איגניקה
אֵאוּגֵנִיקָה (Eugenics) היא פילוסופיה ביולוגית-חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. המילה אאוגניקה נגזרת מהלחם בסיסים של השורשים היוונים eu (טוב, הולם) ו-genes (מולד).
התנועה הייתה פופולרית במיוחד בארצות הברית ובמערב אירופה בראשית המאה ה-20 וצמחה במקביל להתפתחות הגנטיקה המנדליאנית. היא נודעה לשמצה בשל ניסיונה לחלק את החברה לאזרחים בעלי תורשה "טובה" ו"נורמטיבית" למול בעלי תורשה "פגומה", ובשל תוכניות העיקור שהובילה במטרה לרסן את התרבותם של האחרונים. היא השפיעה רבות על גרמניה הנאצית בפיתוח תורת הגזע ובעיקר ביישום תוכנית T4 - אותנסיה. הפופולריות של התנועה צנחה בעקבות מלחמת העולם השנייה ותורתה הפכה למוקצית מחמת מיאוס בקרב רוב הקהילה המדעית.
בעיות בהגדרה
המונח אאוגניקה, כפי שנטבע על ידי סר פרנסיס גלטון ב-1883, מתייחס לחקר כל הגורמים המשפיעים על עיצובו של גזע (ובזאת, גם בני אדם) והבנתם, בשאיפה להביא להשבחתו. הגדרה זו כללית למדי וניתן להכיל בה הרבה ממושאיהם של הגנטיקה והרפואה המודרניים.
בראשית המאה ה-20 ראתה הקהילייה המדעית את האאוגניקה כפן היישומי של חקר הגנטיקה. אולם, מסיומה של מלחמת העולם השנייה, המושג העלה אסוציאציה שלילית, בעיקר בשל חלקן של מוסדות האאוגניקה בהפעלת תוכניות עיקור ובקידום חלק מרעיונות הגזע הנאציים.
בעשורים האחרונים עולות קריאות, הן מצד מדענים והן מצד היסטוריונים, לעקור מהמונח את ההקשר המוסרי השלילי שדבק בו ולשוב ולראות בו את משמעותו המקורית והרחבה.[דרוש מקור] זאת בטענה שהתיאור ההיסטורי של האאוגניקה בלבד כמדע-כוזב מתעלם מהזיקה ההדוקה שהתקיימה בעבר בין האאוגניקה לביולוגיה. עם זאת, השימוש במונח כיום עדיין נעשה לרוב בהקשרים שליליים, בהתייחסות למדע מפוברק או כדי לרמוז לסכנות שבחציית גבולות האתיקה המדעיים.
ראשית האאוגניקה
רקע חברתי
אנגליה של ראשית המאה ה-19 חוותה פריחה תעשייתית מהירה, אשר הובילה להיווצרותן של שכבות אוכלוסייה חדשות. אחד הדימויים שרווחו באותה תקופה בקרב אינטלקטואלים לתיאור הקשר בין המעמדות שחילקו את החברה הוויקטוריאנית היה של "שתי מדינות": אחת של ההמון העני והנבער, ממנו נובעים הפשיעה והריקבון המוסרי, והשנייה של המיעוט המושכל, האליטה התרבותית והאינטלקטואלית שריכוזה במעמד הביניים.
הכומר והוגה הדעות הפוליטי תומאס מלתוס הציג בכתביו את הסכנה בגידול הדמוגרפי של שכבות האוכלוסייה העניות. הוא טען שבכל חברה מתנהל מאבק בין-אזרחי על משאביה המוגבלים של המדינה ושגידול מופרז בילודה בקרב המעמדות הנמוכים יביא לכיליונם הזריז של אותם משאבים ולהחלשות החברה כולה. ב–1859 פרסם צ'ארלס דרווין, אשר בעצמו הושפע עמוקות ממלתוס, את ספרו "מוצא המינים". הרעיונות שהועלו בספר - שביקש למצוא הסבר לקיום העולם שאינו מעשה בראשית - בדבר תחרות טבעית בין מינים על מנת לשרוד, יחד עם קבלתה של הביולוגיה המנדליאנית ותגליותיו של אוגוסט וייסמן, אשר סבר שאין לשינויים סביבתיים השפעה על תורשה, הקנו תשתית רעיונית ומושגית חדשה להגות החברתית, אשר החלה כעת לנסות למצוא קשרים בין פערי המעמדות והתנהגות מוסרית למה שהחשיבו לשיירי תורשה אבולוציוניים.
