ההשבה לרומניה של שארית המגורשים לטרנסניסטריה
בתקופת מלחמת העולם השנייה, ממשלת רומניה בראשותו של יון אנטונסקו החליטה על גירוש כל יהודי בוקובינה, בסרביה ודורוחוי לחבל טרנסניסטריה, שנכבש מידי ברית המועצות ולא סופח לרומניה. בנוסף ליהודי חבלים אלה, גורשו לטרנסניסטריה יהודים קומוניסטים או חשודים באהדה לקומוניזם, יהודים שעברו עבירות משמעתיות במסגרת העבודה הכפויה ובני משפחותיהם של יהודים אלה. תנאי החיים בטרנסניסטריה היו איומים ותמותת המגורשים לשם, ללא אמצעי קיום, הייתה גדולה במיוחד.
אנטונסקו תכנן לסלק מרומניה, בהדרגה, את כל היהודים וכבר ניתנו הוראות להנהלת הרכבת של רומניה להכין לוחות זמנים להסעת יהדות רומניה למחנות ההשמדה בפולין, אולם המפלה של הרומנים והגרמנים בקרב סטלינגרד והמשך שינוי פני המלחמה הביאו את אנטונסקו וממשלתו למחשבות חדשות.
ב-2 בינואר 1943 כתב וילהלם פילדרמן, המנהיג הלא רשמי של יהדות רומניה, תזכיר ליון אנטונסקו ובו תיאר את המצב האיום של המגורשים לטרנסניסטריה, את הגידול במספר הילדים היתומים מאלף לחמשת אלפים, את המצב הבריאותי והתזונתי הקטסטרופלי, החוסר בחימום ובבגדים והתמותה הרבה. גם אותם יהודים מגורשים, שעבדו וקיבלו שכר תמורת עבודתם, השכר לא הספיק אפילו לרכישת לחם עבורם, מבלי להזכיר את יתר הצרכים. פילדרמן שב והציע להשיב את המגורשים לצ'רנוביץ, להקצות שכר סביר לעובדים ולשחרר את כספי היהודים המוקפאים, כדי שיוכלו לממן לעצמם הגירה מרומניה[1]. המצב החמור של המגורשים לטרנסניסטריה היה עלול להיות עוד יותר גרוע אלמלא הסיוע שניתן על ידי יהדות רומניה באמצעות ועדת העזרה האוטונומית בבוקרשט (התואר "אוטונומית" בא להבדיל אותה מוועדת העזרה שפעלה תחת מרות מרכז היהודים (רומניה))[2]. פילדרמן ניהל מגעים עם ראדו לקה ואישים נוספים מרומניה, עם ז'ק סלמנוביץ' משווייץ, עם נציג הסוכנות היהודית באיסטנבול, קונסטנטין בורסאן, עם צ'ארלס ברלאס מירושלים והכל כדי לגייס משאבים ואישורים לארגון הגירת יתומי טרנסניסטריה דרך בולגריה וטורקיה לארץ ישראל.
המשלחות לטרנסניסטריה
הנציגויות של יהדות רומניה התאמצו לקבל אישורים לביקור בטרנסניסטריה במטרה לעמוד על המצב שם ועל צורכי הגולים. ב-21 בדצמבר 1942 ועדת העזרה האוטונומית קיבלה אישור לשילוח משלחת לגטאות ולמחנו בטרנסניסטריה. ב-31 בדצמבר יצאה המשלחת הראשונה, מטעם מרכז היהודים ובמשלחת השתתפו אפרים (פרד) שרגא, המהנדס יעקב שכטר, יחיאל מרקוביץ' ועורך דין יוסף אבר כהן - לשלושה מהם היו קרובי משפחה בטרנסניסטריה. למשלחת נלווה נציג רשמי רומני, יוליאן מומויאנו.
המשלחת יצאה ברכבת לכיוון אודסה במטרה לבקר את 140 הגטאות והמחנות שבין הדניסטר והבוג הדרומי. חרף המכשולים שהציבו השלטונות המקומיים, שאסרו פגישות ללא נוכחותם בין המשלחת ובין נתיגי הגטאות והמחנות ואיימו על נציגים אלה לא לגלות את חומרת מצבם כי"המשלחת תשוב לבוקרשט, אך אתם תשארו כאן...", למרות כל זאת הצליחה המשלחת לקבל דיווחים מהימנים. המשלחת שבה לבוקרשט בסוף ינואר 1943 ובאסיפה, שנערכה בהיכל קורל של בוקרשט, מסרו דין וחשבון בנוכחות מאות נאספים.
