החיפוש אחר מחסני הנשק של ההגנה (1940)
החיפוש אחר מחסני הנשק של ההגנה (1940) היה מהלך של הבולשת הבריטית שהתבצע בעיקרו בראשית שנת 1940.
הרקע ההיסטורי
בחודש מרץ 1939 הגיעו לסיומן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט והשתרר שקט יחסי בארץ ישראל. בספטמבר אותה שנה פרצה מלחמת העולם השנייה. מאז כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית ועד לחודשים אפריל ומאי 1940, חלה עצירה בפעילות הצבאית. אף על פי שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, טרם ביצעו עדיין הצדדים הלוחמים מהלכי התקפה ועמדו אלו מול אלו ללא תזוזה. בשל כך נקראה תקופה זו בשם "המלחמה המדומה". גם באזור הים התיכון שרר מאז פרוץ המלחמה שקט מתוח.
שלטונות המנדט הבריטי מצאו את תקופת הרגיעה הזאת, שמאז סיום המאורעות ועד לתום המלחמה המדומה, כמתאימה לדיכוי היישוב היהודי ולביסוס מדיניות הספר הלבן. אחת המטרות הראשונות ללחץ השלטונות היה ארגון ההגנה, אך גם האצ"ל שימש כמטרה. החלה תקופה של מאסרים, של חיפושי נשק ושל משפטים, שהגיעה לשיאה בגילוי מחסני הנשק החבויים של ההגנה, שנקראו במינוח של הארגון "סליקים", במשמר השלושה ובכפר הנוער בן שמן.
תחילת המהלך הבריטי
משפט המ"ג
ב-28 באוגוסט 1939, ארבעה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם, נפתח ביבנאל קורס מרכזי למפקדי מחלקות של ההגנה. באמצע שיעור של משה כרמל לפני חניכים סביב שולחן חול, הגיעו לפתע למקום קציני משטרת המנדט. הם נכנסו גם לאוהלים ומצאו שם רובים. לאחר עזיבתם הוחלט להעביר מיד את הקורס לג'וערה. המדריכים והחניכים פוצלו לשתי קבוצות. קבוצה אחת בפיקודו של יגאל אלון יצאה בשיירת מכוניות שהעבירו את הציוד והנשק. קבוצה שנייה של 43 (מ"ג) חניכים ומדריכים חמושים בחלקם, ובהם משה דיין, עשתה דרכה ברגל. הם נתקלו בנחל תבור בשיירה ממונעת של חיילי חיל הספר העבר-ירדני שהקיפו אותם והובילו אותם לכלא עכו, ולאחר מכן הועמדו לדין. משפטם של מ"ג אסירי ההגנה. אחד מהם, אבשלום טאו, שכיוון נשקו נגד החיילים נדון למאסר עולם, וכל יתר 42 חבריו נדונו לעשר שנות מאסר. כעבור חודש הופחת עונשו של טאו לעשר שנות מאסר ושל חבריו לחמש שנות מאסר.
משפט הל"ח
ב-18 בנובמבר 1939 עצרו שוטרים בריטים קבוצה של 38 משתתפי קורס מפקדים של האצ"ל, בהם ארבע לוחמות, שצעדו בסך בסדר צבאי ליד המושבה משמר הירדן. ברשותם נמצאו נשק וחומרי נפץ. במושבה נערך חיפוש ונתגלה נשק נוסף. העצורים הועמדו לדין. ב-21 בדצמבר 1939 נפתח משפט השלושים ושמונה בבית דין צבאי בעכו. לאחר שני ימי דיון נפסקו עונשי מאסר לכל הנאשמים. הלוחמים נדונו לחמש עד עשר שנות מאסר והלוחמות לשנתיים מאסר. כעבור זמן המתיק המפקד הצבאי הבריטי את עונשיהם, מעשר שנים לשבע, מחמש שנים לשלוש, והלוחמות שוחררו למעצר בית.