סר פרנסיס גלטון
המדען, הסטטיסטיקאי והוגה הדעות פרנסיס גלטון, דודנו של דרווין, ראה ב"מוצא המינים" וברעיון "הברירה הטבעית" ראשיתו של מדע שיבחן את התפתחותם של סוגי אדם שונים בתוך חברה נתונה כתוצאה מהבדלים תורשתיים. גלטון, שהיה אחד מאבות הקרימינולוגיה, בילה זמן רב בתחקור ובהתבוננות באסירים. הוא סבר שניתן לבודד קווי דמיון פיזיים ומנטליים בין האסירים המעידים על רפיון שכלי ומוסרי מולד. קווי הדמיון הללו, טען, נובעים ממוצאם של האסירים מקרב המעמדות הנמוכים. הוא גם בחן את מאפייניהם של מי שראה כ"אנשים גדולים" והתחקה אחר אילנות היוחסין שלהם. על כך כתב, בין היתר, בספרו "הכישרון האנושי" (Human Genius).
גלטון האמין שרצוי להוסיף ולחקור את השפעתה של תורשה על משתנים כגון כשירות מוחית, תועלת חברתית והתנהגות מוסרית כדי לזהות באופן חד משמעי את מקורן התורשתי של תכונות לא רצויות ולמנוע את התפשטותן. כך, האמין, ניתן יהיה להגדיל את אחוז בני האדם החרוצים והמבריקים בחברה על חשבון אלו המהווים עליה נטל, ולמעשה לכוון את האבולוציה האנושית. הוא הלין רבות על כך שבני אדם מקפידים על השבחת גזעיהן של בהמות וחיות מחמד אך "מפקירים" את גזעם שלהם. לשאיפה להפעיל ביקורת על התרבות הגזע קרא אאוגניקה. להגדרתו: "אאוגניקה היא המדע העוסק בכל ההשפעות (ולו הזוטרות ביותר) אשר משפרות את איכויותיו המולדות של גזע מסוים, וכמו כן באלו המשפרות את התפתחותו אל עבר תועלת מרבית."[1]
את האאוגניקה חילק גלטון לשני פנים: "אאוגניקה חיובית", או "מבנית", ו"אאוגניקה שלילית". אאוגניקה חיובית משמעה קידום צמיחתן והתרבותן של אוכלוסיות "מוצלחות", למשל על ידי תמיכה כלכלית, עידוד ילודה ואולי אף שיבוט, בעוד שהשלילית משמעה מניעת התרבותן של אוכלוסיות "בעיתיות", על ידי הגבלת ילודה, הגבלות כלכליות, בידוד, עיקור ואף אותנזיה.
רעיונותיו של גלטון אומצו על ידי רבים מתוך מעמד הביניים האנגלי. מחקרים דמוגרפיים הזינו את השיח החברתי והדגישו את התרבותם המסוכנת והלא מבוקרת של ה"עניים" לעומת שיעור הילודה האיטי של ה"כשירים". הכותב ויליאם גרג ביטא את תחושת מעמד הביניים כי "הורות צריכה להיות זכותה הבלעדית של האליטה בלאום נתון."[2] גם דרווין, שהתנגד להתערבות ממשלתית בניהול ילודה, הביע דאגות מדרדור החברה על ידי התרבות העניים בספרו "האבולוציה של האדם".
תחילת האאוגניקה הממוסדת
בראשית המאה ה-20 הופיעו מוקדים ממוסדים לחקר האאוגניקה וליישומה. הראשונים הוקמו בגרמניה ב-1904, וכמה שנים לאחר מכן הוקמו סניפים מוסדרים גם באנגליה. אך ההתארגנות הענפה ביותר הייתה בארצות הברית.
מעמד הביניים האמריקני הזדהה עם חששות האנגלים בני זמנם בדבר התפשטות האוכלוסיות החלשות. מה שהוסיף לדאגתם הייתה העובדה שהמאה ה-20 נפתחה בגל הגירה נכנסת, בעיקר מדרום ומזרח אירופה. הגל הגיע לשיאים עם תחילת מלחמת העולם הראשונה וסיומה. אינטלקטואלים אמריקאים באותן שנים חששו שההגירה תביא לשינוי דמוגרפי שיפר את אופייה האנגלו-סקסי-פרוטסטנטי של אמריקה. ברוח זו הוקם המשרד לרישום אאוגני (Eugenics Records Office) במדינת ניו יורק.
בשנים הראשונות לפעולתו היה המשרד מורכב ממספר מועט של חברים, אך אלה היו אנשים רמי מעלה והשפעה – משפטנים, רופאים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים. עיקר פעולתו של המשרד היה איסוף מידע על אזרחים ויצירת ארכיון רישום נרחב למידע "איכותני" על משפחות רבות (בעיקר של מהגרים חדשים) במדינת ניו יורק. המשרד גם הפעיל קמפיינים ליצירת מודעות לצורך ב"אחריות גזעית" (הימנעות מנישואי תערובת, למשל) על ידי כרזות, תשדירי שירות והפגנות. בנוסף, המשרד ארגן לפרקים ירידים ותחרויות נושאות פרסים לציון המשפחות "הכשירות ביותר".
