הוותיקן והילדים ניצולי השואה
שאלת הוותיקן והילדים ניצולי השואה היא אחת הבעיות הראשונות שבאו על פתרונן לאחר מלחמת העולם השנייה. הרקע להתרחשויות נשאר לוט בערפל עוד זמן רב. רק מאמר שפורסם בראשית 2007 מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים.[1]
גורלם של הילדים ניצולי השואה היה בעייתי במיוחד. בתום המלחמה הם נותרו ללא בני משפחה קרובים, ושוטטו בחבורות בערי אירופה. היו נערים ונערות שנמסרו לחסות המנזרים הקתוליים. ילדים קטנים נמסרו, בדרך כלל, על ידי קרובי משפחה לידי משפחות נוצריות, המוכרות למשפחותיהם, בתקווה לאסוף אותם חזרה לביתם, בתום המלחמה.
בשנת 1947, לאחר מאמצים רבים של יהדות העולם, נאמר לרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כי הוותיקן ינחה את בני הדת הנוצרית להשיב את הילדים ממוצא יהודי לחיק היהדות. הוותיקן לא נתן הצהרה מפורשת על כך, בין השאר בשל העובדה שהיה ברור לו שהכוונה המוצהרת היתה לקחת את הילדים לארץ ישראל, תוכנית שהיתה מנוגדת לאינטרסים של הוותיקן באזור. עם זאת, במהלך השנים 1945 ו-1946 נמסרו ילדים יהודים שהיו בידי קתולים לארגונים יהודיים ללא קושי. אריה קובוביצקי, לימים אריה ל. קובובי - יושב ראש יד ושם הגיע למסקנה, שלהנהגה היהודית לא היו חילוקי-דעות עם ההיררכיה הקתולית בשאלת הילדים ניצולי השואה.
הרקע לבעיה
ההיסטוריון האיטלקי אלברטו מלוני (Melloni), בגיליון מן 28 בדצמבר 2004, של היומון קוריירה דלה סרה, מצטט מסמך שנכתב ב-23 באוקטובר 1946, ובו נמסר לכאורה על כוונת הוותיקן להחזיק באותם ילדים יהודים אשר הוריהם או מוסדות יהודיים מבקשים להשיבם אליהם. אלו הילדים שהגיעו לחסות הדת הנוצרית במהלך מלחמת העולם השנייה. רשויות הכנסייה הצרפתיות החליטו להמשיך ולהחזיק ברשותם את הילדים היהודים אשר הוטבלו לנצרות.[2] האומדן המספרי של הילדים העקורים עמד על עשרות אלפים. אומדן כולל יותר היה בידי גרהרט ריגנר (Riegner), נציג הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה. הוא העריך, כי היו בין 200,000 עד 300,000 ילדים יהודים שניצלו באירופה, מתוכם 75,000 יתומים - "ילדים נטושים, ילדים ללא הורים, ילדים שרובם עדיין במחנות העקורים בגרמניה" וחלק לא ידוע מהם בחסות הדת הנוצרית: במנזרים ובמשפחות.
הטבילה לנצרות
הטבילה לנצרות יכולה היתה להבטיח השתלבות בעולם הלא-יהודי; אולם בה בעת היתה בגדר הצהרה שהנטבל לא נולד קתולי, ולכן היתה זו פעולה מסוכנת בתנאים מסוימים. בחוקי הגזע הנאציים נקבע לעיתים כי המרת דת אינה פוטרת את המומר מגירוש למחנות ההשמדה. היו הורים יהודים שביקשו את הטבילה לילדיהם, על מנת להצילם ולמסרם למבטחים בידיים קתוליות. במקרים מסוימים,[3] הטבלתם לנצרות של ילדים יהודים היתה חלק מפעילות המיסיון של מוסדות קתוליים; באחרים הקפידה הכנסייה בקנאות שלא להעניק את סקרמנט הטבילה למען מטרות ארציות, אפילו לא למען הצלת חיים - לרוב לא עשתה כן ללא קבלת רשות מהורי הילדים.
לאחר השיחות עם הרב הראשי לארץ ישראל נקבע כי בשאלת הטבילה לנצרות, על הכנסייה לבחון את הנסיבות בכל מקרה ומקרה - אם הילדים הוטבלו כהלכה הרי אמורים הם לקבל חינוך נוצרי. אם ההורים היהודים ניצלו - הטיפול יהיה שונה, ללא הכרה פומבית בכך. מטרת הסכמה זו היתה להפיג את החרדה שרווחה בקרב היהודים.
