הכתובת הדו-לשונית מצ'ינקיי
הכתובת הדו־לשונית מצ'ינֶקֶיי היא כתובת עתיקה הכתובה בפיניקית ובלווית, המתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס. הכתובת נחשפה בשנת 1997 ליד הכפר צ'ינֶה (אנ'), כ-30 ק"מ דרומית לאדנה בקיליקיה. הממצא פורסם ותואר לראשונה בשנת 1999,[1] והמהדורה הראשונה של הכתובת פורסמה בשנת 2000.[2] עם השנים נוספו תוספות חשובות לפרשנות הכתובת.[3][4][5][6]
הכתובת חולקת מאפיינים דומים עם כתובת אזתוד מאזתודי (קאראטפה). שתי הכתובות הן כתובות דו־לשוניות פיניקיות־לוויות, העוקבות אחר מלכי אדנה העתיקה מ"בית מופסוס" (המצוין בפיניקית כ"מפש" ובהירוגלפים הלווים כ־muksa), המוכר כמופסוס (אנ'), מלך אגדי מהמיתולוגיה היוונית.
רקע
הממצא שעליו נמצאה הכתובת הוא פסל של אליל הסערה תרחונזה, בעל זקן ותסרוקת תלתלים, חובש כובע בעל זוג קרניים, עוטה צעיף המשתלשל מכתפו השמאלית ולובש בגד בעל שרוולים קצרים עד מרפקיו. למתניו חגורה רחבה המתחברת לרצועה אלכסונית על גבו. ידיו שלובות ומחזיקות חפץ בלתי־מזוהה, ועל ידו הימנית חורים ששימשו אולי להצמדת חפץ אחר. מעל גבותיו שרידי עופרת של חפץ שהוצמד לשם.[7] הכתובת נכתבה על ידי המלך הידוע בשם Uriakki,[8] Urikki,[9] Uriyikki[10] ו־Urik,[11] בטקסטים אשוריים, המקביל ל-War(a)ika בלווית. השאלה אם זה הוא "אורכ" מכתובת אזתוד (טור א' שורה 2) שנויה במחלוקת.[12][13][14] מלך זה היה וסאל של אשור בממלכת קוה (קיליקיה). בלווית אזור זה היה ידוע בשם 'חִיַוַ'.[12][15]
בכתובת מונומנטלית זאת התייחס המלך למערכת היחסים בין ממלכתו לשליטיו האשורים. כמו כן, בגרסה הפיניקית של הכתובת, המלך טוען שבנה 15 מבצרים בממלכתו. בגרסה הלווית של אותה כתובת, אותו משפט מתפרש בצורה שגויה כהתייחסות להרס מבצרים.[12][16]
הכתובות
הכתובת הפיניקית
הכתובת הפיניקית המקורית היא:[17]
אנכ ו[ר(י)כ בן -----?]
אשפח מפש [מלכ דננים?]
הברכ בעל אש [ירחבת]
בת ארץ עמק [אדן בעבר]
בעל ובעבר א[לם ופע]
ל אנכ אפ סס [על סס (ו)מ]
חנת על מחנת ומלך [אשר ו]
כל בת אשר כנ לי לאב [ול]
אם ודננים ואשרים
כנ לבת אחד ובנ אנכ חמי[ת]
במצא שמש שמנת ||| ||| || ובמ
בא שמש שבעת ||| ||| | וכנ 10 ||| ||
ובמק[מ ----]שורכ/ב
כ/ר-א-ב/ח------?
–––––––––––––––––––
מית ויר.------ה/רת
אצמ ישבת ש[ם-?]כ/נ בעל
כר שתק ישע שבע ו[כל?]נעם
אל מלך הא ואף בנ/מ[?]ל[--]נ הא
משמעותה היא: "אנכי ו[ריכ בן...] ממשפחת מפש [מלך הדננים?] ברוך־בעל, אשר [הרחבתי] בית ארץ עמק [אדן בעבור] בעל ובעבור הא[לים ופע]ל אנכי גם סוס [על סוס ומחנה על מחנה. ומלך [אשור ו]כל בית אשור היו לי לאב [ול]אם, והדננים והאשורים היו לבית אחד. ובנה אנכי מצודו[ת], במוצא שמש שמונה 8 ובמבוא שמש שבע 7, והיו 15 (יחד). ובמק[ומות...] (אלה אשר) נלחצו הושבתי ש[ם...]בעל־כר שלווה, ישע, שובע ו[כל?] נועם אֶל מלך זה, ואף ב[...] זה.".[18]
הכתובת הלווית
הכתובת הלווית היא תרגום כמעט מוחלט של הכתובת הפיניקית.[19][20]
מונחים בכתובת
בכתובת הלווית נזכר המונח "חִיַוִ", המקשר בין המונח "אַחִיַוַ", שהוא גלגול של אכאים, למונח קוה, שכן חֿ אנטולית מבוטאת לעיתים בשפות שמיות כק'. ייתכן שהשם התגלגל גם לחוי המקראי. המונח המקביל בכתובת הפיניקית הוא "דננים".[12]
כמו השמטת ה"אַ" התחילית ב"(אַ)חִיַוַ", כך גם במונח "אשור" הושמטה בכתובת הלווית ה"אַ" התחילית, והשם נכתב "sura" במקום "Asura" במקום בו המונח הפיניקי המקביל הוא "אשֻר".[18] יש הרואים במונח זה מקור לקיצור השם אשור לסוריה,[21][22] כפי שמובא עוד אצל הרודוטוס (היסטוריות 7.63).