תחת ניהולו של הביולוג צ'ארלס דבנפורט (אנ'), השיג המשרד את מימונם של אילי הון כדוגמת ג'ון ד. רוקפלר וג'ון ה. קלוג (בעלי חברת הדגנים).
האאוגניקה האמריקאית
המלחמה ב"רפיון שכלי"
עוד לפני התבססות האאוגניקה היו האינטלקטואלים האמריקאים נכונים לראות בפער בין מעמדות כזירת קרב טבעית. הכלכלן ויליאם גרהאם סמנר, בן המאה ה-19, טען שבין אדם לאדם מתנהל בכל עת מאבק הישרדותי ושעל החברה לעודד את ניצחונו של המוצלח יותר (החרוצים והמועילים) בהתאם לחוקי הברירה הטבעית. את נחשלי החברה, המוצלחים פחות, היה מקובל לראות כבעלי פגם מולד ששם אותם מועדים להתנהגות פושעת ועלובה מוסרית – פגם זה כונה "רפיון שכלי" - Feeblemindedness (בצרפת כונה הפגם "דביליות").
עם שחר המאה ה-20 אימצו מרבית הביולוגים האמריקאים את עקרונות וייסמן ומנדל באשר לתהליך התורשה - כלומר, שתכונות מורשות הן קבועות ואינן נתונות להשפעות סביבתיות (וייסמן) וכי הן מועברות על ידי יחידות תורשה שנקראו "גנים"; ה"הגנים" מכילים מאפייני "רצסיביות" ו"דומיננטיות" הקובעים את הסתברות הופעתן של תכונות (מנדל). עקרונות אלה היוו חיזוק עבור דעתם של הוגי דעות רבים, שעליונות או נחיתות מוסרית אינם תולדה של חינוך טוב יותר או פחות או של השפעות סביבתיות כי אם נגזרות תורשתיות בלבד. גם ביולוגים שדחו את תורת ההורשה של מנדל ואימצו במקומה תורת הורשה מעורבבת נטו לתמוך באאוגניקה, ותנועה האאוגנית בכללותה אימצה גישה פרגמטית כלפי תורות ההורשה המדעיות המתחרות, והסכימה לאמץ כל אחת שתשרת את מטרותיה.
בהתאם לכך, פירשו רוב הגנטיקאים המנדליאנים האמריקאים תופעות של "ריפיון שכלי" כביטוי הנצפה (פנוטיפ) של יחידה גנטית (אלל) רצסיבית. המשמעות הייתה שכדי למנוע את התפשטות התופעה לא די בשיפורים במערכת החינוך ואף אין זה מספיק בלבד לעודד את התרבות אזרחיה "הבריאים" של החברה - יש גם למנוע את התרבותם של כל אותם הנמצאים בסיכון ל"רפיון שכלי". הפתרון המתבקש היה, אפוא, עיקור שיטתי.
הנרי גודארד והמורון
אחד המחקרים שתרמו במיוחד להעצמת החשש מהתרבות "רפי השכל" היה זה של הפסיכולוג הנרי ה. גודארד. גודארד היה אחראי המחקר ב"בית הספר להכשרת נערים ונערות רפי שכל" בויינלנד, ניו ג'רזי. הוא שאף לקבוע מדד לאינטליגנציה שיגדיר את הגבול בין אדם כשיר ללא-כשיר. בעיקר עניינו אותו אותם "רפי שכל" שהתנהגותם דמתה מאוד לשל אדם רגיל, אך עם זאת היו נגועים, לשיטתו, ב"גן הפגום". לאלו קרא "מורונים" (מהמילה היוונית לטיפש).
גודארד התמקד בעיקר במטופלת אחת, דבורה, שהוכשרה במסגרת המוסד להפגין כישורים רבים וכלל לא הראתה סימנים של "רפיון שכלי". בעזרת מזכירתו, הוא התחקה אחר משפחתה של דבורה והתרשם, לאחר תחקיר שטחי ברובו, שמדובר בשושלת ארוכה של רפי שכל עם היסטוריה של אלימות, שכרות ועוני. הוא ראה בכך הוכחה לתורשתיותו של הפגם. את מסקנותיו פרסם בספרו "משפחת קאליקק" (הוא נתן למשפחה שם בדוי המורכב מצירוף מילים יווניות שמשמעותו "יופי רע"), אשר הכה גלים בין חוגי האאוגניקה ואף מעבר. הסכנה העיקרית שהציג הספר הייתה שהקושי בזיהוי מורונים צפוי לגרום להתרבותם המפורזת, במיוחד אם התנהגותם לעיתים "דומה להחריד" לזו של בני אדם כשירים. חמור מכך, אם הגן המורוני אכן רצסיבי, ייתכן שאנשים כשירים לחלוטין גם כן נושאים אותו ומהווים איום לכשירות החברה.