משפט חברי גינוסר
באוקטובר 1939 נתגלע סכסוך על קרקעות ומים בין חברי קיבוץ גינוסר לבין תושבי הכפר הערבי השכן ע'ויר אבו שושה. ב-24 באוקטובר יצאו אנשי המשמר הנע של משטרת היישובים העבריים לשדות הקיבוץ כדי להגן על העובדים בשדה. הם הותקפו על ידי אנשי הכפר, אחד מאנשיהם נפצע ורובהו נשדד. התנהל קרב, מספר ערבים נפצעו ומוכתר הכפר נהרג. המשטרה הבריטית עצרה חמישה נוטרים וחמישה מאנשי הקיבוץ והם הועמדו לדין. ב-12 בינואר 1940 נדון מפקד הנוטרים ל-20 שנות מאסר, מוכתר הקיבוץ נדון ל-15 שנות מאסר והשאר ל-8 ו-5 שנות מאסר. לאחר שב-1 במרץ נערכה סולחה בין הנוטרים וחברי הקיבוץ לבין אנשי אבו שושה, הומתק דינם של הנידונים.
חיפוש מחסני הנשק
חיפושים שנכשלו
ב-17 במרץ 1940 הגיעו למושב אילניה שוטרים בריטים אליהם נלוו שני מלשינים שפניהם הוסתרו. השניים הובילו את השוטרים לתחנת הנוטרים שבמושב והנחו את השוטרים בחיפוש. השוטרים עקרו את מרצפות התחנה, אך העלו חרס בידיהם.
ב-25 במרץ 1940 הגיעו למושבה גן יבנה שוטרים ואנשי הבולשת הבריטית מצוידים בכלי חפירה. הם ביצעו חפירות במקומות שסומנו מראש במפה שהייתה בידיהם. אך לא מצאו דבר.
חיפושים דומים, שאף הם נערכו באותה תקופה, במושבה נווה יעקב ושכונות העבריות של טבריה לא העלו דבר.
חיפושים שהצליחו
החיפוש במשמר השלושה
משמר השלושה היה מושב סמוך למושבה יבנאל, שלימים יצורף ליבנאל. ב-6 בינואר 1940 הגיעה למושב קבוצת שוטרים. לפי הוראות שהיו בידם מראש נכנסו השוטרים לבית הוועד של המושב, בו שכנה גם תחנת הנוטרים המקומית. הם עקרו מרצפות וחשפו שני כדי חלב וצינור מתכת סגור ומצאו בהם 17 רובים, תחמושת, שני רימוני יד ושתי מרגמות קלות. הנוטר הממונה על תחנת הנוטרים, חיים לייטנר, הועמד לדין בפני בית דין צבאי בחיפה ונדון ב-15 בפברואר לשמונה שנות מאסר.
החיפוש בכפר הנוער בן שמן
כפר הנוער בן שמן והמושב בן שמן היו באותה תקופה מבודדים ומוקפים בכפרים ערביים. בכפר הנוער היו אז 450 תלמידים ו-150 מבוגרים. בחודש ינואר 1939 נרצחו שניים משומרי המושב ביער הסמוך. מחשש לחיי תושבי המושב וילדי כפר הנוער, הורה מטה ארגון הגנה להעביר נשק רב למקום. ב-22 בינואר 1940, בשעות הערב, נכנסו לכפר הנוער כמאה שוטרים ואנשי הבולשת בפיקודו של ג'פרי מורטון, מי ששנתיים לאחר מכן רצח את אברהם שטרן מפקד הלח"י.
השוטרים פרצו את שער החומה שהקיפה את כפר הנוער והחלו בחיפושים. עצים נעקרו וגינות נוי נהרסו. תלמידי המוסד ועובדיו שניעורו לקול הרעש ונתבקשו להיכנס לחדר האוכל ולא לצאת משם עד להוראה נוספת. המחפשים פנו מיד לחדרו של רופא השיניים, תלשו את כיסא הטיפולים וחשפו מתחתיו לוח ברזל. כשהרימו את הלוח נחשף מתחתיו בור ענק מלא בכלי נשק, מפות ומסמכים. יחידה אחרת ניגשה למקום שבו היו חברי ההגנה. השוטרים דרשו מחברי ההגנה לגלות את כל מחבואי הנשק בכפר. כאשר השיבו שאינם יודעים, הם הוכו מכות נמרצות.
השוטרים הצליחו לחשוף שלושה מתוך חמישה מחסני הנשק שהיו בתחומי המוסד ובהם 27 רובים, 5 תת-מקלעים, 38 מחסניות למקלעים, 5,000 כדורי רובה, 23 רימוני יד מתוצרת התע"ש, אלפי כדורי אקדח וחומרי נפץ, אבק שרפה ועוד.
