היסטוריה של ספרד (1810–1873)
| |||
 | |||
| המנון לאומי | המארש המלכותי | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה | ספרדית | ||
| עיר בירה | מדריד | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הקורטס של קדיס | ||
| תאריך | 1810 | ||
| פירוק | התפטרותו של אמדאו הראשון, מלך ספרד | ||
| תאריך | 1873 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} ספרד הבורבונית  ממלכת ספרד הנפוליאונית | ||
| ישות יורשת |
 הרפובליקה הספרדית הראשונה | ||
.svg)
_Pillars_of_Hercules_Variant.svg)
ההיסטוריה של ספרד במהלך המאה ה-19 הייתה תקופה של ריאקציה למהפכות הליברליות שאירעו בעקבות ההשפעות מצרפת המהפכנית, וכן תקופה של מלחמות אזרחים בין תומכי איזבלה השנייה, מלכת ספרד לבין הקרליסטים שתמכו בדודה האינפנטה קרלוס, רוזן מולינה. בנוסף בתקופה זו היה ניסיון מהפכה נגד המלכה בשנת 1854 שנכשל, וכן המהפכה המהוללת בשנת 1868 שהביאה להדחת בית בורבון, ולהמלכת אמדאו הראשון, מלך ספרד מבית סבויה, שהתפטר זמן קצר לאחר מכן, מה שהביא להקמת הרפובליקה הספרדית הראשונה.
רקע
בשנת 1807 הסכים קרלוס הרביעי, מלך ספרד עם נפוליאון לחלק את ממלכת פורטוגל ביניהם, אולם משכבשה צרפת את צפון ספרד, נמלט קרלוס לדרום על מנת לברוח לאמריקה הלטינית. בהגיעו לארנחואס אילצה אותו התקוממות עממית להתפטר ב-19 במרץ 1808 לטובת בנו פרננדו השביעי, מלך ספרד, אולם, נפוליאון הזמין את שניהם לבאיון, ושם הודיעה אשתו מריה לואיסה מפארמה שפרננדו הוא בנו של מנואל דה גודוי. פרננדו נאלץ להתפטר לטובת קרלוס, וקרלוס התפטר שוב לטובת ז'וזף בונפרטה וגלה לרומא.
הדחת הבורבונים והכתרת מלך מטעם צרפת התקבלה בעוינות בציבור הספרדי, על אף מאמצים מסוימים של ז'וזף להתחבב על נתיניו, ושאיפותיו הכנות ככל הנראה למלא תפקיד של מלך חוקתי ונאור. התקוממות עממית נגד הצרפתים פרצה ב-2 במאי 1808, ובמהרה התפתחה מלחמה בין אויבי המלך, הנתמכים בידי חילות משלוח מבריטניה ומפורטוגל, לבין צבא צרפת. מלחמה זו לבשה אופי של לוחמה זעירה ולא-סדירה, ובמהלכה נטבע למלחמות מסוג זה הכינוי גרילה - צורת הקטנה של המילה "מלחמה" בספרדית. צעדי דיכוי קשים שנקט הצבא הצרפתי כנגד מתנגדי השלטון והחשודים בסיוע להם עוד החמירו את המצב, וכך גם מנהגם של הצרפתים לכלכל את הצבא על אספקה שנבזזה מן האיכרים המקומיים. הקרע שחל בשנות שלטונו בין נפוליאון לאפיפיור תרם אף הוא לאי-קבלתו של ז'וזף כשליט לגיטימי בספרד הקתולית.
היסטוריה
הקורטס של קדיס
בין ספטמבר 1810 לבין ספטמבר 1813 התכנס בעיר קדיס שבדרום מערב ספרד הקורטס של קדיס, אשר הביא לחקיקת החוקה של חודש מרץ 1812, וכן חוקים רבים אחרים שהפכו את המשטר ממשטר אבסולוטי למשטר של מונרכיה פרלמנטרית. ניסיון זה להפוך את המשטר האבסולוטי לקונסטיטוציוני כשל ופרננדו השביעי, מלך ספרד ביטל במאי 1814 את תיקוני הקורטס. אף על פי כן נחשב הקורטס ותיקוניו כאחד ממקורות ההשראה העיקריים של הליברליזם הספרדי במאה התשע-עשרה.