הפתרון היה נבירה יסודית בעברם של אוכלוסיות המהוות סיכון במטרה לאתר רמזים תורשתיים להתנהגות לא כשירה. שיטתו של גודארד ל"עבודת שדה" ואיסוף נתונים על מנת ליצור מגילות יוחסין הפכו לכלי מפתח של המשרד לרישום אאוגני, עבודה שהולמת בעיקר נשים, סבר גודארד.
למרות הלחיצות בה הדגיש את חומרת סכנת התפשטותו של הגן המורוני, גודארד חש שהחברה המודרנית אינה בשלה כדי להכיר בצורך בעיקור ולכן עודד את בידודם של המורונים במוסדות סגורים.
ב-1928 מיתן גודארד את דעותיו וטען ש"רק חלק קטן מבני האדם הוא של רפי שכל באמת", כלומר, כאלה שאינם יכולים להסתגל ולהועיל לחיים בחברה. "דומני שעברתי אל מחנה האויב" כתב.
מבידוד מגדרי לעיקור
עד שנות ה-20 של המאה ה-20 הפתרון המקובל ביותר באאוגניקה האמריקאית למניעת התרבות לא רצויה היה "בידוד מגדרי". בתחילה הופעלה השיטה בעיקר במסגרת מוסדות לטיפול בפגועי נפש, אך עם הזמן הוקמו קומונות אליהן נשלחו אזרחים לא כשירים ו"רפי שכל" ושם נשמרו בהפרדה מגדרית.
עם התפתחות ניתוח העיקור, עלתה האפשרות של טיפול בבעיה באמצעות עיקור. משמעות הדבר מניעת ילודה של בלתי-כשירים ללא העלות הכלכלית של שמירתם תחת פיקוח. ד"ר הארי שארפ היה הראשון שאימץ את השיטה ואף עיקר 500 ממטופליו הגברים במסגרת עבודתו במוסד השיקומי של מדינת אינדיאנה בין השנים 1899 ל-1907, לפני שתהליך העיקור בכלל הפך חוקי במדינה. ב-1907, בעזרתו של שארפ, העיקור עוגן בחוק באינדיאנה ומדינות נוספות עודדו להפוך את העיקור לחוקי.
עם זאת, אאוגניקאים רבים הפגינו סקפטיות בנוגע להליך. צ'ארלס דבנפורט חש כי זהו פתרון בעייתי, בעיקר בהינתן המורכבות בסיווג הראויים לעיקור – הוא התייחס בחשדנות להגדרה הגורפת של "רפי שכל" וטען שהיא "חברתית ולא ביולוגית", עם זאת, דבנפורט היה אמון על יצירת "ספרוני תכונות" שנועדו לעזור לתחקירניות של המשרד לרישום אאוגני לזהות את מאפייני "רפי השכל" בעת פעולות שדה. ואמנם, ראשי האאוגניקה התווכחו לא מעט בין עצמם בנושא מיון המועמדים לעיקור.
ככל שגברה ההגירה אל ארצות הברית גבר גם העניין לאפיין אוכלוסיות מסוכנות על פי גזע ומוצא בנוסף להיסטוריה משפחתית של הפרעות נפש, אך גם באשר לכך לא התקיים קונצנזוס.
הארי לפלין, המומחה לאאוגניקה מטעם הקונגרס האמריקאי שתמך בעיקור כהליך מקביל לאשפוז בבידוד, כתב על בעייתיות המיון בספר "עיקור אאוגני בארצות הברית", שנועד לתת סקירה כלילית על היקף החקיקה בנושא העיקור עד שנת 1922. הוא כותב:
לו היה מתאם ברור בין תכונותיו הזניות (breeding qualities) של יחיד לבין אופיו, לא היה כלל צורך בתיעוד גנאלוגי (...) צרתו הגדולה של האאוגניקאי, כשם זו של מכליא (breeder) בעלי חיים או צמחים, היא לזהות ככשירים להורות על אותם פרטים אשר (בהתעלם מאופיים), נושאים בתאייהם את אותו מטען מכריע של תכונות פיזיות, מנטליות ואישיותיות רצויות ועוד בכמות ואיכות מספקת כדי להבטיח, בהינתן בן הזוג הראוי, צאצאים בעלי ערך חברתי.[3]
"באק נגד בל" ושיאה של מדיניות העיקור
חרף הצלחתו הראשונית של שארפ לעידוד חקיקה המתירה עיקור במסגרת טיפול ב"רפי שכל", ההליך נתקל בהתנגדות בטענה שהוא אינו חוקתי. התפנית המרכזית ארעה בעקבות משפט "באק נגד בל".
