המועצה המלכותית
המועצה המלכותית המכובדת ביותר של הוד מלכותה (אנגלית: Her Majesty's Most Honourable Privy Council), ובקיצור המועצה המלכותית, היא גוף של יועצים לריבון הממלכה המאוחדת. רוב חברי המועצה הם פוליטיקאים בכירים שכיהנו או שמכהנים בבית הנבחרים או בבית הלורדים.
המועצה המלכותית, שהחליפה את המועצה המלכותית של אנגליה, הייתה בעבר מוסד בעל כוח רב, אך כיום מדיניותה נתונה תחת בקרה של קבינט ממשלת בריטניה. המועצה מייעצת לריבון הבריטי בנוגע להפעלת סמכויותיו המלכותיות, ומוציאה צווים הידועים כ"דבר המלך במועצה" או "צווי המועצה". צווים במועצה קובעים תקנות ומינויים בממשלת בריטניה. הם ניתנים תחת היתר מיוחד בחוק הבריטי, המאציל למועצה סמכויות שונות, ובדרך כלל משמשים לצורך בקרה על מוסדות ציבוריים. המועצה מייעצת גם בנוגע למתן צ'ארטרים מלכותיים, שלפיהם מוענק מעמד מיוחד לגופים מאוגדים ומעמד עיר או רובע לעיירות.
למועצה יש גם תפקידים שיפוטיים, המואצלים בדרך כלל לוועדה השיפוטית. הוועדה מורכבת משופטים בכירים הממונים על ידי היועצים המלכותיים: שופטי בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת ובתי משפט בכירים באנגליה, בוויילס, בסקוטלנד ובצפון אירלנד. בעבר שימשה המועצה בית משפט לערעורים עבור האימפריה הבריטית בכללותה, והיא עודנה דנה בערעורים מהטריטוריות הבריטיות שמעבר לים, משטחי בסיס ריבוניים, משטחי חסות ומחבר העמים הבריטי.
היסטוריה
בתקופת שלטונם של המלכים הנורמנים קיבל הכתר האנגלי ייעוץ מחצר המלוכה, שהורכבה ממגנאטים, אנשי דת ופקידי ממשל בכירים. מטרתה המקורית של המועצה הייתה לייעץ לריבון בנוגע לחקיקה, ניהול ומשפטים. עם השנים תפסו גופים נפרדים תפקידים ייחודיים, שהתפתחו מחצר המלוכה. בתי המשפט נטלו על עצמם את הטיפול בנושאים משפטיים, ואילו הפרלמנט הפך למחוקק העליון של הממלכה. למרות זאת שמרה המועצה על הסמכות לדון במחלוקות חוקתיות, כערכאה ראשונה או כערעור[1]. יתר על כן, חוקים שנקבעו על ידי הריבון לפי עצת המועצה, ולא בעצה אחת עם הפרלמנט, היו תקפים[2].
ריבונים חזקים נהגו להשתמש במועצה על מנת לעקוף את בתי המשפט והפרלמנט[2]. לדוגמה, במאה ה-15 הקימה המועצה ועדה, לימים בית המשפט של חדר הכוכב, שהייתה בעלת סמכות להטיל כל עונש למעט עונש מוות, תוך היותה פטורה מסדר הדין הפלילי[3]. הנרי השמיני היה יכול לחוקק חוקים באמצעות הכרזה בלבד, בתנאי שהתייעץ עם המועצה. הבכירות החקיקתית של הפרלמנט הושבה רק לאחר מותו של הנרי[4]. למרות שנותרו ברשותה סמכויות חקיקתיות ושיפוטיות, הפכה המועצה לגוף אדמיניסטרטיבי בעיקרו[5]. ב-1553 מנתה המועצה 40 חברים[6], אך הריבון נטה להסתמך על ועדה קטנה יותר, שלימים הפכה לקבינט ממשלת בריטניה המודרני.