המערכה בחצי האי האיברי נמשכה בעוצמה משתנה במשך חמש שנים. צרפת נחלה תחילה הצלחות, אך לא הצליחה לעקור את ההתנגדות הספרדית ואת הנוכחות הבריטית. ב-1812 החלה הכף נוטה לרעת הצרפתים, שכוחותיהם הדלדלו עקב מסעו של נפוליאון לרוסיה. בקיץ 1812 נפלה הבירה מדריד לזמן מה לידי המורדים לאחר קרב סלמנקה. בקרב ויטוריה שנערך ב-21 ביוני 1813, נחלו כוחות צרפתים בפיקוד ז'וזף והמרשל ז'ורדן תבוסה מידי כוחות בריטניה ופורטוגל והמורדים הספרדים, בפיקוד ארתור ולסלי (לימים הדוכס מוולינגטון). ז'וזף עצמו כמעט שנפל בשבי, ולאחר התבוסה נטש סופית את כס מלכותו ושב לצרפת, שם התקבל בזעם על ידי הקיסר והצטווה לפרוש לאחוזתו ללא תפקיד רשמי. הוא הודח מכסאו רשמית בדצמבר 1813, במסגרת הסכם שלום שחתם נפוליאון עם ספרד ובו הכיר בפרננדו השביעי כמלך ספרד.
הריאקציה
עם חזרתו של פרננדו השביעי לספרד, ביטל פרננדו במאי 1814 את תיקוני הקורטס, ואף הקים מחדש את האינקוויזיציה. בין השנים 1820–1823 הצליחו הכוחות הליברליים בפיקודו של רפאל דל רייגו לכפות על המלך לפעול לפי החוקה ובשלוש שנים אלה התקיימה מלוכה פרלמנטרית בספרד, אולם, ב-1822 פנה פרננדו לברית ה"קדושה" בדרישה לבוא לעזרתו ולהחזיר את כוחו לקדמותו. בהתחלה, סרבה הברית לדרישה זו אך מאוחר יותר, באוקטובר 1822, התכנסה הברית המרובעת לוועידה בנושא בעיר ורונה שבאיטליה והעניקה לצרפת מנדט לפעול בספרד ולהחזיר את המונרכיה האבסולוטית. ב-28 בינואר 1823 הכריז המלך הצרפתי לואי ה-18 על הקמת צבא של "מאה אלף בנים של לואי הקדוש" שיפלוש לספרד. הצבא הצרפתי אכן פלש וספרד נכבשה תוך מספר חודשים. המונרכיה האבסולוטית הוחזרה ב-1 באוקטובר 1823.
מלחמות העצמאות של אמריקה הספרדית
בהשפעת המהפכה הצרפתית והכרזת העצמאות של ארצות הברית, הכריזו גם מרבית המושבות באמריקה הלטינית על עצמאותן במהלך הרבע הראשון של המאה ה-19. מלחמות העצמאות של אמריקה הספרדית נמשכו בין השנים 1810–1825, ובהם ספרד איבדה למעלה מ-99% מהטריטוריות בהן החזיקה ביבשת אמריקה, ונותרה רק עם קובה ופוארטו ריקו. פרננדו השביעי ניסה לגייס כוחות על מנת להשיב לידיו את השליטה באמריקה הספרדית, אולם עם מותו בשנת 1833 ויתרה ספרד על כל תוכניות הכיבוש מחדש של הנחלות.