עד 1927, בין היתר בשל גל ההגירה המאסיבי שהגיע בסוף מלחמת העולם הראשונה, התחזקו השדולות האאוגניות בארצות הברית: ב-1924 הועבר בהשפעת לפלין חוק המגביל את ההגירה; השיח הציבורי החל להתעסק בשאלות של "היגיינה גזעית" (Racial hygiene) ואופייה של החברה האמריקאית. בניסיון לאפשר את יישומן של תוכניות העיקור ללא התנגדויות, לפלין השקיע מאמצים, בעזרת ייעוץ משפטי נרחב, בפיתוח חוקי עיקור כפויים. אחת המדינות הראשונות שאימצו את חוקיו הייתה וירג'יניה ב-1924.
ב-1927 נערה תושבת וירג'יניה בשם קארי באק, שהייתה מועמדת לעיקור, עתרה לביהמ"ש העליון בטענה שלמדינה אין זכות חוקתית לכפות עליה את ההליך. באק ילדה בגיל צעיר. בשל כך, ובשל היסטוריה של מחלות נפש ו"התנהגות לא מוסרית" שאפיינה את אמה, נשלחה באק למוסד סגור בתור "רפת שכל". באק התעקשה שהיא אינה "רפת שכל", אולם עורך דינה של באק התנהל בחיפזון וברשלנות לאורך המשפט. בדיעבד התברר שעבודתו למעשה מומנה על ידי מוסדות האאוגניקה, אשר ביימו את המשפט כולו כדי לעגן חוקתית את הליך העיקור.[4] בית הדין פסל את טענתה של באק ברוב של 8 – 1 שופטי עליון. בסיכום דעת הרוב, שנודעה לימים לשמצה, אמר השופט אוליבר וו. הולמס הבן את הדברים הבאים:
בהתאם לתקנות מדינת ורג'יניה נקבע כי במקרים מסוימים כדי להבטיח את בריאות החולה או את רווחת החברה יאופשר עיקור של מוגבלים שכלית. [...] נוכחנו לראות פעמים רבות אנשים טובים נקראים לתת את חייהם לטובת הציבור. לכן יהיה זה תמוה אם לא נוכל לדרוש מאלה שגם ככה מתישים את כוחה של המדינה להקריב קורבן קטן יחסית, שלרוב כלל אינו מורגש על ידי אלו שחווים אותו, כדי למנוע את טביעתנו בעליבות נפש. ייטב לעולם כולו אם במקום לחכות להוציא להורג צאצאי מפגרים בשל פשעים שיבצעו, או להניח להם לגווע ברעב שפיגורם יביא עליהם, החברה תורשה מראש למנוע מאותם לא כשירים בעליל להמשיך את מינם. [...] שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר.[5]
פסק הדין אכן הפך את העיקור למקובל בארצות הברית והאאוגניקה הגיעה לתור הזהב שלה. עד 1928 האאוגניקה נתמכה וקודמה על ידי כ-90% מספרי הלימוד לביולוגיה בארצות הברית. בעקבות המשבר הכלכלי, שבצלו אחזקתם של מוסדות בידוד ל"רפי שכל" נהייתה לנטל כלכלי כבד, הגיעה מדיניות העיקור הכפוי לשיא, והיא אומצה על ידי שלושים ממדינות ארצות הברית. משם החלה להתפשט במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 לקנדה, לפינלנד, לנורווגיה, לשוודיה, לאסטוניה ולאיסלנד. גרמניה קיימה מדיניות עיקור עוד לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון. הרמן מוקרמן (Muckermann, 1877-1962) היה כומר ישועי קתולי לשעבר, שהיה אחראי על המחלקה לאאוגניקה במכון לאנתרופולוגיה בברלין. עם עלייתם לשלטון ב-1933 מצאוהו הנאצים מתון מדי והחליפוהו.[6] בפרויקט העיקור הנאצי שהחל ב-1933 עוקרו כ-375,000 איש. תחת אדולף היטלר אימצה גרמניה רבים מדיני העיקור האמריקאיים כתשתית חוקית לתוכנית האותנסיה הנאצית וכן לתוכניות הטיהור וההשמדה המאוחרים יותר.
התנגדות לאאוגניקה
עד למלחמת העולם השנייה, התנגדות ממשית למוסדות האאוגניקה הייתה מוגבלת למדי. המחאה המרכזית הגיעה מצדה של הכנסייה הקתולית, אשר בחלה בכל ניסיון להתערב ברבייה טבעית. התנגדות נוספת נשמעה מצד חלק מחסידי הקפיטליזם אשר התעקשו שהצלחה מקורה בהירתמות, חריצות ועבודה קשה, ולא בתורשה. כך גם קבוצות שמאל רדיקליות לא הסכימו לתת קדימות לתורשה על פני חברה בעיצוב אופיו של האדם, מתוך אמונה כי בני האדם נולדו שווים.