בסיום מלחמת האזרחים האנגלית בוטלו המונרכיה, בית הלורדים והמועצה המלכותית. הבית הנותר של הפרלמנט, בית הנבחרים, הקים מועצת מדינה על מנת לחוקק חוקים ולטפל במדיניות האדמיניסטרטיבית. 41 חברי המועצה נבחרו על ידי חברי בית הנבחרים; בראש מועצת המדינה עמד אוליבר קרומוול, שהיה דה פקטו ראש המדינה. אולם, ב-1653 הוענק לו התואר "לורד פרוטקטור" (הלורד המגן), וגודל המועצה הופחת ל-13 עד 21 חברים שנבחרו על ידי בית הנבחרים. ב-1657 העניק בית הנבחרים סמכויות רחבות יותר לקרומוול, שחלקן היו בעבר ברשות המונרכים האנגלים. המועצה נודעה אז כמועצה המלכותית של הפרוטקטור; חבריה מונו על ידי הלורד פרוטקטור, בכפוף לאישור הפרלמנט.
ב-1659 בוטלה מועצת הפרוטקטור, זמן קצר לפני השבת המלוכה. צ'ארלס השני החזיר את המועצה המלכותית, אך בדומה למונרכים הקודמים של בית סטיוארט בחר להסתמך על ועדת יועצים קטנה יותר[7]. בתקופת ג'ורג' הראשון הועברו סמכויות נוספות לוועדה. היא החלה להיפגש גם בלא נוכחות הריבון, והעבירה אליו את ההחלטות שקבעה. באופן זה חדלה המועצה כולה לשמש כחבר יועצים חשאיים לריבון, והתפקיד עבר לאחת מוועדותיה, היא קבינט ממשלת בריטניה[8].
הרכב המועצה
הריבון, כשהוא פועל לפי עצת המועצה, ידוע כמלך במועצתו או כמלכה במועצתה. חברי המועצה ידועים בכינוים הקולקטיבי "הלורדים של המועצה המלכותית המכובדת של הוד מלכותה", או "הלורדים ואחרים של...". האישיות הבכירה במועצה היא הלורד נשיא המועצה, שהוא התפקיד הרביעי בחשיבותו בממשל הבריטי. הלורד נשיא המועצה הוא חבר הקבינט, ובדרך כלל מדובר ביושב ראש בית הנבחרים או ביושב ראש בית הלורדים. תפקיד נוסף בעל חשיבות הוא זה של פקיד המועצה, שחתימתו מופיעה על כל הצווים המוצאים על ידה.
חברי המועצה מכונים באנגלית Privy Counsellor או Privy Councillor. הכינוי הראשון הוא המועדף על משרד המועצה המלכותית (הגוף המספק למועצה שירותים אדמיניסטרטיביים)[9], כיוון שהוא מדגיש את השימוש האנגלי במילה יועץ כאחד שנותן עצה, וזאת בניגוד למי שהוא חבר במועצה. יועץ מלכותי "מושבע ל" חבר המועצה כשהוא מצטרף אליה לראשונה.
הריבון הבריטי יכול למנות כל אחד ליועץ מלכותי, אך בפועל מבוצעים המינויים רק בהסכמת הממשלה, ואלה שמתמנים הם לרוב חברים בכירים בפרלמנט, הכנסייה האנגליקנית או הרשות השופטת. אין מגבלה על מספר החברים המושבעים למועצה[10], ונכון לאוגוסט 2008 היו בה 538 חברים[11]. אולם, לחברי המועצה אין זכות להשתתף בכל פגישותיה, ורק חלקם מזומנים לכל פגישה, בדרך כלל לפי החלטתו של ראש הממשלה.
חברי המועצה כוללים בין השאר את שלושת הבכירים של הכנסייה האנגליקנית: הארכיבישוף מקנטרברי, הארכיבישוף מיורק והבישוף של לונדון. גם חברי משפחת המלוכה יכולים להיות חברים במועצה. פיליפ, דוכס אדינבורו, הוא החבר הבכיר ביותר מבחינת משך כהונתו, והוא חבר המועצה היחיד שלא מונה על ידי אליזבת השנייה, כיוון שמונה עוד בתקופת ג'ורג' השישי. המזכיר הפרטי של הריבון מושבע תמיד לחבר במועצה.
אנשי המשפט שבדרך כלל מושבעים לחברים במועצה הם שופטי בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת, שופטי בית המשפט לערעורים של אנגליה וויילס, שופטי בית המשפט לערעורים בצפון אירלנד, ושופטי בית המשפט העליון האזרחי של סקוטלנד.
