צ'יאונה סוגיהארה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לא ידועלא ידוע שם זה נכתב במקור בהתאם לסדר המזרחי; שם המשפחה הוא .
צ'יאונה סוגיהארה
צ'יאונה סוגיהארה
צ'יאונה סוגיהארה
לידה 1 בינואר 1900 (גיל: 124)
קוזוצ'י (אנ'), יפן
פטירה קמקורה, יפן
מדינה יפןיפן יפן
קישורים חיצוניים
יד ושם צ'יאונה סוגיהארה   המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.

צִ'יאוּנֶה (סֶמְפּוֹ) סוּגִיהַארַה, (ביפנית: 杉原千畝‏; 1 בינואר 190031 ביולי 1986) היה דיפלומט יפני. בהיותו קונסול יפן בקובנה, ליטא, הציל בזמן השואה חייהם של אלפי יהודים מפולין ומליטא. על מעשה זה הוענק לו התואר חסיד אומות העולם[1].

ביוגרפיה

רישומי הלידה של סוגיהארה, המציינים את מקום הולדתו – העיירה קוזוצ'י, הידועה היום כעיר מינו, יפן.

סוגיהארה נולד בכפר יאוטסו[2], מחוז גיפו, שביפן ב-1 בינואר 1900 לקוסוי, גובה מס מטעם הממשלה ורופא, וליאטסו. הוא היה הבן השני מתוך שישה ילדים. מגיל צעיר גילה עניין רב בשפה האנגלית ובעולם שמעבר ליפן. אביו ציפה ממנו ללמוד רפואה, אך בבחינות הכניסה פסל את עצמו בכוונה - כשרשם במבחן את שמו בלבד. הוא נרשם ב-1918 לאוניברסיטת ואסדה ולמד כמקצוע ראשי ספרות אנגלית. ב-1919 עבר את בחינות משרד החוץ, ונשלח לחארבין שבסין, שם למד גרמנית ורוסית, התמחה בענייני רוסיה ואף המיר דתו לנצרות פרבוסלאבית.

תצפית על קוזוצ'י (מינו), העיירה שבה נולד סוגיהארה.

במשרד החוץ היפני נחשב סוגיהארה לדיפלומט מבריק. בין היתר מונה כאחראי לרכישת מסילת הרכבת הצפונית במנצ'וריה (שהייתה אז מדינת בובה של יפן) מידי ברית המועצות. הודות למידע שקיבל מהסינים, הצליח לקנות אותה במחצית המחיר שדרשו הרוסים. סוגיהארה התפטר מתפקידו לאות מחאה אחרי הזוועות שנעשו תחת הכיבוש היפני בסין, וחזר ליפן ב-1935. שם התחתן עם יוקיקו קיקוצ'י, שהייתה בת למעמד נמוך משלו. גם היא התנצרה לפני נישואיהם.

ב-1938 גויס שוב למשרד החוץ, שירת במשרד הדוברות ובהמשך נשלח לשמש כמתרגם לרוסית בלשכת הצירות בהלסינקי שבפינלנד. ב-1939 נשלח לליטא, שם נתמנה לסגן הקונסול בקובנה. תפקידו החשאי הנוסף היה לאסוף מודיעין על תנועות הצבא הסובייטי והגרמני באזור. בתחילת אותה שנה (1939) הציעו היפנים לגרמנים להפעיל עבורם רשת לפעילות חתרנית באוקראינה בתנאי שהגרמנים יממנו אותה. הגרמנים ידעו על הרשת היפנית האנטי-קומוניסטית שכבר פעלה אז בכל מרכז ומערב אירופה ונוהלה על ידי נספחים צבאיים ודיפלומטים יפנים. סוגיהארה היה אחד מקציני הרשת הזו. הגרמנים התלהבו מרעיון הרחבת הרשת לאוקראינה והסכימו להעניק את המימון הדרוש לפעילות הזאת, כיוון שהוסבר להם כי המקורות של הרשת הם אוקראינים שונאי סטלין ומתנגדי הקומוניזם, ששירתו ב"צבא האדום" בעל כורחם[3].

