היקאווה מארו
 |
היקאווה מארו היא ספינה יפנית ששימשה בין השאר להעברת פליטים יהודיים מליטא לצפון אמריקה בין השנים 1940 ל-1941 ובכך עזרה לעשרות יהודים להנצל בתקופת השואה.
שימושיה של הספינה לפני מלחמת העולם השנייה
ב-30 בספטמבר 1929 נבנתה הספינה "היקאווה מארו" כספינת תענוגות עבור חברת הספנות היפנית "ניפון יוסן" ונודעה כ"מלכת האוקיינוס השקט". הספינה היתה חלק מקבוצה של שלוש ספינות שנבנו באותו דגם והפליגו מספר פעמים בין יוקוהאמה שביפן לונקובר שבקנדה וסיאטל שבארצות הברית, והיא היחידה ששרדה מביניהן גם לאחר מלחמת העולם השנייה. שתי הספינות האחרות הוטבעו במהלך קרבות מלחמת העולם השנייה בחזית האוקיינוס השקט[1].
שימושיה של הספינה במהלך מלחמת העולם השנייה
בזמן מלחמת העולם השנייה הספינה השיטה עשרות פליטים יהודיים שרצו להימלט מהנאצים. הפליטים יצאו מקובנה שבליטא והגיעו ליפן בזכות אשרות מעבר שקיבלו מקונסול יפן בקובנה צ'יאונה סמפו סוגיהרה ומהנציג הדיפלומטי ההולנדי בקובנה, יאן זווארטנדיק.
מיפן הפליגו בספינה "היקאווה מארו" 82 פליטים יהודים מאירופה הכבושה בתאריך 22 ביולי 1940 מיוקוהאמה בדרך לסיאטל, וושינגטון, בארצות הברית. הספינה עגנה בסיאטל בתאריך 3 באוגוסט 1940 ובכך הפכה לספינה היפנית הראשונה שהעבירה פליטים יהודים לצפון אמריקה. לאחר מכן בתאריך 5 ביוני 1941 הספינה הפליגה פעם נוספת מיוקוהאמה בדרך לוונקובר, קנדה, עם עצירה באמצע בסיאטל, ארצות הברית. הספינה עגנה בוונקובר בתאריך 17 ביוני 1941.
עדויות
בין הפליטים היהודים שהיו על הספינה היו זרח ורהפטיג ומשפחתו. לימים, הפך זרח ורהפטיג לחבר כנסת וחתן פרס ישראל. הוא כתב ספר בשם 'פליט ושריד בימי השואה' שסיפר בין השאר על הפלגתו בספינה כפליט מידי הנאצים. בספרו הוא מתעד את חוויותיו בספינה ומספר על אחד הפליטים שלא הייתה לו ויזה והתגנב לספינה כנוסע סמוי במטרה להגיע לארצות הברית. חלק מהפליטים גילו אותו ועזרו לו, הביאו לו מהאוכל שלהם ואף נתנו לו להתחבא בחדריהם. לפעמים כדי לשמור על הנוסע הסמוי בסתר, הפליטים האחרים לא נתנו לעובדי הניקיון לנקות את החדרים שלהם ואמרו שינקו אותו בעצמם כדי שלא יגלו בטעות את הנוסע מתחבא בחדריהם.
כאשר הספינה הגיעה לסיאטל, ורהפטיג ביקש את עזרתו של רב הקהילה, הרב שאול פנחס וולגלרנטר, בהברחת הנוסע הסמוי בתוך קבוצת הפליטים כשהוא ונכבדי העיר באו לקבל את פני הפליטים. הרב סירב בטענה שאינו רוצה להסתכן ולסכן את מעמד הרבנות בעירו ויעץ לזרח לנסות להציל את הפליט בוונקובר, שם הפיקוח בנמל היה פחות חמור מאשר בארצות הברית. הפליט הוברח לבסוף לוונקובר בעזרת נשות הארגונים הציוניים שעלו על הספינה לקבל את פני הפליטים, וכעבור מספר שנים קיבל מעמד חוקי בקנדה[2].
ב-21 בנובמבר 1941 הפכה הספינה "היקאווה מארו" לספינת בית חולים בחיל הים של יפן וסיימה את תפקידה כספינת פליטים. לאחר מלחמת העולם השנייה, הפכה היקאווה מארו לאוניית מטען ובשנת 1953 חידשה את שירותה בקו ההפלגה של סיאטל. משנת 1961 האונייה שמורה בפארק יאמאשיטה ביוקוהאמה, יפן, כספינת מוזיאון[3][4].
לקריאה נוספת
- היקאווה מארו באתר World War II Database
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ פליטים יהודים על סיפונה של הספינה היפנית "היקאווה מארו", יוני 1941 באתר יד ושם
- ^ ורהפטיג זרח, פליט ושריד בימי השואה, שנת הוצאה- 1984, הוצאת יד ושם, עמוד 301-302
- ^ היקאווה מארו כספינת מוזיאון (באנגלית)
- ^ סיפורה של היקאווה מארו (באנגלית)