בדין וחשבון, שהכין פרד שרגא, צוין שיש בטרנסניסטריה 72,214 יהודים והרב הראשי אלכסנדר שפרן והרב הראשי הספרדי, שבתאי דז'אן, הפצירו בנוכחים לתרום למען גולי טרנסניסטריה הנמקים מרעב. התרומות שמשו לרכישת מזון שנשלח לטרנסניסטריה יחד עם תרומות בגדים, כלי עבודה ועוד. הופעל לחץ מסוים על היהודים העשירים, כשדובר על חיבור ופרסום רשימה של יהודים, שפנו אליהם והם לא תרמו.
באוגוסט 1943 פנה ננדור גינגולד, שעמד בראש מרכז היהודים, לשלטונות וביקש אישור ליציאת משלחת נוספת לטרנסניסטריה לשם פיקוח על חלוקת התרומות. האישור ניתן ויצאה משלחת ובה פרד שרגא, יואן מאסוף ומוריץ בלומנטל.
שיבת יהודי דורוחוי
ב-1938, במסגרת שינוי החלוקה האדמיניסטרטיבית הפנימית של רומניה, מחוז דורוחוי, שכלל את העיר דורוחוי ואת היישובים דאראבאן, הרצה, מיחאילן, סבן ורדאוץ צורף לחבל בוקובינה. במסגרת החלטת ממשלת רומניה לגרש את יהודי בוקובינה ובסרביה לטרנסניסטריה, גורשו גם 10,368 יהודים ממחוז דורוחוי. מאוחר יותר בוטלו חלק מהשינויים ועל כן פנה גינגולד אל ראדו לקה וביקש את השבתם למולדת של היהודים, שהוגלו בטעות. בבקשה פורטו סוגי היהודים שמבקשים את השבתם, יהודי מחוז דורוחוי, יהודי דרום טרנסילבניה יתומי הלוחמים היהודים במלחמת העצמאות של רומניה ואותם יהודים שנענשו בהגליה בגלל היעדרות מעבודות בגדודי עבודת כפייה (לפי דוח של שרגא הושבו מטרנסניסטריה 350 יהודי, שהוגלו לשם בגלל עבירות משמעת בעבודות הכפייה)[3].
לשם השבת יהודי מחוז דורוחוי לרומניה יצאו שתי משלחות מטעם ועד העזרה, האחת בראשות פרד שרגא יצאה למוגילב והשנייה בראשות עורך דין דוד רוזנקרנץ יצאה לטירספול. המשלחות שילמו סכומי כסף גבוהים מאוד, כדי לאפשר שיבתם של 6,107 היהודים של מחוז דורוחוי, ששרדו, מרביתם בגטו מוגילב. היהודים הושבו לרומניה בחמש שיירות בין הימים 19 ו-25 בדצמבר[4]1943.
הבעיה החמורה ביותר, בה נתקלו הגולים השבים, הייתה הדיור - בתי הגולים הולאמו ומרביתם נתפסו על ידי רומנים. בית הכנסת ובית הספר היהודי הועברו לבעלות הצבא הרומני. עד למציאת פתרון אחר, היהודים חסרי הבית שוכנו בבתים הרוסים ובמחסנים. היהודים, שהצליחו לקבל את בתיהם, נדרשו לשלם שכר דירה, כי הבתים עברו לבעלות המדינה. ליהודי הרצה ורדאוץ לא הירשו לשוב למקומותינו והם נאלצו להישאר בדורוחוי. לדאראבאני שבו רק מיעוט מהיהודים, רק אלה, שהצליחו לקבל את בתיהם.
השבים היו זקוקים לסיוע רב, תנורים ועצים לחימום, בגדים, נעליים וצורכי בית בסיסיים. ועדת העזרה הגישה להם סיוע ב-18,000,000 לאי. הסיוע שהגישה להם ועדת העזרה, עשרת אלפי לאי למשפחה וחמשת אלפים לאי ליתום, מומן במכירת פטורים מעבודות כפייה ליהודים.