אולם, עיקר חברי המועצה הם פוליטיקאים. לפי החוק יש חובה להשביע למועצה מיד עם המינוי את ראש ממשלת בריטניה, שרים בקבינט ויושב ראש האופוזיציה. למועצה מושבעים גם ראשי המפלגות הגדולות בבית הנבחרים, ראשי הממשלות האוטונומיות של ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד, שרים בכירים שאינם חברי הקבינט, ולעיתים פרלמנטרים בכירים. היועצים המלכותיים מחויבים לפי השבועה שלהם לשמור את כל העניינים הנדונים בפגישות בסוד, כשהמינוי של ראשי מפלגות האופוזיציה מאפשר לממשלה לחלוק עמם מידע סודי "בתנאי המועצה המלכותית"[10]. דבר זה קורה בדרך כלל בנסיבות מיוחדות, כגון נושאים הקשורים לביטחון הלאומי של המדינה.
למרות שהמועצה המלכותית היא מוסד בריטי, חלק מחבריה הם גורמים רשמיים ממדינות חבר העמים הבריטי. בשנת 2000 הושבעו באופן קולקטיבי ראש ממשלת ניו זילנד, פוליטיקאים בכירים, נשיא בית המשפט העליון ושופטי בית המשפט לערעורים של המדינה[12]. אולם, המינויים של חברי המועצה מניו זילנד לא חודשו מאז. עד לחלק האחרון של המאה ה-20 היו חברים במועצה גם ראשי הממשלה ונשיאי בית המשפט העליון של קנדה ואוסטרליה. ראשי ממשלה של מדינות בהן אליזבת השנייה היא המלכה מושבעים גם כן לחברים במועצה.
החברות במועצה פוקעת עם פירוקה, המתרחש בדיוק שישה חודשים לאחר מות המונרך. קודם לכן הוביל מות המונרך לפירוק מיידי של המועצה, אך הדבר תוקן בתקופת שלטונה של המלכה אן[13]. אולם, ישנה מוסכמה שהריבון ממנה מחדש את כל חברי המועצה לאחר פירוקה[14], ולפיכך החברות היא בפועל לכל החיים[10].
לריבון הבריטי יש סמכות לסלק מהמועצה את אחד מחבריה לפי בחירתו, ולחבר המועצה הנדון יש זכות להתפטר על מנת להימנע מגירוש. חבר המועצה האחרון שפרש מרצונו היה ג'ונתן אייטקן, שעזב אותה ב-25 ביוני 1997 בעקבות חשד לעדות שקר שדבק בו[15]. הוא היה אחד משלושת חברי המועצה שעזבו אותה במאה ה-20, כשלפניו עשו זאת ג'ון פרופומו (26 ביוני 1963) וג'ון סטונהאוס (27 באוגוסט 1976)[15]. חבר המועצה האחרון שגורש ממנה בניגוד לרצונו היה סר אדגר ספייר, שסולק מהמועצה ב-13 בדצמבר 1921 בעוון פעילויות פרו-גרמניות במלחמת העולם הראשונה[15].
שבועת המועצה
במשך שנים רבות נחשב פרסום הנוסח הסודי של שבועת המועצה לעבירה פלילית[16]. עם זאת, ב-28 ביולי 1998 פורסם לראשונה נוסח השבועה, בתגובה לשאלה שהופנתה בפרלמנט ללורד נשיא המועצה[17]. הנוסח שלהלן הוא זה שאומרים חברי המועצה מיד עם השבעתם לתפקיד:
אתה נשבע בשם האל הכל יכול להיות משרת דובר אמת ונאמן של הוד מלכותה המלכה, כאחד מהמועצה המלכותית של הוד מלכותה. אתה לא תדע או תבין כל צורה של דבר שיהיה בגדר נסיון, מעשה או דיבור נגד הוד מלכותה עצמה, כבודה, תוארה, כתרה, או כבודה המלכותי, אך אתה תעמוד ותתמודד מול הדברים הללו במלוא כוחך, ואו תגרום להם להיחשף בפני הוד מלכותה עצמה, או בפני מועצתה המלכותית כפי שתפרסם הוד מלכותה. אתה, בכל הדברים לעתיד, תטפל ותדון במועצה, ותביע בנאמנות ובאמת את מחשבותיך ודעותיך, לפי לבך ומצפונך; ותשמור בסוד את כל העניינים הנחשפים בפניך, או נדונים בחשאיות במועצה. ואם אחד מהעניינים שהוזכרו לעיל יהיה בנוגע לאחד היועצים, אתה לא תחשוף זאת בפניו, ותשמור את אותו הדבר עד הזמן שבו, בהסכמת הוד מלכותה, או המועצה, יתפרסם הדבר. אתה תיתן את כל אמונך ונאמנותך להוד מלכותה המלכה; ותסייע ותגן על כל סמכויות השיפוט, המעמד הרם, והרשויות, שנתנו להוד מלכותה, וסופחו לכתר לפי חוק הפרלמנט, או בדרך אחרת, כנגד כל הנסיכים הזרים, אנשים, הגמונים, מדינות, או מנהיגים. ובאופן כללי תנהג בכל הדברים כפי שמשרת נאמן ואמיתי חייב לעשות עבור הוד מלכותה. כה יעזור לך הקל.