בזירה המדעית היו מעטים שהביעו מחאה. אחד הגנטיקאים הבודדים שהפגין התנגדות נחרצת לאאוגניקה היה ליונל פנרוז. מעבר לביקורת שהביע בדבר חוסר התועלת שבתוכניות עיקור על מנת למזער תופעות גנטיות לא רצויות, פנרוז טען שחברה תקינה מצופה להפגין נכונות לדאוג לאלו מאזרחיה שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם.
אך גם מבין תומכי האאוגניקה היו שהתנגדו לחלק מביטוייה. ג'ון הלדיין, ביולוג והוגה דעות עם השפעות אאוגניות, התנגד לתוכניות העיקור באומרו: "באשר למוגבלויות שכליות, מרגע שאתה מתיר לבצע עיקור זה נהיה קשה למדי לקבוע מתי הזמן לעצור."
בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה, שבה נרצחו בני אדם בשל נחיתותם הגזעית לכאורה, ובמקביל לעליית תנועות פמיניסטיות וכן תנועות ל"זכויות הפרט", הפך הרעיון של התערבות ממשלתית בתכנון המשפחה למבוזה. הערכים האאוגניים עמדו כעת בסתירה לערכים החדשים של החברות המערביות ומוסדות האאוגניקה הפכו מוקצים. בין אמצע ועד סוף המאה העשרים נתפשה האאוגניקה על ידי רוב ההיסטוריונים במדע ככתם שחור ומביך בהיסטוריה המערבית, ובעיקר האמריקאית. על כן, ארגוני האאוגניקה מתוארים באופן שכיח כתאים הזויים של מדע שקרי, שולי ורווי גזענות. תפקידם המרכזי של אלה בהתפתחות הגנטיקה וחלקם האינטגרלי בסדר היום של ראשית המאה ה-20 נשמטו מלא מעט מתיאורי התקופה.
למרות הפסקת מדיניות העיקורים ההמונית בארצות הברית ובשאר מדינות המערב לאחר מלחמת העולם השנייה, בכמה ממדינות ארצות הברית התבצעו עיקורים, גם אם לעיתים נדירות, עד לתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. חלק ממשרדי התנועה האאוגנית הפכו ללשכות ל"ייעוץ גנטי" שאליהם יכולים לבוא זוגות מרצונם, ובחלק ממדינות ארצות הברית זוגות המעוניינים להתחתן עדיין נדרשים לקבל ייעוץ כזה כדי לקבל היתר נישואין.
אאוגניקה בשאר העולם
במחצית הראשונה של המאה ה-20 פעלו מוסדות אאוגניקה ב–30 ארצות. המוסדות נבדלו זה מזה משמעותית באופיים, מטרותיהם ואופן פעולתם. בצרפת ובברזיל, לא התבצע שום עיקור ונאסר העירוב של מונחים גזעיים בדיון האאוגני. עיקר פעולתם של מוסדות אלו היה בחינוך ל"הורות מתוכננת" ולקידום השיח בדבר פיתוח פוטנציאל המין האנושי.
בברית המועצות ראו מדענים מסוימים את האאוגניקה ככלי להנדסת חברה קומוניסטית אמיתית. הגנטיקאי המרקסיסטי אלכסנדר סרברובסקי טען, ספק בהומור ספק בביטחון, שבאמצעות האאוגניקה ניתן יהיה לפתח חברה שתוכל להשלים תוכנית חומש במחצית הזמן. בשנות ה-20 של המאה ה-20 לבשה האאוגניקה בברית המועצות צורה של השבחת הגזע על ידי רבייה ולא רצח. הביולוגיה של טרופים ליסנקו אימצה את העקרונות שיוחסו לז'אן-בטיסט דה למארק בדבר הורשת תכונות נרכשות. לטענת הביולוגיה הסובייטית, כפי שמעמד הפועלים עבר דרדור וניוון עקב תנאי חייו, כך יכולה המהפכה לשפר את מצבו הפיזי התורשתי. אלכסנדר סרברובסקי, מעמיתיו של הביולוג ניקולאי קולצוב, שהיה ממייסדי האאוגניקה הסובייטית, אמר: "בהזרעה מלאכותית יכולים להיות עד אלף ילדים ליצרן [זרע] מוכשר ורב ערך... בתנאים אלה, הברירה הטבעית תעשה צעד ענק קדימה." במאי 1936 הציע הגנטיקאי הרמן מולר לסטלין תוכנית דומה לתוכנית הלבנסבורן – זיווג בני הגזע העליון במטרה להוליד צאצאים מובחרים – תוכנית בה החל היינריך הימלר בגרמניה הנאצית, חמישה חודשים לפניו. מולר היה ממארגניו של הכנס הבינלאומי השביעי במוסקבה על גנטיקה. הכנס נועד להתקיים בשנת 1937 אך בוטל והתקיים ב-1939 באדינבורו.[7]
בשוודיה העבירה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מספר חוקים שאיפשרו עיקור של חולי נפש. אף על פי שהחוקים התירו עיקור ב"התנדבות" בלבד, מעדויות עולה שהופעל לחץ על אזרחים לקבל את הטיפול. במסגרת החוק עוקרו בארבעת העשורים שבין 1934 ל-1974 כ-60 אלף אזרחים, מה ששם את שוודיה כמדינה האירופית עם תוכנית העיקור הנרחבת ביותר, אחרי גרמניה הנאצית.