שיבת יתומי טרנסניסטריה
הבקשה להשבה לרומניה של היתומים היהודים מטרנסניסטריה זכתה להסכמת סגן ראש ממשלת רומניה, מיכאי אנטונסקו ושל סגן נשיא הצלב האדום הרומני כבר במאי 1943. ב-12 בנובמבר 1943 אישר שר הפנים הרומני את השבתם לרומניה של היתומים עד גיל 15 ובסוף דצמבר הסכימה לכך הממשלה.
ב-8 בינואר 1944 מרכז היהודים ביקש ממשרד הפנים אישור להשבת 4,000 יתומים וסיוע לקהילות, כדי שיוכלו לארח אותם לשבץ אותם במערכת הלימודים ובהכנות להגירה. ועדת העזרה שגרה ב-15 בפברואר שתי משלחות, כדי להכין את היתומים, האחת שכללה את פרד שרגא ואת יזו הרציג יצאה אל גטו מוגילב, שם רוכזו 1,400 יתומים והשנייה בהנהגת דאדו רוזנקרנץ, שיצאה אל טירספול ואל טיגינה, שם היו 484 יתומים.
ב-6 במרץ הגיעו ליאשי שתי רכבות עמוסות ב-1,909 יתומים מטרנסניסטריה. 160 יתומים נשארו בעיר והיתר חולקו בין היישובים רומאן, בוטושאן, חוש, וסלוי, ברלאד, פלטיצ'ן, פיאטרה ניאמץ ובקאו, שם שוכנו בבתים פרטיים, בתי כנסת ובתי יתומים, שהוכנו מראש[5].
לפי אישור של משרד הפנים הרומני מ-5 באפריל 1944 רוכזו בבוזאו כ-1,000 יתומים מהיישובים הקטנים במטרה להכין אותם להגירה לארץ ישראל. מחסור בכלי שיט, שייקחו אותם לארץ ישראל ומחסור במקומות אחסון בעיר הביאו להעברת כ-600 מהם לבוקרשט. יתומים רבים הגיעו לארץ ישראל, אך כשישים מתוכם טבעו עם מפקורה.
חלק מהיתומים הגיעו בבוקרשט לבית היתומים, שניהלו בני הזוג מלאניה ינקו וקרול ינקו תחת חסות איחוד הנשים הישראליות. עם הגעת יתומי טרנסניסטריה הקימו בני הזוג בית יתומים נוסף, שבתחיל הכיל 180 יתומים ולבסוף היו בו כחמש מאות ונוהל על ידי ברטה פינלס[6].
אחרי 17 במרץ 1944 הושבו לרומניה כ-30,000 מיהודי בוקובינה וכ-12,000 מיהודי בסרביה. הוצאות ציודם והעברתם שולמו על ידי מרכז היהודים[7].
לאחר שחרור האזור בידי הצבא האדום, החזיר הצבא האדום לברית המועצות 450 מהיתומים.[8]
לקריאה נוספת
- יעקב גלר, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului (ברומנית)
קישורים חיצוניים
- הספר השחור כרך ג' (באנגלית)
- Reîntoarcerea deportaţilor evrei „evacuaţi” de către autorităţile antonesciene în Transnistria (ברומנית)
הערות שוליים
- ^ Carp, Matatias: Cartea neagră. Suferințele evreilor din România: 1940—1944, vol. III עמודים 427 - 428: Transnistria, Dacia Traiană (Socec), București, 1947 (ברומנית)
- ^ ועדת העזרה (האוטונומית) בבוקרשט
- ^ יעקב גלר, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului עמודים 188 - 189 (ברומנית)
- ^ יעקב גלר, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului עמוד 302 (ברומנית)
- ^ יעקב גלר, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului עמוד 190 (ברומנית)
- ^ יעקב גלר, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului, הוצאת הספר, 2004, עמודים 304 - 305 (ברומנית)
- ^ יעקב גלר, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului, הוצאת הספר, עמוד 306 (ברומנית)
- ^ ילדים יהודים ניצולי השואה לפני העברתם מבוקרשט לברית המועצות, דצמבר 1944, באתר יד ושם