המלחמות הקרליסטיות
בשנת 1830 נולדה לפרננדו בתו הבכורה איזבלה, ומכיוון שלא היו לו בנים, ביקש פרננדו להוריש לה את המלוכה. הקורטס המליץ על ויתור על החוק הסאלי והמלכת בתו של המלך, איזבלה למלכה, אולם, הדבר הביא לפיצול בשורות המלוכנים שחלקם סירב לקבל את הוויתור על עקרון הירושה דרך הזכר וביקש להמשיך את שושלת בית בורבון על ידי אחיו של המלך, האינפנטה קרלוס, רוזן מולינה. ב-29 בספטמבר 1833 מת פרננדו השביעי, ובתו איזבלה השנייה, מלכת ספרד עלתה לשלטון במקומו, בעוד שאמה האלמנה מריה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות מונתה לעוצרת הממלכה.
בימי קטינותה של איזבלה נאבק דודה, האינפנטה קרלוס, רוזן מולינה במשך שבע שנים, על מנת לנשל אותה מכתר המלכות. תומכיו שלו ושל צאצאיו נודעו כ"קרליסטים" ומלחמות הירושה שהם ניהלו במאה ה-19 כונו המלחמות הקרליסטיות, אולם שלטונה של איזבלה השנייה החזיק מעמד הודות לתמיכת הצבא. בשנים הראשונות למלכותה, כשרסני השלטון נמצאו בידי מלכת האם, העוצרת מריה כריסטינה, הממלכה ידעה את המלחמה הקרליסטית הראשונה (1840-1833).
שלטונה של איזבלה
המפלגה הפרוגרסיבית ו"המפלגה המתונה" (או "הליברלים המתונים") החזירו את הממשל החוקתי והפרלמנטרי, פיזרו את המסדרים הדתיים והפקיעו את נכסיהם, לרבות אלו של הישועים וניסו להחזיר את הסדר במדינה ולשקם את אוצרה. בתום המלחמה הקרליסטית הראשונה העוצרת מריה כריסטינה התפטרה לטובת בלדומרו אספרטרו, נסיך ורגארה, הגנרל המצליח והפופולרי ביותר של התקופה האיזבלינית. איש המפלגה הפרוגרסיבית, אשר שימש כעוצר מ-17 באוקטובר 1840 עד 23 ביולי 1843. בשנת 1843 הודח בלדומרו אספורטרו על ידי הפיכה צבאית ופוליטית (pronunciamiento) בהנהגתם של לאופולדו או'דונל ושל רמון מריה נרוואאס. השניים הרכיבו ממשלה בראשות חואקין מריה לופס אי לופס. כדי למנוע מינויו של עוצר שלישי, ממשלה זו לחצה על הקורטס להכיר באיזבלה כבגירה כבר בגיל 13 (במקום 16).
שלוש שנים לאחר מכן התקיימו מיוזמת "המפלגה המתונה" נישואי המלכה בת ה-16 לדודן כפול שלה, פרנסיסקו, דוכס קאדיז לבית בורבון (1902-1822). באותו יום נישאה גם אחותה הצעירה, האינפנטה לואיסה פרננדה לאנטואן, דוכס מונפנסייה מבית אורליאן. נישואים אלו נחשבו לסימן התקרבות לצרפת של לואי פיליפ והתקבלו במורת רוח בבריטניה.
שלטונה הישיר של איזבלה השנייה נמשך בין השנים 1843–1868, תקופה של תככי ארמון, השפעות אפלות, מזימות והפיכות צבאיות שנועדו לקדם אינטרסים של המחנות הפוליטיים: ה"מתונים" שמשלו בשנים 1846–1854, ה"פרוגרסיבים" שמשלו ב-1854–1856 והאיחוד הליברלי - בשנים 1856–1863. המתונים והאיחוד הליברלי החליפו אלו את אלו בשלטון והדירו את הפרוגרסיבים, מה שזרע את זרעי המהפכה ב-1868. המלכה איזבלה התערבה תכופות בפוליטיקה באופן קפריזי, נעדר עקרונות, מה שתרם לחוסר הפופולריות שלה היא נטתה חסד לגנ. רלים, לפוליטיקאים הריאקציונרים המקרובים אליה ולכנסייה ולמסדרים הדתיים.