השוטרים עצרו 12 אנשים, חברי ההגנה ואנשי צוות של בית הספר ובראשם מנהל בית הספר ד"ר זיגפריד להמן. הם נלקחו לבית המעצר ברמלה ומשם לבית הכלא ביפו. לעצורים נערך משפט ראווה, שהסעיר את היישוב ונודע בשם"משפט בן שמן", המשפט נפתח ב-ירושלים ב-15 באפריל 1940. ב-22 באפריל 1940 נגזר דינם של הנאשמים. מנהל הכפר ד"ר להמן ומפקד ההגנה במקום, נידונו לשבע שנות מאסר. שישה נאשמים אחרים נידונו לחמש ולשלוש שנות מאסר. שלושה מהנאשמים זוכו. האלחוטנית של ההגנה בכפר שהספיקה לשדר למטה ההגנה על החיפוש ונתפסה מיד לאחר מכן נידונה לשנתיים מאסר בבית הכלא לנשים בבית לחם.
המלשין
מאופן ניהול החיפושים שנערכו במשמר השלושה ובכפר הנוער בן שמן, אשר התנהלו, כפי שנראה בבירור, על פי מידע מוקדם וגרמו לחשיפת מחסני הנשק, היה ברור למטה ההגנה כי חשיפת מחסני הנשק הייתה תוצאה של הלשנה.
לאנשי משמר השלושה היה ברור לאחר החיפוש כי מלשין נמצא בקרבם. בכפר הנוער בן שמן התעוררו החשדות בדבר הלשנה עוד לפי החיפוש. אנשי הכפר חשדו כי מלשין מסתובב בכפר וד"ר להמן כינס ישיבת הנהלה והודיע כי יש בוגד בכפר. עובדי הכפר טענו בפניו כי המלשין הוא אחד החניכים, ד"ר להמן הגן על האמינות של חניכיו, אך התחושה כי נמצא בכפר בוגד ומלשין העכירה את האווירה. תוך כדי כך התממש החשש והחיפוש נערך.
בספר תולדות ההגנה נכתב בקצרה על המלשין ממשמר השלושה:
- "כל הסימנים העידו כי הייתה כאן מלשינות, ולאחר חקירה ממושכת נמצא המלשין והוצא להורג".[1]
אין הספר מגלה את זהותו של המלשין, אך בהערת שוליים נכתב:
- "היה זה דודו של ח. לייטנר, אוסקר (אופלר), איש כבן ארבעים, ששימש כמשרתו של וינגייט בימי "פלוגות האש".
אין בספר כל אזכור לגבי חשיפתו של המלשין בכפר הנוער בן שמן.
בספר זיכרונותיו של ג'פרי מורטון שיצא לאור בשנת 1957 גילה מורטון כי המלשין ממשמר השלושה הוא זה שהלשין גם על מחסן הנשק בכפר הנוער בן שמן, אך כשהוצא להורג לא ידעו אנשי ההגנה כי הוא היה גם המלשין בכפר הנוער. מורטון כתב כי ההוצאה להורג הייתה בתל אביב.[2]
בשנת 2013 יצא לאור ספרו של דני בר, מי שהיה מנהל כפר הנוער "החצר הפנימית" המתאר את הפרשה. מהכתוב בספר עולה כי האיש שנקרא במשמר השלושה בשם "אוסקר אופלר" היה ידוע בכפר הנער בן שמן בשם "יאנוש אופמן". שכינויו היה ז'אק; הוא מתואר כגבר שתקן ומסוגר, נהג ששהה בכפר מדי פעם, אבל לא היה חלק מאנשיו.
באתר האינטרנט של גילי חסקין נכתב כי האיש, שנודע במשמר השלושה בשם אוסקר אופלר וכונה בפי אנשי המקום בשם יעקב, הוצא להורג בירי של שישה כדורים ולחזהו הוצמד הפתק "נידון על ידי בית המשפט הצבאי היהודי, נידון למוות והוצא להורג".