הן בכתובת הפיניקית והן בכתובת הלווית מוזכר "מפש/מֻכַּסַ" (במעתק פ־כ המוכר בין לווית לשפות שמיות), הנזכר גם בשתי השפות בכתובת אזתוד. השם מתועד גם כתב קווי ב' כ־Mo-qo-so ובחתית כ־Mu-uk-šu-uš, בהקשר מקוטע, אך מיד לאחר מכן מוזכרות התקפות על אלשיה בהן משתתף אַתַרשִיַ איש אַחִיַ. המונח מתקשר עם מופסוס (אנ') היווני.[23]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Bryce, Trevor R. (2012). The World of The Neo-Hittite Kingdoms: A Political and Military History. New York: Oxford University Press.
- Bryce, Trevor R. (2016). "The Land of Hiyawa (Que) Revisited". Anatolian Studies. 66: 67–79.
- Dinçol, Ali; Dinçol, Belkis; Hawkins, John David; Marchetti, Nicolò; Peker, Hasan (2014). "A Stele by Suhi I from Karkemish". Orientalia. 83 (2): 143–153.
- Hawkins, John David; Weeden, Mark (2016). "Sketch history of Karkamish in the earlier Iron Age (Iron I–IIB)" (PDF). Carchemish in Context. Oxford-Philadelphia: Oxbow Books. pp. 9–21.
- Hawkins, John David (2017). "The Ending of the Çineköy Inscription". At the Dawn of History: Ancient Near Eastern Studies in Honour of J. N. Postgate. Eisenbrauns: Penn State University Press. pp. 211–216.
- İpek, İsmet; Tosun, Kazım; Tekoğlu, Recai (1999). "Adana Geç Hitit Kurtarma Kazısı 1997 Yılı Çalışma Sonuçları" (PDF). IX. Müze Kurtarma Kazıları Semineri. Ankara: Kültür Bakanlığı Milli Kütüphane Basımevi. pp. 173–188.
- Lanfranchi, Giovanni B. (2005). "The Luwian-Phoenician Bilingual of Çineköy and the Annexation of Cilicia to the Assyrian Empire". Von Sumer bis Homer. Münster: Ugarit Verlag. pp. 481–496.
- Lanfranchi, Giovanni B. (2007). "The Luwian-Phoenician Bilinguals of Çineköy and Karatepe: An Ideological Dialogue" (PDF). Getrennte Wege?: Kommunikation, Raum und Wahrnehmung in der Alten Welt. Frankfurt am Main: Verlag Antike. pp. 179–217.
- Lanfranchi, Giovanni B. (2009). "A Happy Son of the King of Assyria: Warikas and the Çineköy Bilingual (Cilicia)". Of God(s), Trees, Kings, and Scholars. Helsinki: Finnish Oriental Society. pp. 127–150.
- Lanfranchi, Giovanni B. (2011). "The Expansion of the Neo-Assyrian Empire and Its Peripheries: Military, Political and Ideological Resistance". Lag Troia in Kilikien? Der aktuelle Streit um Homers Ilias. Darmstadt: Wissenschaftliche Buchgesellschaft. pp. 225–239.
- Nöldeke, Theodor (1871). "Ασσύριος Σύριος Σύρος". Hermes. 5 (3): 443–468.
- Payne, Annick (2012). Iron Age Hieroglyphic Luwian Inscriptions. Atlanta: Society of Biblical Literature.
- Rollinger, Robert (2006a). "Assyrios, Syrios, Syros und Leukosyros". Die Welt des Orients. 36: 72–82.
- Rollinger, Robert (2006b). "The Terms Assyria and Syria Again" (PDF). Journal of Near Eastern Studies. 65 (4): 283–287.