— [18]
פגישות
פגישות המועצה המלכותית נערכות אחת לחודש, במקום מגוריו של הריבון. הקוורום, לפי משרד המועצה המלכותית, הוא שלושה חברים[9], אך תקנות אחרות קובעות כי הוא דווקא שני חברים[19].
הריבון הבריטי משתתף בפגישות המועצה, אם כי הוא יכול לשלוח במקומו שני יועצי מדינה או יותר[20]. לפי חוקי המלוכה של 1937 עד 1953, מי שכשירים להיבחר כיועצי המדינה הם בן או בת הזוג של הריבון, וארבעת האנשים הבאים בסדר הירושה לכתר הבריטי שגילם מעל 21 שנים, או 18 שנים עבור יורש העצר. בדרך כלל הריבון נוכח בעצמו בפגישות המועצה המלכותית, כך שחברי המועצה האחרים לא רשאים לשבת והפגישות נמשכות זמן קצר[9]. הלורד נשיא המועצה מקריא רשימת צווים שצריכים להינתן, והריבון אומר "מאושר" או לא לכל צו.
רק אחדים מחברי המועצה משתתפים בפגישותיה הסדירות. הנוהג המקובל היא שפגישות יומיומיות של המועצה נערכות בהשתתפות של ארבעה חברים, בדרך כלל השרים האחראים לעניינים הנדונים[20]. הלורד נשיא המועצה הוא בדרך כלל אחד מהחברים הנוכחים, אלא אם הדבר נמנע ממנו מסיבה כלשהי. לפי המוסכמות המודרניות של הממשלה הפרלמנטרית והמונרכיה החוקתית, כל צו שניתן על ידי המועצה מנוסח על ידי המחלקה הממשלתית הרלוונטית, ומאושר על ידי השרים האחראיים. הפעולה הננקטת על ידי המלכה במועצה היא צעד פורמלי הנדרש לצורך אימוצו הרשמי של החוק[21].
פגישות של המועצה בהרכבה המלא נערכות רק כשהריבון מודיע על אירוסיו או אירוסיה, והפעם האחרונה שהדבר אירע הייתה ב-23 בנובמבר 1839[22], בתקופת שלטונה של המלכה ויקטוריה. אפשרות נוספת היא כאשר מתרחשת הורשת הכתר, בין אם הדבר נגרם כתוצאה ממוות או מהתפטרות של המונרך[23]. פגישה מלאה של המועצה נערכה גם ב-6 בפברואר 1811, כיוון שג'ורג' השלישי היה צריך להישבע עם תחילת הביצוע של סמכותו המלכותית כנסיך עוצר, כפי שנדרש על ידי חוק הפרלמנט[24]. כל עוצר נדרש להישבע בפני המועצה המלכותית לפי התקנות הנוכחיות, המסדירות את נושא העוצרות במקרה שהריבון קטין או מחוסר יכולת למלא את תפקידו[25].
במקרה שהתרחשה הורשת הכתר מכריזה המועצה על עלייתו לשלטון של הריבון החדש, ושומעת ממנו את השבועה הקשורה לביטחון הכנסייה של סקוטלנד, כפי שנדרש בחוק. במקרה זה מצטרפים אל חברי המועצה הלורדים הרוחניים, הלורדים החילוניים, הלורד ראש העיר של לונדון, חברי מועצת הסיטי של לונדון, ונציגי מדינות חבר העמים הבריטי. האספה המיוחדת של המועצה והאחרים הנערכת על מנת להכריז על עלייתו לשלטון של הריבון החדש וקבלת השבועה ממנו, ידועה כמועצת העלייה (Accession Council). הפגישות האחרונות של מועצת העלייה נערכו ב-6 בפברואר וב-8 בפברואר 1952. כיוון שאליזבת השנייה הייתה מחוץ לממלכה המאוחדת בשעת פטירתו של ג'ורג' השישי, נפגשה המועצה ב-6 בפברואר על מנת להכריז על הריבון החדש, וכעבור יומיים, לאחר שאליזבת חזרה למדינה, על מנת לשמוע את שבועתה[26].
