הייזל אולירי
| לידה |
17 במאי 1937 (גיל: 86) ניופורט ניוז, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | הייזל ריד אולירי | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| השכלה | אוניברסיטת ראטגרס, אוניברסיטת פיסק | ||||||
| עיסוק | פוליטיקאית, נשיאת אוניברסיטה | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| |||||||
| |||||||
הייזל ריד אולירי (באנגלית: Hazel Reid O'Leary; נולדה ב-17 במאי 1937) היא אשת ציבור אמריקאית, שכיהנה כמזכירתהּ השביעית של מחלקת האנרגיה של ארצות הברית בין השנים 1993–1997, בכהונתו הראשונה של ביל קלינטון כנשיא ארצות הברית. כאשר הושבעה לתפקיד זה, הייתה האישה הראשונה והאדם האפרו-אמריקאי הראשון בתפקיד. היא כיהנה כנשיאת אוניברסיטת פיסק בשנים 2004–2013. כהונתה של אולירי באוניברסיטה חלה על רקע קושי כלכלי שלהאוניברסיטה, במהלכו הגדילה אולירי את שיעור ההרשמה והשתמשה, באופן מעורר מחלוקת, באוסף האמנות של האוניברסיטה כדי לגייס כספים.
ביוגרפיה
תחילת דרכה
הייזל ריד נולדה בניופורט ניוז שבווירג'יניה. הוריה, ראסל א. והייזל ריד, היו שניהם רופאים[1]. הם התגרשו כשהייתה בתשנה וחצי. אביה ואמה החורגת, מורה בשם מאטי פולמן ריד, גידלו את הייזל ואת אחותה הגדולה עדנה, בעיקר בשכונה איסט אנד שבעיר הולדתה. במשך שמונה שנים למדה אולירי בבית ספר בעל הפרדה גזעית, עד אשר היא ואחותה נשלחו לגור אצל הדוד שלהן בניו ג'רזי שם למדה בבית ספר תיכון שעבר תהליך דה-סגרגציה. בשנת 1959 השלימה אולירי לימודי תואר ראשון באוניברסיטת פיסק השוכנת בנאשוויל, וב-1966 קיבלה תואר ראשון נוסף במשפטים מבית הספר למשפט של אוניברסיטת ראטגרס שבניוארק.
אולירי עבדה כתובעת בניו ג'רזי בתיקי פשע מאורגן, ומאוחר יותר והפך לעוזרת התובע הכללי של המדינה. ב-1969, לאחר שהשלימה תהליך גירושין, עבר אולירי אל וושינגטון הבירה, שם הצטרפה לחברת הייעוץ וראיית החשבון "Coopers & Lybrand". במהלך ממשל הנשיא ג'ימי קרטר הייתה עוזרת מנהל מנהל המידע של מחלקת האנרגיה, היועצת המשפטית של מנהל שירותי הקהילה, ומנהלת סוכנות האסדרה הכלכלית במחלקת האנרגיה שזה עתה נוסדה. במחלקת האנרגיה פגשה הייזל את בעלה השלישי, ג'ק אולירי[2].
בשנת 1981 ייסדו אולירי ובעלה את חברת הייעוץ "O'Leary & Associates" במוריסטאון שבניו ג'רזי, שם כיהנה כסגנית נשיא ויועצת משפטית כללית. אחרי שבעלה ג'ק נפטר ממחלת הסרטן, עברה אולירי למינסוטה. בין השנים 1989–1993, בעת נשיאותו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש הרפובליקני, עבדה כסגנית נשיא בכירה ב"חברת החשמל הצפונית", ארגון למתן שירותים ציבוריים במינסוטה.
מזכירת האנרגיה
במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-21 בדצמבר 1992 בליטל רוק שבארקנסו, הכריז הנשיא הנבחר ביל קלינטון על כוונתו למנות את אולירי למזכירת האנרגיה של ארצות הברית[3]. קלינטון מסר את העמדתה לתפקיד באורח רשמי ב-20 בינואר 1993, והסנאט של ארצות הברית אישר את המינוי פה אחד ביום למחרת[4]. אולירי הפכה לאישה הראשונה והאדם האפרו-אמריקאי הראשון לעמוד בראשות מחלקת האנרגיה. היא הייתה גם מזכירת האנרגיה הראשונה שבעברה עבדה בחברת אנרגיה[5]. באותה העת שכיהנה בתפקיד, למחלקת האנרגיה היה תקציב שנתי בן 18 מיליארד דולר אמריקני וכ-18 אלף עובדים[6].