באידאולוגיה הציונית ביישוב ובמדינת ישראל
לאוטופיות ציונות מוקדמות של המאה ה-19 חלחלו רעיונות שרווחו בחברה הכללית ועניינן העברת הרבייה וחינוך הילדים לשליטת המדינה על מנת שרק אנשים בריאים בנפשם ובגופם יורשו להתרבות תחת תכנון מבוקר של נישואין והולדה. מטבע לשון העובר כחוט השני בספרות האידאולוגית הציונית ובספרות הרפואית הפופולרית העברית מסוף המאה ה-19 והלאה הוא 'נפש בריאה בגוף בריא', חיזוק גופני ונפשי של כל פרט ופרט - שיפור או השבחת הגזע והגדלת הריבוי הטבעי - עידוד ילודה. רעיונות אלו שבו ועלו בכתבים המדיניים והאידאולוגיים הציוניים החל בכתביו של הרצל, שחווה בהתרגשות את קימתם לתחייה של המכבים, מכס נורדאו, שדן בהתנוונות היהודית וקרא ליצירתה של 'יהדות השרירים' וארתור רופין שתלה את ההתנוונות הגופנית בסיבות תרבותיות שאפשרו נישואין ורבייה בקרב נכים, מפגרים וחולי נפש. רופין דרש 'חיטוי עצמי של הגזע' על ידי איסור רבייה אלה הנושאים סימני 'התנוונות'. משימת 'הגוף הבריא' הוטלה על המשפחה הגרעינית היהודית לעזרתה נקראו רופאים ופסיכולוגים ואילו הדאגה ל'נפש הבריאה', לרוח, ניתנה בידי הספירה הציבורית של המחנכים והמורים.[8]
בארץ ישראל המנדטורית ובמידה פחותה במדינת ישראל הצעירה זכתה האאוגניקה לתמיכה בקרב דמויות מפתח בממסד הרפואי היהודי המתהווה.[9] אחד האאוגנים הבולטים של תקופת המנדט היה הד"ר יוסף מאיר, שכיהן במשך שלושה עשורים כראש קופת חולים כללית ועל שמו קרוי כיום בית החולים מאיר בכפר סבא. רעיונות כמו סירוס של חולי נפש, עידוד הילודה במשפחות "הנמנות עם האינטליגנציה" והגבלתה "במשפחות העניות יוצאות המזרח", כמו גם מניעת "התהוותם של חיים חסרי תועלת" היו שכיחים למדי. אלו לא יושמו בכפייה, אך עודדו באופן מובהק על ידי הממסד הרפואי אם באמצעות ספרות אידאולוגית, העיתונות 'המגויסת' או ערוצים תמימים לכאורה כספרות ילדים, ספרי הדרכה להורים ותוכניות לימודים. המוסד העיקרי לקידום רעיונות אלו היה "תחנות העצה". המגמה הייתה לשכנע את מי שלא ראויים ללדת שאל להם לעשות זאת, ולא לכפות זאת עליהם.[10]
גם בישראל המודרנית החשיבה האאוגנית שרירה וקיימת. "היא באה לידי ביטוי בעיקר בשיעור הגבוה מאוד של בדיקות טרום-לידתיות וסינון גנטי של עוברים חריגים מבחינה גנטית. יש לאמהות מוטיווציה גבוהה מאוד ללדת ילדים בריאים בלבד והיחס לחריג, לשונה, לנכה, בחברה הישראלית הוא בעייתי".[9]
אאוגניקה היום
בשני העשורים האחרונים החלו לתהות בקרב חוגים אקדמיים האם מלחמת העולם השנייה גררה התנגדות יתר לאאוגניקה. אמנם, בתחומים רבים החלו לצוץ מחדש שאלות עם זיקה ישירה למחשבה האאוגנית. בכל הנוגע לניהול ופיקוח חברתי (נושאים כגון פיקוח ילודה לאור פיצוץ אוכלוסין, תכנון משפחתי וכו') קמות לתחייה שאלות אתיות שהעסיקו את חוקרי האאוגניקה בראשית המאה ה-20. למעשה, יש הרואים בחופש שמקנה הרפואה המודרנית, למשל להפיל עובר שנתגלה בעל מוגבלות, כסוג של "אאוגניקה חדשה".