טקס הנצחה לצ'יאונה סוגיהארה

במהלך מלחמת העולם השנייה

המבנה בו שכנה הקונסוליה היפנית בקובנה. כיום "בית סוגיהארה" המשמש כמוזיאון
שולחן כתיבה במשרדו הקונסולרי של צ'יאונה סוגיהארה בבית סוגיהארה בקובנה

כאשר ביוני 1940 נכבשה ליטא על ידי ברית המועצות במסגרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שחילק את האזור בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, התדפקו פליטים יהודים רבים מפולין ומליטא על דלתות הקונסוליה שעמדה לפני סגירה. לאחר ששוחח איתם, החליט סוגיהארה לעזור להם לעזוב את ליטא. האמצעי היה הנפקה של אשרת מעבר ליפן עבור אלו שקיבלו מהקונסול ההולנדי בקובנה, יאן זווארטנדיק (לימים מחסידי אומות העולם), ויזת יעד לכיוון היעד הפיקטיבי, האי קורסאו, שהיה אז בשליטה הולנדית. הנפקת ויזת מעבר אפשרה לקבל ויזת יציאה מרוסיה ומליטא, שהייתה אז שטח כבוש בידי הרוסים. הפליטים היו צריכים לגייס סכומי כסף גבוהים (180 דולרים אמריקניים, שהיו הון עתק באותם ימים), לנסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית שחצתה את רוסיה עד עיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק בנסיעה שארכה 11 ימים, ומשם בשיט בספינה ליפן. בשל התשלום הגבוה וכן בשל קושי להאמין בכוחה של הוויזה, לא פנו בתחילה פליטים רבים בבקשה לקבל ויזה מהקונסוליות ההולנדית והיפנית, אך עם הידרדרות המצב, ובעיקר בשל השתדלותם של העסקנים היהודים, שהיו ממנהיגי הפליטים מפולין ששהו בליטא, ובראשם ד"ר זרח ורהפטיג (לימים שר במדינת ישראל), הייתה עלייה חדה במספר הפליטים שפנו לבקש ויזה שכזו.

שלוש פעמים ביקש סוגיהארה אישור מהממונים עליו במשרד החוץ היפני להנפיק ויזות, אך נענה בשלילה, כיוון שהנפקת ויזה דרשה תהליך הרשמה מסודר והוכחה מצד המבקש שברשותו דמי קיום מספיקים. כשראה שהמצב הביטחוני מחמיר, המרה את פי הממונים עליו, והחל ב-31 ביולי 1940 להנפיק ויזות ככל שיכול, עד סגירת הקונסוליה היפנית בלחץ הרוסים בספטמבר 1940. ב-4 בספטמבר עזב סוגיהארה את תפקידו ויצא ברכבת עם משפחתו לברלין, להמשך שירות דיפלומטי שם.

על פי האומדן, עד מועד סגירת הקונסוליה היפנית, הספיק סוגיהארה להנפיק יותר מ־2,150 ויזות, בכתיבה ידנית מרתונית ביחד עם אשתו ועוזרו (בחלק מהזמן סייע להם משה זופניק, תלמיד ישיבת מיר).

אחד ההסברים לכינויו "סמפו" הוא בכך שכשהיהודים להם הנפיק ויזות שאלוהו לשמו, חשב שהשם "צ'יאונה" יהיה קשה להגייה על ידי מי שלא מורגל בשפה היפנית. לכן אמר ששמו "סמפו", שהיא צורת קריאה נוספת לסימניות הקאנג'י המרכיבות את שמו.

מספר הניצולים היה גבוה יותר ממספר הוויזות, כיוון שוויזות למבוגרים כללו גם את ילדיהם. מספר הניצולים נאמד על ידי יד ושם ב-1,600 לכל הפחות. סוגיהארה עצמו העריך את מספרם ב-3,500 ואשתו העריכה ב-6,000. הערכות לא-רשמיות אף עוברות את ה־10,000. במסגרת הוויזות הללו הונפקו ויזות לכל שלוש מאות תלמידי ישיבת מיר, שעברו בשלב ראשון לקובה שביפן והמשיכו שם בלימוד תורה, ולאחר כשמונה חודשים לשאנגחאי.

מעשיו חשפו אותו ואת משפחתו לפגיעתם של הגרמנים[דרוש מקור], אך על אף שהאחרונים ככל הנראה ידעו על מעשיו, לא פגעו בו. סוגיהארה המשיך למלא תפקידים דיפלומטיים ברחבי אירופה. בסוף תקופת המלחמה נעצר ביחד עם אשתו וילדיו בידי הסובייטים, ושהה במשך למעלה משנה במחנה מעצר. לדברי בן-עמי שילוני הסובייטים התייחסו אליו בצורה טובה יותר משאר הדיפלומטים היפנים שנעצרו[4].

אחרי המלחמה

מדליה שהנפיקה ישראל לזכרו
תמונה זו מוצגת בהמכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
רחוב סמפו סוגיהרה ביפו

לאחר המלחמה חזר סוגיהארה ליפן. הוא פוטר ממשרד החוץ בשל היותו איש המשטר הישן. הוא נאלץ לעבוד בעבודות כפיים שונות, במשך תקופה לא קצרה, ואף עבד בחנותו של אחד מראשי הארגונים היהודיים.