אולירי ערערה על אופן ניהול המחלקה המסורתי, ובמיוחד התמקדה בניסויים גרעיניים ובפיתוח נשק גרעיני. במהלך כהונתה הוקטן גודלו של מחלקת האנרגיה בשליש. צמצום היקף המשרד שירת, בין היתר, רפובליקנים ששאפו לבטל את המחלקה לחלוטין[7]. תוך כדי צמצום גודל המחלקה הכללי, העבירה אולירי משאבים לעבר מקורות אנרגיה מתחדשת ויעילה, מה שהיה בראש סדר העדיפויות של ממשל קלינטון. אולירי דחפה לסיום הניסויים הגרעיניים בארצות הברית. מאמציה הביאו לכך שקלינטון חתם על איסור מוחלט על ניוסיים גרעיניים, איסור שמדינות אחרות אימצעו גם כן. בראשית כהונתה כמזכירה, נפגשה אולירי עם חושפי שחיתויות אשר אמרו כי הם עומדות בפני הטרדות בגין העלאת סוגיות בריאותיות ובטיחותיות לגיטימיות במחלקת האנרגיה.
בתפקיד זה זכתה אולירי לשבחים על ביטול סיווג מסמכים ישנים של מחלקת האנרגיה[8], כולל רשומות מתקופת המלחמה הקרה שהראו כי הקבינט של ארצות הברית השתמשה באזרחים אמריקאים כ"שרקני ניסוי" בניסויי קרינה בבני אדם, טענות שהיו לשמועות עד להסרת הסיווג. הנשיא קלינטון הנפיק את צו נשיאותי 12891, אשר הקים את הוועדה המייעצת לניסויי קרינה בבני אדם (ACHRE) כדי למנוע שימוש לרעה בסמכות. אולירי הודיעה גם על תשלום פיצויים בסך 4.6 מיליון דולר אמריקני למשפחות הקורבנות של ניסויי הקרינה. מסמכים אחרים שלא היו מסווגים כללו עובדות על פלוטוניום שארצות הברית הותירה אחריה בדרום וייטנאם.
אולירי ספגה שוב ושוב ביקורת במהלך כהונתה. המחלקה הקצתה 43,500 דולר לחברה בוושינגטון הבירה כדי לזהות כלי תקשורת לא-ידידותיים. דובר הבית הלבן, מייקל מקארי, כינה את הפרויקט שהנהיגה מחלקת האנרגיה כ"לא מקובל". אולירי טענה מצדה כי ההקצאה נעשתה ללא ידיעתה הישירה, והגנה על פעולה זו כניסיון לחקור את יעילות המסרים של המחלקה[9]. דו"ח של ה-GAO בנושא נסיעות על חשבון המחלקה מתח ביקורת על כך שאולירי ערכה ביקורים ונסיעות בתדירות גבוהה מדי והוציאה כספים באופן מוגזם על מקומות לינה[10]. אולירי התנצלה בפני ועדות הקונגרס בשנת 1996 על הוצאות שחרגו ממגבלות הכספים של מחלקת האנרגיה[11].
אולירי התפטרה מתפקידה החל מ-20 בינואר 1997, והסבירה שאין היא מעוניינת למלא את התפקיד למעלה מארבע שנים. בשנת 1997 טען ג'וני צ'וּנג, תורם פוליטי דמוקרטי ממוצא טאיוואני, כי אולירי נועדה עם אנשי עסקים סינים מתעשיית הנפט לאחר שהעניק 25,000 דולרים לעמותה האהובה על אולירי, "אפריקר" (Africare), בשנת 1995[12]. באוגוסט אותה שנה, התובעת הכללית של ארצות הברית ג'נט רינו סקרה את טענותיו של צ'ונג כדי להחליט האם למנות תובע מיוחד שיחקור את אולירי[13]. רינו קבעה כי אין "שום הוכחה" לשיקול דעת לקוי מצד אולירי ואין בסיס לחקירה נוספת[12]. חלק מהמשקיפים שפיקחו על ההחלטה של רינו, כולל עורך דין של פרויקט האחריותיות הממשלתית, ראו פגם כלשהו בהתנהלותו של אולירי לצד גזענות באופן הטיפול בה.