אפרים דקל מי שהיה מפקד הש"י במחוז תל אביב וממארגני הבריחה וההעפלה, הביא בספרו "עלילות ש"י" תיאור מלא יותר של המלשין ומעלליו, מבלי לנקוב בשמו. תחת הכותרת "בוגד מנוון וחדל-אישים" סיפר כי האיש "שייחשב בצדק לחלאת המין האנושי...נמנה עם המודיעים הזולים של הבולשת הבריטית" נחשף כאשר איש ההגנה ששירת כשוטר במשטרת שכונת נווה שאנן בחיפה הודיע לש"י כי אדם שנעצר כחשוד בגנבה, ואף לאחר שנאסר גנב שני עטי נובע בתוך תחנת המשטרה, שוחרר על ידי קצין הבולשת ללא סיבה ומבלי להעמידו לדין. השוטר הסיק כי האיש היה מודיע משטרתי שהסתבך דרך אגב בגנבה. בשעה שהשוטר החזיר לאיש את החפצים שנלקחו מנו כשנעצר, הוא השאיר לעצמו, צילומים, תעודות ומכתבים של האיש. מתוך התעודות נתברר לש"י כי האיש נקרא בשמות שונים. בהמשך נודע לש"י, מפי חברי הש"י ששירתו בבולשת, כי אדם חשוד נפגש עם קציני הבולשת בנסיבות חשודות. תיאורו היה זהה לזה המופיע בתעודות ובמסמכים של האיש שהיה בידי המשטרה ושוחרר. ואכן כשתמונותיו הוצגו בפני מוסרי ההודעה הם זיהו אותו מיד. השי הפיץ את תצלומי האיש לאנשי ההגנה בכל רחבי הארץ, והורה להודיע לו כשאיש ייראה במקום כלשהו.
דקל המשיך וכתב:
- הגיעונו הודעות שהבחור נראה מדי פעם בגוש נהלל, בעמק יזרעאל, ובכל פעם בשינוי צורה ולבוש: פעם כחייל, פעם כנוטר, ופעם אחרת בדמות חלבן וכדומה. ראוהו גם בבתי הסוהר כאסיר, והיה חשד שהוכנס לשם על ידי הבולשת כדי להתחקות על האסירים...החשוד הוסיף לשוטט ביישובים, ובכל פעם הצליח להימלט מחקירותינו. הוא התחיל להרגיש שעוקבים אחריו ונהג זהירות יתירה. לבסוף קרה מקרה של הלשנה על מחסן נשק בגליל, ולפי הסימנים והעדויות הוליכה החקירה בכיוון מידענו, נמצאו עדים שראוהו הולך עם המשטרה הבריטית ומצביע על מחסן הנשק. הוא זוהה אף על פי שפניו היו רעולות בשעת מעשה".
על סופו של המלשין כתב דקל:
- נערך משפט צבאי. מאחר שהובאו כל העדויות וההוכחות, ובית המשפט שוכנע באשמה ללא צל של ספק, נשפט הנאשם למוות ביריה. לפני הוצאת פסק הדין לפועל הודה הנידון על מעשיו, ואף אמר שהוא תמה, כי הניחו לו לחיות זמן כה רב, אלה היו דבריו האחרונים".[3]
דן יהב כותב בספרו "דמו בראשו: רציחות פוליטיות והוצאות להורג על ידי יהודים בתקופת היישוב (1948–1917)" כי מועד ההוצאה להורג היה 30 במאי 1940.[4]
הפסקת החיפושים
לאחר מספר חודשים של חיפושי נשק, מעצרים ומשפטים החלו שלטונות המנדט להפעיל לחץ על הנהגת היישוב למסור את הנשק מרצון. ב-15 במאי 1940 כינס מפקד הצבא הבריטי בארץ הגנרל ג'ורג' גיפארד ישיבה בהשתתפות כל מוסדות ההנהגה של היישוב ונציגי המפלגות, בהם נציגי הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים, המפלגה הרוויזיוניסטית, מפלגת המזרחי וד"ר יהודה לייב מאגנס. בישיבה תבע הגנרל מן המשתתפים להסכים על מסירת הנשק שבידי היישוב לשלטונות. הוא הבטיח כי לא יינקטו הליכי משפטיים נגד מוסרי הנשק. לפי הבטחתו, הגנת היישוב תסתמך על הצבא הבריטי ומשטרת היישובים העבריים הליגלית, וכי כמות נשק מסוימת תרשם ותישאר מוחזקת בידי היישוב.
בפגישה נוספת שנערכה ב-30 במאי בין הגנרל לבין אנשי הצמרת של הנהגת היישוב וביניהם משה שרתוק ויצחק בן-צבי, עמדו המנהיגים על דעתם כי הנשק הכרחי להגנת היישוב למקרה שהכוחות הבריטיים לא יוכלו להגיע בעוד מועד לעזרת יישובים שיותקפו. הגנרל השיב כי ביישוב נמצאים יסודות עוינים אשר יוכלו לפגוע בשלטון המנדט וקבע מועד אחרון למסירת תשובה, 11 ביוני 1940.