בימי שלטונה התחוללה המלחמה הספרדית-מרוקאית בשנת 1859 שהסתיימה בהסכם מועיל לספרד, תוך סיפוח מספר שטחים ממרוקו. ספרד התמודדה גם עם מלחמת איי צ'ינצ'ה הכושלת נגד פרו וצ'ילה, עם יחסים מתוחים עם ארצות הברית, מרידות אנטי-ספרדיות למען העצמאות ביארה שבקובה וה"גריטו דה לארס" בפוארטו ריקו. בימי שלטונה נערכו גם עבודות ציבוריות, במיוחד בניית קווי רכבת, וחלה הטבה מסוימת במסחר ובפיננסים.
בשנים האחרונות של שלטון המלכה איזבלה השנייה, עברה ספרד משבר חמור שהתבטא במישור הפיננסי, האגררי והתעשייתי. בנוסף חלה הידרדרות במערכת הפוליטית.
המשבר הפיננסי פרץ עם פשיטות הרגל של בנקים (נסגרו ששה מתוך עשרים ואחד) ושל עסקים רבים אחרים וירידה ברווחיות מסילות הברזל. החובות המצטברים של הממלכה גרמו לה להעמיס את לחץ המיסים. חל משבר בענף החקלאות על רקע בצורות ויבולים חלשים שגרמו לעליות מחירים, למחסור ורעב בקרב האוכלוסייה. ומעשה שטן, התמוטטה גם תעשיית הטקסיל בקטלוניה בעקבות העלייה במחירי הכותנה, שיובאה מארצות הברית בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית והשפל בביקוש למוצרי טקסטיל בספרד.[1]
בזירה הפוליטית, הממשלות בהנהגת ה"מתונים" שהואשמו בשחיתות, ברודנות ובפגמים מוסריים נוספים, לא גילו יכולת לפתור את הבעיות ואף לא הסכימו להתחלף בשלטון עם ה"פרוגרסיסטים". בנוסף משקל רב יוחס לחוסר הפופולריות של המלכה איזבלה השנייה, שהייתה מוקפת בדמויות ציוריות מפוקפקות וניהלה חיים פרטיים שערורייתיים וכן לתבוסה במלחמת ספרד–אמריקה הדרומית.
המהפכה המהוללת
בשנת 1866 הפרוגרסיסטים והדמוקרטים חתמו על "ברית אוסטנדה" נגד המלכה איזבלה השנייה. הצטרפו אליהם הדמוקרטים, ובשנת 1867 גם האוניוניסטים תחת הנהגתו של פרנסיסקו סראנו שירש את מקומו של הגנרל לאופולדו או'דונל. באביב 1868 נפטר מנהיג מפלגת "המתונים", ראש הממשלה הסמכותי, הגנרל נרוואאז, שמשל עד אז ביד רמה.
בנסיבות הנ"ל פרצה בספטמבר מהפכת 1868, הקרויה גם "המהוללת" (La Gloriosa). תחת הנהגתם של האדמירל טופטה, של הגנרלים חואן פרים (פרוגרסיסטי) ושל סראנו (אוניוניסטי) ב-19 בספטמבר התחולל מרד צבאי נגד המלכה. בערים נתפס השלטון המקומי על ידי חונטות מהפכניות מורכבות מ"פרוגרסיסטים" ו"דמוקרטים". המרד התפשט במהירות. הכוחות הצבאיים החלשים של איזבלה נוצחו בקרב בגשר אלקולאה על ידי "הצבא מאנדולסיה" בראשות פריס וסראנו.[2] בעקבות זאת הממשלה התפטרה והמלכה יצאה לגלות ב-29 בספטמבר 1868.
הניצחון המהיר היה מפתיע מאוד. המורדים שהתחלקו לליברלים, מתונים, ורפובליקנים, התפלגו עד מהרה ונאלצו כעת להרכיב ממשלה שתתאים לכולם. סראנו מונה כראש הממשלה באופן זמני, ופרים מונה כשר הצבא. פרים וסראנו מיהרו לפזר את המיליציות והחונטות המהפכניות, והנהיגו חוקה ובחירות. פרים דחה את הרעיון להפוך את ספרד לרפובליקה, והעדיף לחפש עבור ספרד מלך חדש.