נשיאת אוניברסיטת פיסק
ב-13 ביולי 2004 נבחרה אולירי לנשיאת אוניברסיטת פיסק, מוסד להשכלה גבוהה אפרו-אמריקאי השוכן בנאשוויל שבטנסי. ב-6 באוקטובר 2005 הייתה באורח רשמי לנשיאה ה-14 של האוניברסיטה[14]. לפני כהונתה של אולירי ניסתה האוניברסיטה, בהצלחה, להגדיל את שיעור הנרשמים ללימודים גבוהים אצלה וחוותה בעיות כלכליות. בשנת 2008 בפיסק למדו 770 סטודנטים רשומים ו-264 אנשי סגל וצוות. בשנת 2011 מספר ההרשמות של פיסק עלה במקצת, אך בית הספר עדיין פעל תחת הפסד כספי בשש מתוך תשע שנות הלימוד הקודמות. בעיות כלכליות מתמשכות אלה גרמו לוועדת המכללות של איגוד הדרום לקולג'ים ובתי ספר (SACSCOC) להעמיד את חברותה של אוניברסיטת פיסק למבחן בשנת 2010 בגלל החשש למימון האוניברסיטה ולסיכוייה להמשיך לפעול. תקופת המבחן תמה בדצמבר 2013. ב-2012 הודיעה אולירי כי תפרוש בתום שנת הלימודים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ לינדה מ. הררינגטון, NO PIE IN THE SKY, באתר שיקגו טריביון, 1 במאי 1994 (באנגלית)
- ^ מלינדה הנברג, Ex-Official Now Looks To Church For Solace, באתר הניו יורק טיימס, 24 בנובמבר 1997 (באנגלית)
- ^ גוון פיל, THE TRANSITION; CLINTON CHOOSES 2 AND DEPLORES IDEA OF CABINET QUOTAS, באתר הניו יורק טיימס, 22 בדצמבר 1992 (באנגלית)
- ^ לינדה מ. הרינגטון, NO PIE IN THE SKY, באתר Tribunedigital Chicagotribune, 1 במאי 1994 (באנגלית)
- ^ תומאס ל. פרידמן, THE TRANSITION; Clinton's Cabinet Choices Put Him at Center, Balancing Competing Factions, באתר הניו יורק טיימס, 27 בדצמבר 1992 (באנגלית)
- ^ ברנבי ג'. פדר, New Energy Chief Has Seen 2 Sides of Regulatory Fence, באתר הניו יורק טיימס, 22 בדצמבר 1992 (באנגלית)
- ^ ג'יימס וורן, HAZEL O'LEARY'S LEGACY: RUFFLED FEATHERS, A GOOD RECORD, באתר שיקגו טריביון, 24 בנובמבר 1996 (באנגלית)
- ^ מת'יו ל. וולד, Power Is Underpriced, Energy Secretary Says, באתר הניו יורק טיימס, 20 בינואר 1997 (באנגלית)
- ^ ניל לואיס, Energy Secretary Used Fund to Monitor Reporters, באתר הניו יורק טיימס, 10 בנובמבר 1995 (באנגלית)
- ^ תומאס פיר, Energy Dept. Travel Examined; GAO Audit Cites Lax Accounting for O'Leary Trips to India, S. Africa, מאורכב מאתר וושינגטון פוסט ב-Wayback Machine, 4 בינואר 1996 (באנגלית)
- ^ Lynne E. Ford, Encyclopedia of Women and American Politics, 2008, עמ' 349
- ^ 12.0 12.1 דייוויד סטאוט, THE ATTORNEY GENERAL'S DECISION: THE O'LEARY CASE; Reno Backs Former Energy Secretary's Denials of Wrongdoing, באתר הניו יורק טיימס, 3 בדצמבר 1997 (באנגלית)
- ^ AllPolitics - Reno Focuses On The President - Sep. 29, 1997, באתר CNN, 29 בספטמבר 1997 (באנגלית)
- ^ Fisk University at 150: A look back at the past 50 years, באתר The Tennessean, 15 בפברואר 2016 (באנגלית)
