא ב-14 במאי 1940 כאשר צבא הולנד נכנע לכוחות הגרמנים.[11]
גורמים שעיכבו או מנעו את ההגירה
- התנגדות היהודית להגירה, אשר נבעה מתוך תקווה כי גל האנטישמיות יחלוף.
- ההגבלות שהטילו השלטונות על לקיחת רכוש. היהודים חששו שלא יוכלו להסתדר בארצות היעד ללא מקורות כספיים ובלי ידיעת השפה.
- ההגבלות שהטילו המדינות על מספר המהגרים הנכנסים, כולל הגבלות המנדט הבריטי על הכניסה לארץ ישראל.
ועידת אוויאן[12]
ועידת אוויאן התכנסה בין 6 ל-15 ביוני 1938 ביוזמתו של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט על מנת לדון בבעיית הפליטים היהודים. בוועידה השתתפו 32 ארצות. כל הארצות שהשתתפו בוועידה, פרט לרפובליקה הדומיניקנית חששו שקליטת פליטים יהודים בתחומן תגביר את המצוקה הכללית בארצותיהם לכן לא היו מוכנות לקלוט מספר גדול של פליטים. התוצאה המעשית היחידה של הוועידה הייתה הקמת ועדה בין-ממשלתית לענייני פליטים (ICR).
ראו גם
קישורים חיצוניים
JEWISH EMIGRATION FROM GERMANY 1933-1938, Mark Wischnitzer
הערות שוליים
- ^ Emigration, 1933-1941 – The Holocaust Explained: Designed for schools, 1924-12-20 (ב־British English)
- ^ German Jewish Refugees, 1933–1939, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
- ^ הצופה, 2 בפברואר 1941, מזימת הנאצים לרוקן את וינה מיהודים
- ^ The Evian Conference – The Holocaust Explained: Designed for schools, 1924-12-20 (ב־British English)
- ^ (ה)לשכה המרכזית להגירת יהודים
- ^ Shoah resources center, Refugees
- ^ Deportation of German Jews, September 1941 – The Holocaust Explained: Designed for schools, 1924-12-20 (ב־British English)
- ^ EHRI - Hilfsverein der Deutschen Juden, portal.ehri-project.eu
- ^ Shoah Resource Center, HICEM
- ^ History of JDC: 1930s | JDC Archives (ב־American English)
- ^ Kindertransport, 1938–1940, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
- ^ The Evian Conference, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