בשל מעמדה האסטרטגי של ספרד, הביקוש לכתר היה גדול. בתחילה הוצע להמליך את בנה של איזבלה אלפונסו, אולם חואן פרים דחה את ההצעה בנימוק שייתכן כי אלפונסו ירש את מידותיה של אמו, וייתכן שהוא יהפוך למעשה לשפוט שלה. לאחר מכן הציע פרים את הכתר לפרננדו השני, מלך פורטוגל, אולם פרננדו דחה את ההצעה בנימוס, והצביע על חתנו, הנסיך הגרמני לאופולד פון הוהנצולרן כמועמד פוטנציאלי. עם זאת, פליטת פה מאוחרת יותר של פרים מלמדת על כך שהיוזם האמיתי של הצעת הכתר ללאופולד היה הקנצלר הפרוסי אוטו פון ביסמרק. לאופולד לא נטה לקבל את ההצעה, אולם בלחצו של ביסמרק הסכים. הסכמו של לאופולד עוררה סערה בצרפת, שחששה שאם הן פרוסיה והן ספרד יישלטו בידי שושלות גרמניות היא תמצא את עצמה מוקפת במדינות עוינות. הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי איים על פרים, והוא נאלץ לבקש מלאופולד שיוותר על הכתר. לאופולד וויתר בשמחה, אולם הפרשה התגלגלה לאירוע שזכה לכינוי "מברק אמס" ובעקבותיו פרצה מלחמת צרפת–פרוסיה והוקם הרייך השני.
שלטונו של אמדאו הראשון
באותו זמן שלט באיטליה ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה. ויטוריו אמנואלה היה בעיני פרים מופת למונרכיה מסוג חדש, מתונה בהרבה, שתתאים לצרכים של ספרד. פרים הציע את הכתר לבנו של ויטוריו אמנואלה, אמדאו, והמלך קידם יוזמה זו בשמחה אף שהנסיך הצעיר לא מצא בה עניין רב. פרים יצא בראש משלחת לאיטליה, וחברי המשלחת התרשמו מאוד מאמדאו, התנהגותו הייתה מכובדת ופשוטה, ידע להקשיב לבן שיחו, הביע עניין במצב בספרד ודיבורו היה מאופק. ב-16 בנובמבר 1870 נערכה הצבעה בקורטס בשאלת המשטר הבא בספרד, ו-191 מתוך 301 הצביעו בעד אמדאו. משלחת פרלמנטרית הפליגה לפירנצה כדי להביא את הבשורה לנסיך, שאישר את הסכמתו למהלך ב-4 בדצמבר. ב-30 בדצמבר 1870 נחת אמדאו בקרטחנה וב-2 בינואר הגיע למדריד.
.svg)
ב-2 בינואר 1871 הושבע הדוכס אמדאו כמלך במדריד תוך התחייבות לשמור על החוקה. עוד לא הספיק אמדאו להגיע למדריד וכבר ב-27 בדצמבר 1870 התרחש אירוע מבשר רעות: בן בריתו העיקרי, הגנרל חואן פרים נרצח.
בימי מלכותו הקצרים נאלץ אמדאו להתמודד עם התנגדויות רבות ועם מצבים מורכבים. העם והאריסטרוקטיה היו ממורמרים בגלל שליטתו הלא טובה בספרדית. החיים הפוליטיים בספרד באותה תקופה היו בלתי יציבים, שופעים קנוניות רפובליקניות ואחרות, פרצה בזמנו המלחמה הקרליסטית השלישית (1872-1876) הרימה ראש הבדלנות בקובה ובפוארטו ריקו. גם המפלגות היו שסועות במחלוקות פנימיות, ממשלות התפטרו בזו אחר זו, ניסיונות לרציחות פוליטיות לא היו נדירות. וזאת כשבעיני ספרדים רבים המלך לא נחשב לגיטימי - לא בעיני האצילים, לא בעיני הליברלים ולא בעיני הרפובליקנים.