תפקידים
הריבון הבריטי מפעיל את סמכותו הביצועית באמצעות מתן צווים הקרויים "דבר המלך במועצה", לפי עצת המועצה המלכותית. צווים אלה, המנוסחים על ידי הממשלה ולא על ידי הריבון, הם חקיקה משנית שנועדה ליצור את תקנות הממשלה ולאשר את המינויים לממשלה. בנוסף, צווים במועצה מאפשרים לתת את ההסכמה המלכותית לחוקים הנקבעים על ידי הרשויות המחוקקות של שטחי החסות הבריטיים. צווי המועצה שונים מצווים במועצה. צווים אלו מנוסחים על ידי חברי המועצה, ללא השתתפות של הריבון. הם הופכים לרשמיים לפי סמכות מיוחדת של חוקי הפרלמנט, ובדרך כלל משמשים לבקרה על מוסדות ציבור.
בנוסף לכך יכול הריבון לתת צ'ארטרים מלכותיים לפי עצת המועצה. הצ'ארטרים מעניקים מעמד ייחודי לגופים מאוגדים; הם משמשים להענקת מעמד עיר או רובע לעיירות, ומעמד "צ'ארטרי" למספר גופים מקצועיים או חינוכיים. לפיכך, המועצה המלכותית עוסקת במגוון רחב של נושאים, כולל מעמד של אוניברסיטאות, בתי קברות, מטבעות, ותאריכי חופשת הבנק.
הגוף המכונה "הכתר במועצה" ממלא מספר תפקידים שיפוטיים. בתוך הממלכה המאוחדת הוא דן בערעורים מבית משפט המוסמכים לדון בענייני דת, בית המשפט של האדמירליות של חמשת הנמלים, בית משפט המוסמך להחליט אם לכידת ספינה הייתה חוקית וועדת המשמעת של המכללה המלכותית למנתחים וטרינרים, ערעורים נגד תוכניות של נציבי הכנסייה וערעורים לפי חוקים מסוימים של הפרלמנט. הכתר במועצה היה בעבר בית המשפט העליון לערעורים של כל האימפריה הבריטית[27], אך במשך השנים ביטלו חלק ממדינות חבר העמים הבריטי את אפשרויות הערעורים הללו[28]. למרות זאת ממשיכה המועצה המלכותית לדון בערעורים מחלק ממדינות חבר העמים, טריטוריות בריטיות שמעבר לים, שטחי בסיס ריבוניים, ואזורי חסות[29].
באופן תאורטי יכול הכתר במועצה לדון במקרים שתוארו לעיל, אך בפועל הם נדונים בפני הוועדה השיפוטית של המועצה המלכותית, המורכבת משופטים בכירים החברים במועצה. החלטת הוועדה מוצגת כ"עצה" למונרך, ובפועל הריבון הבריטי כמעט תמיד מקבל אותה ומאשר אותה[30]. לוועדה השיפוטית הייתה סמכות שיפוט גם במקרים הקשורים לחוקים שעסקו בממשלות המקומיות של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד, אך היא הועברה לבית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת שהחל לפעול ב-2009[31].
זכויות חברי המועצה
למרות שהמועצה המלכותית היא "המכובדת מאוד" כגוף שלם, כל אחד מחבריה זכאי לשאת את התואר "המכובד מאוד". אצילים שחברים במועצה רשאים להוסיף את ראשי התיבות "PC" לציון חברותם, כיוון שהם זכאים לשאת את התואר "המכובד מאוד" (במקרים של ברונים, ויקונטים ורוזנים) או תואר בכיר יותר (במקרה של דוכסים ומרקיזים), גם אם הם כבר לא חברים במועצה.