פניית הרב הרצוג לאפיפיור
מיד לאחר המלחמה סייר הרב הרצוג באירופה במשך שישה חודשים. הוא נפגש עם האפיפיור פיוס השנים-עשר ביום ראשון, 10 במרץ 1946, באופן חריג לנוהג בוותיקן שלא לעבוד בימי ראשון. על-פי הגרסה של הרב הרצוג, השיחה החלה, במה שהיה מן הסתם רגע חסר-תקדים בדו-שיח היהודי-הקתולי, בפרשנות לפסוק מספר יחזקאל ובו הבטחת הקל ("ונתתי לכם לב חדש"), שאותו ציטט האפיפיור בנאום פומבי שנשא כמה ימים קודם לכן. הרב הרצוג אמר לאפיפיור, כי בהבטחת הפסוק ל"לב חדש" נעשה שימוש באות למ"ד שנועדה לסמן, שהלב החדש אינו ניתן כלאחר יד, אלא מוענק "כפי שמעניק אדם מתנה לחברו [...] מתוך שותפות ורצון מצד המקבל". הרב הראשי ליהודי ארץ ישראל שרטט בקווים כלליים את התוצאות ההרסניות של השואה מבחינת העם היהודי, אשר סבל "את ייסורי האנושות". על-פי הגרסה היהודית, הוא קרא לאפיפיור "להכות על חטאי הנצרות כלפי עם ישראל במרוצת הדורות ולרדת לחקרה של הבעיה היהודית". בהתייחסות לנושא האקטואלי, גורל היתומים היהודים שהיו בידי קתולים הביע הרב הרצוג הכרת תודה על הצלתם, אך ציין כי יהודים לא יוכלו להשלים עם כך שהצעירים יישארו "מנותקים כליל ממוצאם". "החל מהיום כל ילד מסמל בעינינו אלף ילדים [...] ואילו לכנסייה הנוצרית, ולה מיליוני מאמינים, מספרים כאלה הם זעומים". הוא ביקש את עזרת האפיפיור בהשבתם, ובייחוד ביקש מן האפיפיור לקרוא לכל הכמרים לגלות את הנוכחות ואת המקום שבו נמצאים ילדים יהודים בידי קתולים.
יומיים לאחר מכן, יחד עם הרב דוד פראטו, שהתמנה מעט קודם לרב הראשי של רומא לאחר שקודמו בתפקיד המיר דתו לנצרות, בא הרב הרצוג ומסר את התזכיר הבא: "פנייתי אליך בשם עם ישראל כולו. העם היהודי יזכור לעד מתוך הכרת תודה עמוקה את העזרה שהוענקה בזמן הרדיפות הנאציות לרבים כל כך מבניו הסובלים על ידי הכס ה"קדוש" בכלל ועל ידי עשרות בישופים וכמרים קתוליים ברחבי אירופה". וסיים בבקשה "השבתם של כל הילדים האלה לעמנו שכן יש להחזיר אותם אל כור מחצבתם". הרב הרצוג הוסיף פרטים ומסר כי להערכתו, "בפולין, לפחות שלושת אלפים ילדים יהודים נמצאים עדיין במנזרים קתוליים ואפילו בבתים פרטיים של קתולים".
הוראת האפיפיור
לפי הדיווח היהודי משנת 1947, האפיפיור הבטיח לרב הרצוג, שאם יגלה הרב בנסיעותיו הבאות ילדים יהודים הנמצאים במוסדות קתוליים, וייתקל בקשיים להוציא אותם משם, הוא יוכל לבקש את התערבותו של הוותיקן, וזו בוא תבוא. אולם, "הוצג תנאי", נאמר בדיווח, "שהרב עצמו יחקור את המקרים". ועוד מוסיף המסמך: "בזאת ניתנה לו (לרב הראשי הרצוג) הרשות להסתמך על דברי האפיפיור במפגש עם מאמינים מכנסייתו". לדברי שמואל אבידור הכהן, הרב הרצוג אסף מאות ילדים בני כל הגילים ממנזרים וממשפחות קתוליות, אם כי היו מוסדות ויחידים שסירבו להחזיר את יתומי השואה לידי נציגיו של העם היהודי.
מיד לאחר ביקור זה אצל האפיפיור יצא הרב הרצוג לסיור בקהילות היהודיות החרבות, ולעיתים נסמך על הצהרת התמיכה של האפיפיור במאמציו לשכנע רשויות קתוליות לסייע לו בהשבת ילדים יהודים.[4] לדברי בנו, יעקב הרצוג, הסתיימה המשימה בהצלתם של 1,000 ילדים - הודות למאמציהם הם ולסיוע מגורמים רבים, לרבות ראשי ממשלה ושרים בכירים.