בין ההחלטות השנויות במחלוקת שערערו את התמיכה במלך מצד הימני של המפה הפוליטית היה ביטול העבדות בפוארטו ריקו והקיצוצים בתקציב המיועד לכנסייה. החוגים הכנסייתיים סלדו מהמלך גם מפני שזיהו אותו עם המדיניות נגד האפיפיור שניהל בהצלחה ויטוריו אמנואלה השני. חלק מהצבא נמנע מלהישבע אמונים למלך החדש, וחלק גדול מהמלוכנים ראו עצמם "מונרכיסטים ללא מלך".
מקור עיקרי לתמיכה הפיק המלך מהמפלגה הפרוגרסיבית שמנהיגיה הרכיבו ממשלות הודות לרוב בפרלמנט לזיופים בבחירות ולקשר שלה לחוגים הצבאיים. התפצלות הפרוגרסיבים לרדיקלים בהנהגתו של מנואל רואיס סורייה ול"קונסטיטוציונליסטים" ובראשם פראחדס מטאו סגסאטה, החמיר את המצב ובשנת 1872 התחילו הסכסוכים בין המחנות השונים במדינה להתדרדר אף להתנגשויות אלימות. המלך סירב לאשר הצעתו של הגנרל פרנסיסקו סראנו, אשר מול העלייה באלימות הפוליטית ברחובות ביקש לבטל את הערבויות החוקתיות ולאמץ סמכויות דיקטטוריות. בסופו של דבר השמרנים בהנהגתו של סראנו הסירו את תמיכתם מחצר המלך.
בקטלוניה ובארץ הבסקים פרצו מרידות קרליסטיות ולאחר מכן בכל הערים במדינה פרצו מהומות של חסידי הרפובליקה והאנרכיסטים. המלך אמדאו ויועציו שאפו להשכנת משטר המבוסס בעיקרו על שתי מפלגות גדולות - ליברלית ושמרנית, אך תהליך התפרקות הגוש הליברלי מהפכני מנע זאת.
בלילה של 18 ביולי 1872 הזוג המלכותי ניצל מניסיון התנקשות בחייו. המלכה מריה התחילה ללחוץ על בעלה לעזוב את ספרד. כאשר קציני חיל התותחנים הכריזו על מרד עקב מינויו של קצין בשם הידלגו ("פרשת הידלגו") כקפטן כללי של קטלוניה, הממשלה של סורייה ביקשה לבצע רפורמה בחיל ולהחליף את הקצונה המרדנית בקצינים זוטרים. אמדאו שלא היה שלם עם המדיניות הזאת נאלץ להוציא צו נגד קציני התותחנים אבל ניצל את ההזדמנות הזאת והתפטר מיד ב-10 בפברואר 1873. מאחר שלא היה מוכן למלוך יותר ללא תמיכה בציבור, באותו תאריך הודיע אמדאו בפני הקורטס הספרדים שהרים ידיים מול הקושי לשלוט על העם המפולג הזה. הרפורמות האחרונות של ממשלת סורייה בנוגע לביטול העבדות והענקת אוטונומיה למושבות ירדו מהפרק. המלך ויתר על הכתר הספרדי בשמו ובשם צאצאיו. בשעה 10 בלילה הוכרזה ספרד כרפובליקה ואסטניסלאו פיגראס נבחר לנשיא של הרפובליקה הספרדית הראשונה. המלך עזב את המדינה יחד עם אשתו ובני משפחתו וראש הממשלה סורייה.
לאחר מכן
הרפובליקה הספרדית הראשונה לא החזיקה מעמד זמן רב, וב-29 בדצמבר 1874 אירעה הפיכה צבאית נוספת (pronunciamento) בהנהגת הגנרל ארסניו מרטינס-קמפוס אנטון בסגונטה, אשר הכריזה על אלפונסו השנים עשר מבית בורבון כמלך ספרד.
ראו גם
הערות שוליים