חברי המועצה זכאים למקום מיוחד בסדר הקדימות של אנגליה וויילס[32]. בתחילת כל מושב חדש של הפרלמנט, ולפי החלטת היושב ראש, חברי בית הנבחרים שהם גם חברי המועצה נשבעים את שבועת הנאמנות לפני כל חברי הבית האחרים, למעט היושב ראש עצמו וחבר הבית הוותיק ביותר מבחינת משך כהונתו ברציפות[33]. כמו כן, אם חבר המועצה יקום על מנת לנאום בבית הנבחרים במקביל לחבר אחר, היושב ראש ייתן לחבר המועצה לנאום קודם[34]. מנהג זה לא היה רשמי, והוא לא נמצא בשימוש מאז 1998[35].
כמו כן, רק חברי המועצה יכולים להציג הודעות מלכותיות בפני בתי הפרלמנט[36], ורק הם יכולים לציין, לפי פקודה מהמונרך, את ההסכמה המלכותית לבחינת הצעת חוק המשפיעה על זכויות הכתר[37].
חברי המועצה רשאים לשבת על מדרגות כס המלוכה באולם בית הלורדים במהלך דיונים. הם חולקים את הזכות הזאת ביחד עם לורדים שקיבלו את תארם בירושה וכיהנו בבית הלורדים לפני הרפורמה של 1999, בישופים דיוקסיאניים של הכנסייה האנגליקנית (שאינם לורדים רוחניים), בישופים לשעבר שהיו חברי בית הלורדים, דיקנים של מנזר וסטמינסטר, אצילים מאירלנד, הילדים הבכורים של חברי בית הלורדים, פקיד הכתר בגנזך והאדון נושא המוט השחור.
לכל אחד מחברי המועצה יש זכות נפרדת לפגישה אישית עם הריבון. גם אצילים נחשבים כמי שמחזיקים בזכות זו; חברי בית הנבחרים מחזיקים בזכות באופן קולקטיבי. בכל המקרים ניתן לנצל את הזכות הזאת רק להצעת הצעה בענייני ציבור[38].
מועצות אחרות
המועצה המלכותית היא אחת מארבע מועצות עיקריות של הריבון הבריטי. שלוש המועצות האחרות הן בתי המשפט, הפרלמנט והמגנום קונסיליום (המועצה הגדולה, הנקראת גם אספת כל אצילי הממלכה). כל שאר המועצות עדיין קיימות, או לכל הפחות לא בוטלו באופן רשמי, אם כי המגנום קונסיליום לא כונסה מאז 1640[39].
מספר מועצות מלכותיות ייעצו בעבר לריבון. לאנגליה וסקוטלנד (ראו המועצה המלכותית של סקוטלנד) היו בעבר מועצות מלכותיות נפרדות. אולם, חוקי האיחוד של 1707, שאיחדו את שתי המדינות לממלכת בריטניה הגדולה, החליפו אותן בגוף אחד. אירלנד, מצד שני, המשיכה לקיים מועצה מלכותית נפרדת גם לאחר קבלת חוק האיחוד של 1800. המועצה המלכותית של אירלנד בוטלה ב-1922, לאחר הפרדת החלק הדרומי של אירלנד מהממלכה המאוחדת; הגוף שירש אותה היה המועצה המלכותית של צפון אירלנד, אך מועצה זו הפסיקה את פעילותה לאחר פיזור הפרלמנט של צפון אירלנד. לא נעשו מינויים נוספים, ורוב חברי המועצה אינם בחיים.
לקנדה יש מועצה מלכותית עצמאית מאז 1867, הנקראת מועצת המלוכה של המלכה לקנדה. בעוד שמועצת המלוכה הקנדית היא במיוחד "עבור קנדה", המועצה המלכותית שנדונה לעיל איננה "עבור הממלכה המאוחדת"; על מנת לחדד את ההבדלים במקרה הצורך, היא מכונה מועצת המלוכה האימפריאלית. הארגון המקביל בניו זילנד מכונה המועצה המבצעת, והמקביל באוסטרליה מכונה המועצה המבצעת הפדרלית.
לקריאה נוספת
- Dicey, A (1887). The Privy Council : the Arnold prize essay, 1860. London.
- Gay, O; Rees, A (2005). "The Privy Council" (pdf). House of Commons Library Standard Note. SN/PC/2708. נבדק ב-2 באוגוסט 2008.
{{cite journal}}: (עזרה) - Maitland, F (1911). The constitutional history of England : a course of lectures. Cambridge
- Goodnow, F (1897). Comparative Administrative Law: an Analysis of the Administrative Systems, National and Local, of the United States, England, France and Germany. New York: G.P. Putnam's Sons.