ב-1960 קיבל משרה בחברה מסחרית ברוסיה, ועבד בה כ־16 שנים. בסוף 1969 ביקר בישראל, בה למד בנו, נפגש עם שר הדתות זרח ורהפטיג וקיבל תעודת הוקרה מיד ושם[5].

ב-4 באוקטובר 1984 קיבל סוגיהארה הכרה כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם. סוגיהארה לא הסכים לקבל כיבודים או טובות הנאה כלשהם, מלבד מלגת לימודים שניתנה לבנו נובוקי בידי מדינת ישראל. ככלל, לא הסכים להתראיין, ובראיון נדיר אחד אמר שצריך לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון – ולא מכל סיבה אחרת.

סוגיהארה נפטר ב-31 ביולי 1986 בגיל 86, והותיר אחריו אשה ושלושה ילדים.

אישים שהציל

על היהודים שהציל נמנים, בין השאר: ברנרד (דב) אברמוביץ (אברון), רבי אריה לייב בארון, יעקב בנאי (מזל), רבי אבא מרדכי ברמן, רבי שמואל ברנבוים, זרח ורהפטיג, רבי יחזקאל לוינשטיין, רבי נחום לסמן, מנחם סבידור רבי ראובן פיין, רבי יחיאל מיכל פיינשטיין, רבי נחום פרצוביץ, האדמו"רים מאמשינוב רבי שמעון שלום קאליש ובנו רבי ירחמיאל יהודה מאיר קאליש, רבי ישראל חיים קפלן, רבי לוי קרופני, רבי חיים שמואלביץ ובנו רבי רפאל שמואלביץ.

הנצחה

  • סוגיהארה קיבל הכרה רשמית מממשלת יפן והוכר בה כגיבור לאומי. בעיר קובנה, שם שירת כקונסול, נקרא רחוב על שמו. נעשה עליו סרט תיעודי בשם "סוגיהארה", בבימויו של רוברט קירק.
  • בשנת 1992 נבנתה לכבודו אנדרטה בעיר מולדתו, ובה פסל בדמותו.
  • עיריית יאוטסו החליטה להקים פארק לזכרו על גבעה המשקיפה על העיר. שמו של הפארק ביפנית הוא 人道の丘 - Jindou no oka, שפירושו "גבעת האנושיות". בטקס חנוכת הפארק השתתפו גם ניצולים רבים, בהם זרח ורהפטיג, ששיתף עמו פעולה בהצלה בקובנה.
  • בשנת 2000 נחנך בפארק מוזיאון סוגיהארה, בו ביקרו כבר למעלה מ-100 אלף מבקרים, בהם ישראלים רבים.
  • ב-2001 הוקם פארק עצי סאקורה בווילנה, לציון 100 שנים להולדתו של סוגיהארה.
  • בראשית 2019 התברר, כי חורשה שניטעה לזכרו בבית שמש על קרקע של קרן קיימת לישראל, ובתרומות יפנים, נעקרה ובמקומה הוקמה שכונת המגורים "קנה הבושם"[1].
  • ב-29 ביולי 2019, גוגל הקדישה "דודל" לזכרו של סוגיהארה[6].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אתר למנויים בלבד עופר אדרת, 34 שנים אחרי, משפחתו של שינדלר היפני גילתה כי החורשה לזכרו הפכה לשכונה בבית שמש, באתר הארץ, 13 בפברואר 2019
  2. ^ על פי גרסה אחרת, נולד בקוזוצ'י (מינו (אנ') דהיום). ראו: רישומי לידתו כאן במסמך משמאל
  3. ^ אברהם זיו טל, רדיו חזק (עמ' 17), באתר מבט מל"מ, גיליון 68, ‏מרץ 2014
  4. ^ הוויזה עדיין בתוקף
  5. ^ שרגא הר גיל, מציל יהודים מקובנו, מעריב, 24 בדצמבר 1969
  6. ^ שרבוט גוגל לזכרו של צ'יאונה סוגיהארה (באנגלית)
  7. ^ ראש העיר חנך כיכר על שם מציל ישיבת מיר, באתר בחדרי חרדים
  8. ^ קרן נתנזון ויץ, הוא כונה "שינדלר היפני" כשהציל אלפי יהודים - כעת הוא זוכה לתערוכה לכבודו, באתר ynet, 11 בספטמבר 2022
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0