ההתמודדות בבעיה בין הקתולים לבין היהודים
המפגש בין קתולים ליהודים בעניין הילדים היהודים לאחר השואה היה רק רכיב קטן אחד שסייע להגדרת היחסים בין שתי הקבוצות בתקופת מעבר - בין מפגשים מתסכלים בימי מלחמת העולם השנייה לבין השיפורים האדירים שחוללה מועצת הוותיקן השנייה 15 שנים מאוחר יותר. אין ספק שהשואה, גם אם לא הוזכרה במפורש, עמדה במרכז התמורה. העיתונאי הצרפתי, ג'אני ואלנטה,
שהיה מודע לבעייתיות של קבלת הנחיות האפיפיור על ידי נציגותו בצרפת, רונקלי, הנונציו בצרפת, (שהיה מוכר עוד מקודם לרב הרצוג) מסכם את הפרשה כך:
"לאחר סופת המלחמה ולנוכח [...] סערת הרגשות של כאב, של אמון פגוע, של משברי זהות מתישים, אשר ליוותה את שורדי המלחמה" .וממשיך מיכאל ר. מארוס בהערכתו: אנשי הכנסייה רמי-הדרג והיהודים שהוזכרו כאן התמודדו עם הצורך לגבש סדרי עדיפויות ויחס הולם זה אל זה. לאף אחד מן האישים שהיו מעורבים בפרשה הכאובה והדחופה שנדונה כאן לא היתה ידיעה שלמה של העובדות, ואיש מהם לא היה מסוגל לגשר על התהום הדתית והתרבותית אשר היתה פעורה במשך מאות שנים. אולם, בחינה מדוקדקת של הפרשה מלמדת, כי משני הצדדים נעשו מאמצים להגיע להבנה. עניין הילדים היהודים לאחר המלחמה חושף, בסופו של דבר, לא שתי קהילות שאינן מתקשרות זו עם זו, אלא מידת-מה של כוונות טובות, אי-הבנה ממושכת, וכן - באורח טרגי - גם מעט אינטרסים שהיו עדיין מנוגדים זה לזה..
— מיכאל ר. מארוס
תגובת המשפחות
גם כאשר קרובי המשפחה או המוסדות היהודיים הצליחו לגלות עקבות של ילדים יהודים, לא ניתן היה להשיבם בקלות אל ביתם ואל דתם. הבעיות נוצרו מכיוונים אחדים: הקשר המשפחתי ההדוק שנוצר בין הילד לבין המשפחה המטפלת;[5] למשפחה המטפלת בילד ואשר אירחה אותו בשנים הקשות של המלחמה היו דרישות כספיות למימון הוצאות האחזקה. אך היתה גם הטענה שבסיסה היה אידאולוגי נוצרי: הצלחנו להציל נשמות של יהודים מהסבל שהיה מר גורלם ועתה הגיעה העת כי יהיו נוצרים נאמנים.
מקרה מיוחד, שהעלה את העניין הציבורי בהשבת הילדים היהודים, התלקח בעיקר בצרפת עם פרשת פינאלי, בראשית שנות החמישים: היהודים הגישו דרישה לכנסייה הקתולית להחזיר שני אחים יתומים, והכנסייה השתמשה בטבילה כטיעון להשארת הילדים בידי קתולים. במקרה זה הכנסייה ויתרה בסופו של דבר והילדים הוחזרו. למעט האחים פינאלי, לא היו בצרפת כמעט, אם בכלל, פרשות שנגעו לחזקה על ילדים יהודים שהוטבלו - עובדה שבגללה הגדיר צייד-הנאצים וההיסטוריון סרז' קלרספלד (Klarsfeld) את עניין הילדים הניצולים כ"סערה בכוס מים".
הסתעפויות אחרות
להשלמת הנושא "והילדים ניצולי השואה" נוסיף כי מספר לא מועט של ילדים הוצאו מבתי משפחות נוצריות וממנזרים על ידי החיילים מארץ ישראל שהגיעו לאירופה עם הארמייה החמישית הבריטית וכן על ידי בני המשפחות שניצלו ואחרי המלחמה מצאו את ילדיהם ובני ילדי משפחתם בחסות נוצרית. במקרים אלה השיבה ליהדות היתה קלה יותר. פעולתו של הרב יצחק הרצוג נגעה לאותם ילדים שנותרו בחסות הקתולית אחרי שהסתיים המאמץ של בני המשפחות להשיב את בני משפחתם לחיק היהדות.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שמואל אבידור הכהן, יחיד בדורו: מגילת חייו של הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ראש רבני ישראל, ירושלים 1980.
- מיכאל בר-זהר, צפנת פענח: חייו ומותו של נסיך יהודי - ד"ר יעקב הרצוג, תל אביב 2003.
קישורים חיצוניים
- מיכאל ר. מארוס, הוותיקן והמשמורת על ילדים יהודים לאחר השואה, זמנים - רבעון להיסטוריה גיליון 97, חורף 2007
״ילדי המנזרים״ - פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״
הערות שוליים
- ^ ראו קישורים : הוותיקן והמשמורת על ילדים יהודים לאחר השואה הרשה להשתמש במאמרו בוויקיפדיה
- ^ המקור: מיכאל ר. מארוס
- ^ Madeleine Comte, Sauvetages et bapt?mes: Les religieuses de Notre-Dame de Sion face ? la persecutions des juifs en France (1940-1944), Paris 2001.
- ^ ראו מטה: צפנת פענח, עמ' 59
- ^ דוגמה לכך יש בסיפורה של לאוקדיה ירומירסקה שהצילה את הילדה היהודיה בוגומיליה יוניש אך נאלצה להחזירה למשפחתה לאחר השואה. מתוך אתר יד ושם