בהנהגת היישוב ובמפקדת ההגנה נתגלעו חילוקי דעות. מעטים תמכו במתן תשובה חיובית לדרישה הבריטית. אחד מהם היה אליהו גולומב שטען כי מחמת הסכנות האורבות ליישוב, על היישוב לשמור על שותפות עם השלטונות. אבל הרוב, ובכלל זה מנחם אוסישקין וברל כצנלסון, התנגדו לכך בתקיפות ומנהיגי היישוב השיבו לגנרל בשלילה. בתחנת השידור של "ההגנה" נאמר כי "היהודים לא ילכו בדרך הצ'כים שנתפתו לבני בריתם לשואת עצמם".
ב-14 ביוני 1940 התקיימה פגישה אחרונה עם הגנרל, בה הציע כי יופקע רק נשק התקפי כרימוני יד ומקלעים וכי שאר הנשק שיופקע יחולק על ידי השלטונות לפי ראות עיניהם. הגנרל הזהיר שאם תדחה הצעתו יחודשו חיפושי הנשק בהיקף נרחב.
הידיעה כי מוסדות היישוב דנו במסירת הנשק הסעירה את הרוחות בקרב אנשי ההגנה ומפקדיה והחלו הכנות לקראת חידוש גל החיפושים בכל הארץ.
אולם נפילת צרפת, כניסת איטליה למלחמה ב-10 ביוני 1940 והתקרבות החזית לארץ ישראל הביאו לשינוי ניכר בגישת הבריטים. קבינט המלחמה הבריטי החליט שלא לצוות על הפקעת הנשק מידי היישוב, משם שתפיסתו עלולה לגרום לאבדן תמיכתם של יהודי ארצות הברית במאבקה של בריטניה ולעורר מהומות בארץ ישראל שיחייבו ריתוקם של כוחות בריטיים החיוניים לחזיתות אחרות. וינסטון צ'רצ'יל, שזה לא מכבר נכנס אז לתפקידו כראש ממשלת בריטניה, הודיע על הסתייגותו מהטלת עונשים כבדים על היהודים בארץ ישראל על החזקת נשק ותמך בחימוש המתיישבים היהודים. שר המושבות הבריטי דייוויד לויד ג'ורג' הודיע על ההחלטה לד"ר חיים ויצמן והוראות מתאימות נשלחו לשלטונות המנדט בארץ ישראל. הגנרל גיפארד הועבר לגזרת מערב אפריקה ובמקומו נתמנה לעמוד בראש הכוחות הבריטיים בארץ הגנרל אלפרד גודוין אוסטין (Alfred Reade Godwin-Austen), אשר גילה הבנה לצורך היישוב בנשק להגנתו ובפגישה שקיים עם הנהלת הסוכנות היהודית הודיע כי דעתו שונה משל קודמו, וכי אם הבריטים ייאלצו לסגת מארץ ישראל רצוי שבידי היהודים יהיה נשק להגנתם. מאז ובמשך שלוש שנים, כל עוד נמצאה ארץ ישראל בסכנת פלישה, קיימו השלטונות מעין הפוגה ביחסיהם עם ארגון ההגנה וחיפושי הנשק פסקו.
לקריאה נוספת
- ספר תולדות ההגנה, כרך ג' חלק ראשון. פרק תשיעי: ראשית רדיפת ההגנה. ע' 120 - 132. הוצאת עם עובד, 1972.
- Nachman Ben-Yehuda, Political Assassinations by Jews: A Rhetorical Device for Justice, State University of New York Press, 1992. pages 159 - 160
- J.P.Morton, Just the Job - Some experiences of a Colonial Policeman, Holder & Stoughton, London 1957,pages 119 - 121
- דן יהב, דמו בראשו: רציחות פוליטיות והוצאות להורג על ידי יהודים בתקופת היישוב (1948–1917), עמ' 88 ועמ' 125. הוצאת המחבר, 2010.
- אפרים דקל, עלילות ש"י, הוצאת מערכות 1953.
קישורים חיצוניים
- המלשין מכפר הנוער בן שמן אתר הארץ 30.1.2014
- מעשי נקם בחזית היהודית הפנימית, בתקופת מלחמת העולם השנייה באתר של גילי חסקין.
הערות שוליים