- Simon, Zsolt (2012). "Where is the Land of Sura of the Hieroglyphic Luwian inscription KARKAMIŠ A4b and Why Were Cappadocians Called Syrians by Greeks?". Altorientalische Forschungen. 39 (1): 167–180.
- Simon, Zsolt (2014). "Awarikus und Warikas: Zwei Könige von Hiyawa". Zeitschrift für Assyriologie. 104 (1): 91–103.
- Tekoğlu, Recai; Lemaire, André; İpek, İsmet; Tosun, Kazım (2000). "La bilingue royale louvito-phénicienne de Çineköy" (PDF). Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres. 144 (3): 961–1007.
- Weeden, Mark (2013). "After the Hittites: The Kingdoms of Karkamish and Palistin in Northern Syria" (PDF). Bulletin of the Institute of Classical Studies. 56 (2): 1–20.
- Yakubovich, Ilya (2015a). "Phoenician and Luwian in Early Iron Age Cilicia". Anatolian Studies. 65: 35–55.
- Yakubovich, Ilya (2015b). "Adanawa or Ahhiyawa? Reply to the Addendum by J. D. Hawkins". Anatolian Studies. 65: 56–58.
קישורים חיצוניים
- כתובת משנת 800 לפני הספירה מראה את מקור השם 'סוריה'
- Nytt fynd stärker samband mellan suroye-asuroye (בשוודית)
- Neue Entdeckung erhöht Verbindung zwischen Suroye und Asuroye (בגרמנית)
הערות שוליים
- ^ İpek, Tosun & Tekoğlu 1999, p. 173–188.
- ^ Tekoğlu et al. 2000, p. 961-1007.
- ^ Lanfranchi 2007, p. 186-195.
- ^ Payne 2012, p. 42-44.
- ^ Yakubovich 2015a, p. 40-44.
- ^ Hawkins 2017, p. 211-216.
- ^ איתמר זינגר, הכתובת הדו־לשונית לובית־פיניקית מצ'ינֶקֶיי והשלכותיה ההיסטוריות, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כט, 2009, עמ' 147
- ^ Hayim Tadmor, The royal inscriptions of Tiglath-pileser III (744-727 BC) and Shalmaneser V (726-722 BC), kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 38, מסת"ב 978-1-57506-657-8
- ^ Hayim Tadmor, The royal inscriptions of Tiglath-pileser III (744-727 BC) and Shalmaneser V (726-722 BC), kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 47, מסת"ב 978-1-57506-657-8
- ^ Hayim Tadmor, The royal inscriptions of Tiglath-pileser III (744-727 BC) and Shalmaneser V (726-722 BC), kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 70, 77, מסת"ב 978-1-57506-657-8
- ^ Hayim Tadmor, The royal inscriptions of Tiglath-pileser III (744-727 BC) and Shalmaneser V (726-722 BC), kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 87, 122, מסת"ב 978-1-57506-657-8
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 איתמר זינגר, הכתובת הדו־לשונית לובית־פיניקית מצ'ינֶקֶיי והשלכותיה ההיסטוריות, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כט, 2009, עמ' 149
- ^ Simon 2014, p. 91–103.
- ^ Bryce 2016, p. 70.
- ^ Bryce 2012, p. 156.
- ^ Yakubovich 2015a, p. 46.
- ^ Recai Tekoglu, André Lemaire, Ismet Ipek, A. Kasim Tosun, La bilingue royale louvito-phénicienne de Çineköy, Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres 144, 2000, עמ' 994 doi: 10.3406/crai.2000.16174
- ^ 18.0 18.1 איתמר זינגר, הכתובת הדו־לשונית לובית־פיניקית מצ'ינֶקֶיי והשלכותיה ההיסטוריות, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כט, 2009, עמ' 148
- ^ איתמר זינגר, הכתובת הדו־לשונית לובית־פיניקית מצ'ינֶקֶיי והשלכותיה ההיסטוריות, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כט, 2009, עמ' 147–148
- ^ ניתן למצוא את תעתיק הכתובת הלווית המקורית לאותיות לטיניות ותרגומה לצרפתית אצל: Recai Tekoglu, André Lemaire, Ismet Ipek, A. Kasim Tosun, La bilingue royale louvito-phénicienne de Çineköy, Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres 144, 2000, עמ' 994 doi: 10.3406/crai.2000.16174
- ^ Rollinger 2006a, p. 72-82.
- ^ Rollinger 2006b, p. 283-287.
- ^ איתמר זינגר, הכתובת הדו־לשונית לובית־פיניקית מצ'ינֶקֶיי והשלכותיה ההיסטוריות, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כט, 2009, עמ' 150