- Warshaw, S (1996). Powersharing: White House—Cabinet relations in the modern presidency. Albany, N.Y.: State University of New York Press. ISBN 0-7914-2869-9.
- Blackstone, W (1838). Commentaries on the Laws of England. New York: W.E. Dean.
- Cox, H (1854). The British Commonwealth, Or, A Commentary on the Institutions and Principles of British Government. London: Longman, Brown, Green, and Longmans.
- Iwi, E (1937). "A Plea for an Imperial Privy Council and Judicial Committee" (subscription required). Transactions of the Grotius Society. 23.
- Cox, N (2002). "The Abolition or Retention of the Privy Council as the Final Court of Appeal for New Zealand: Conflict Between National Identity and Legal Pragmatism". New Zealand Universities Law Review. 20. doi:10.2139/ssrn.420373.
- Cox, N (2008). "Peerage Privileges since the House of Lords Act 1999" (dmy). Selected Works of Noel Cox. Berkeley Electronic Press. נבדק ב-29 באוגוסט 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - Dicey, A (1887). The Privy Council : the Arnold prize essay, 1860.}
- Hayter, P (2007). Companion to the Standing Orders and guide to the Proceedings of the House of Lords, 21st.
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של משרד המועצה המלכותית
הערות שוליים
- ^ דיקי, עמודים 12 - 14
- ^ 2.0 2.1 גאי, עמוד 2
- ^ מייטלנד, עמודים 262 - 263
- ^ מייטלנד, עמוד 253
- ^ גודנו, עמוד 123
- ^ מייטלנד, עמוד 256
- ^ וורשו, עמוד 7
- ^ גאי, עמודים 2 - 3
- ^ 9.0 9.1 9.2 שאלות ותשובות בנושאי עסקים באתר משרד המועצה המלכותית
- ^ 10.0 10.1 10.2 גאי, עמוד 3
- ^ רשימת חברי המועצה המלכותית באתר משרד המועצה המלכותית
- ^ The title "The Honourable" and the Privy Council באתר מחלקת ראש הממשלה והקבינט של ניו זילנד
- ^ בלקסטון, עמוד 176
- ^ ה. קוקס, עמוד 389
- ^ 15.0 15.1 15.2 Queen Accepts Aitken's Resignation, באתר ה-BBC
- ^ חבר המועצה רוי האטרסלי, דיון בפרלמנט ב-14 בדצמבר 2000
- ^ HC Deb 28 July 1998 Vol 387 c 182W: RESEARCH PAPER 00/17
- ^ "HC Hansard Vol 317 Col 182", הנסארד, הפרלמנט של בריטניה, 28 ביולי 1998
- ^ חוק האופטיקאים 1989, סעיף 35
- ^ 20.0 20.1 גאי, עמוד 4
- ^ גאי 4
- ^ הטיימס (עמוד 5), 25 בנובמבר 1839
- ^ So what is the Privy Council?, באתר ה-BBC, 18 בפברואר 2003
- ^ לונדון גאזט, 7 בפברואר 1811
- ^ סעיפים 2.2 ו-4.1 בחוק העוצרות 1937
- ^ עמוד 6 בגליונות הטיימס מה-6 וה-8 בפברואר
- ^ איווי, עמוד 128
- ^ נ. קוקס, Abolition or Retention of the Privy Council, פסקה 11
- ^ סמכויות שיפוט באתר משרד המועצה המלכותית
- ^ מייטלנד, עמוד 463
- ^ גאי, עמוד 6
- ^ בלקסטון, עמוד 318
- ^ איילין ווקר ואדוארד ווד, The Parliamentary Oath, מרכז הפרלמנט והחוקה בספריית בית הנבחרים, 14 בפברואר 2000
- ^ Privy Council, אתר ה-BBC, 27 בינואר 2009
- ^ Committee on Modernisation of the House of Commons Fourth Report בפרסומי הפרלמנט הבריטי
- ^ הייטר, פסקה 2.29
- ^ הייטר, פסקה 7.177
- ^ נ. קוקס, Peerage Privileges, עמודים 25 - 26
- ^ נ. קוקס, Peerage Privileges, עמודים 25 - 26 ובלקסטון, פרק 5