עם התקדמות מדע הגנטיקה, ובעיקר עם השלמת פרויקט מיפוי הגנום האנושי, מתפתחת היכולת להתאים יותר ויותר בין תכונות אופי וסממני התנהגות לבין הקוד התורשתי של אדם נתון. יכולת זו מעלה דילמות כגון: האם מוסרי להפלות אדם בהתאם לפוטנציאל הגנטי שלו? שאלות שכאלה נחשבו עד לאחרונה לתהיות סרק הנובעות ממדע מסולף ונגוע גזענות. כיום ישנם לא מעט מדענים, חוקרי חברה והיסטוריונים המבקשים לנער מעל האאוגניקה את עברה כדי לאפשר דיון ענייני בשאלות שהיא מציבה בנוגע לקיומה ושיפורה של חברה אנושית. כך, הסופר והפרופסור לשעבר, ג'ון גלאד, קורא בספרו "האבולוציה האנושית הבאה" להרחיב את העיסוק המודע בהשבחת המין האנושי באופן התואם את ערכי המאה ה-21.
במדינת סינגפור ישנו סעיף בחוק הקובע את גובה קצבאות הילדים שבו ישנה העדפה ברורה למשפחות עם הורים משכילים, כדי לעודד אותם להתרבות, ופחות לעודד את חסרי ההשכלה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מינה גראור, דן גראור, אאוגניקה, הוצאת אוניברסיטה משודרת (1992)
- Paul, Diane P. 1995. Controlling Human Hereditary: 1865 to the Present. New Jersey: Humanities Press.
- "לב כלב", מיכאיל בולגקוב
- "מחול אחרון ופרידה", מילן קונדרה
- "עולם חדש אמיץ", אלדוס האקסלי
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אאוגניקה |
| ערך מילוני בוויקימילון: איגניקה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אאוגניקה |
- גל אמיר, עיקור כפוי להשבחת הגזע: אאוגניקה, ליברליזם והדרך האמריקנית, זמנים 115, קיץ 2011, עמ' 34–43
- אורי קציר, "כמה הערות על אאוגניקה", "אפלטון"
- תמרה טראובמן, "כדי לשמור על טוהר הגזע שלנו, יהודים מנוונים חייבים להימנע מללדת ילדים", באתר הארץ - מאמר על אאוגניקה בתקופת היישוב
- אמנון כרמל, על אאוגניקה וגנטיקה - כיצד תשנה ההנדסה הגנטית את חזון הגזע העליון
- יותם פלדמן, בראשיתה של הפסיכיאטריה בישראל עוד דיברו על השבחת גזע וזילזלו בניצולי שואה, באתר הארץ, 14 במאי 2009
- אבי בליזובסקי, סיפורם של שני מדענים נאצים שלא הועמדו מעולם לדין, באתר "הידען", 16 באפריל 2015
הערות שוליים
- ^ Galton, Francis, "Eugenics: Its Definition, Scope and Aims". The American Journal of Sociology, vol. 10, July 1904
- ^ Greg, William R., “On the failure of ‘Natural Selection’ in the case of Man”. Fraser’s Magazine Sep. 1868, pp. 358-362
- ^ Laughlin, Harry, "Eugenical Sterilization in the US",Psychopathic Laboratory of the Municipal Court of Chicago, pp. 364, December 1922
- ^ Lombardo, Paul A. “Three Generations, No Imbeciles: New Light on Buck V. Bell”. New York University Law Review 60, April 1985, pp. 30-62.
- ^ Mr. Justice Oliver Wendell Holmes, jr., United States Supreme Court Decision: Buck v. Bell, 274, US 200 (1927), 1927
- ^ Pichot Andre, The Pure Society: From Darwin to Hitler (London: Verso, 2009), p. 123.
- ^ Pichot Andre, The Pure Society: From Darwin to Hitler (London: Verso, 2009), p. 169
- ^ שחלב סטולר-ליס, כך אגדל תינוק ציוני הבניית התינוק והאם הארץ-ישראליים באמצעות ספרי הדרכה להורים, עיונים בתקומת ישראל 13, 2003, 277-293
- ^ 9.0 9.1 תמרה טראובמן, "כדי לשמור על טוהר הגזע שלנו, יהודים מנוונים חייבים להימנע מללדת ילדים", הארץ, יוני 2004
- ^ שחלב סטולר־ליס, 'הדרכה וקידום בריאות בחברות רב־תרבותיות: המקרה של העלייה הגדולה לישראל 1949–1956, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע 2006
